מאת: רביד נבו

מתישהו באוקטובר, יום חמישי, טבע 2, מבוא לשיטות מחקר איכותניות. האולם נראה ריק. שעתיים מאוחר יותר, טבע 3, אולם קטן יותר, אבל מרגיש ריק לא פחות, ועדיין חסרים לי כמה פרצופים בעיניים. תמיד אומרים שאנשים עוברים חוגים בין שנה א' לב', אפילו עשיתי את זה בעצמי, אבל משהו במספרים היה נראה לי מוזר, ויותר מזה, בשיחות מסדרון הייתה תחושה שונה: היו פחות אנשים לדבר איתם על סוציולוגיה.

כששאלתי סטודנטים מהחוג מה הם חושבים, ענו לי שזה סתם נראה ככה, כי רק בשנה א' כולם נפגשים בקורסי החובה, המהווים את חלק הארי מהמערכת. זו התשובה המובנת מאליה, אבל בתור סוציולוגית, היא לא הספיקה לי. שיחה פשוטה עם גד יאיר הניבה תשובה שונה, אמפירית ומדוייקת יותר, אך צפויה – סטודנטים רבים עוזבים את המחלקה בין שנה א' לשנה ב'. אלא שמסתבר שבשנתון שלי המצב החמיר: בניגוד לשנים קודמות, בהן עזבו כעשרים אחוזים את המחלקה אחרי שנה א' (שיעור דומה לזה של חוגים אחרים), השנה השיעור עמד על כשלושים. אחרי שהנתון היה ברור, חיפשתי את הסיבה. האם הנשירה נעוצה ב"ריבוי שערוריות ודרמות", כפי שהגדירה זאת סטודנטית שעזבה את המחלקה לטובת מסלול חד-חוגי? או שאולי משעמם לסטודנטים? או קשה להם?

ניסיתי לברר, באמת שניסיתי, אבל למי שעזב לא היה כל כך דחוף לספר לי למה. "זה בסדר אם אני אענה לך על זה ביום חמישי?"; "למה להגיד את זה? למי זה יעזור? אל מי זה עובר? מה זה כבר ישנה?". מי שכן הביע עניין דיבר קצת על "אין מה לעשות עם התואר הזה", על הסתפקות במידע הראשוני שמעניקים קורסי המבוא, או, לחלופין, דווקא על השטחיות של אותם המבואות. חשבתי לסגור את הנושא בטענת "חוסר עניין לציבור", אבל דווקא בגלל חוסר העניין, החלטתי שזו נקודה ששווה לבדוק אותה לעומק.

לפני בערך חודשיים, אילנה שלחה מייל המבקש לאסוף, אם יש, טענות, מענות, הערות, הארות וכולי, וגם מחמאות, אם ישנן – כדי להעבירן לוועדת מורים תלמידים המתקיימת בסוף כל סמסטר. אני עצמי עמדתי פעמיים בשיעורי חובה, נתתי פרטי קשר, וביקשתי ממי שיש לו מה להגיד – לומר. חוץ ממני, שני נציגים, רשמיים יותר או פחות, עשו את אותו הדבר ואילנה שלחה מייל נוסף בנושא. למרות זאת, אני יכולה לספור על שתי ידיים את הסטודנטים שפנו אלי. רוב מה שהצלחתי לחלוב נעשה בסיסמוגרף החדש שלי – שיחות מסדרון.

קפיצה בזמן אחורה – סמסטר א' של שנה א', בואו נדבר על "שערוריות ודרמות" – החל מספק השתלחות של מרצה בתלמידה וכלה בפגיעה לכאורה על ידי הקרנת חומרים בוטים בשיעור. אז דיברנו על מה זה בוטה, ועל גבולות הראוי. לא המצאנו כלום, ולא חידשנו למיכל פרנקל, שכבר כתבה על זה קודם. אבל לנו זה היה חדש, והחדש הזה בא לידי ביטוי בדיון פורה בפורום של הקורס. בכלל, היו לנו דיונים על גבולות מותר ואסור, על ביגוד ומיניות ומיגדור ומישטור, ומה לא. הייתה ביקורת על אופי התרגולים ועל מה שקרה בהם, על כמה מותר למתרגל לקדם, או אפילו להציג, את האג'נדה שלו. אבל בואו נסתכל פנימה ונשאל את עצמנו, באמת, בכנות, בלי לעצום עיניים – איפה למדנו יותר סוציולוגיה, גבולות ואמת? בשיעור בו דנו על גבולות ושמענו התנצלות ממיכל, בתרגול בו אורטל הרצתה על התפישה שלה של ביגוד נשי, או בכל שיעור אחר, לכבודו קראנו מאמרים במקרה הטוב, או סיכומים שלהם במקרה הפחות טוב, או בכלל לא?

קפיצה קטנה קדימה, לסמסטר ב' של שנה א'.  סמסטר שלם ישבנו בשיעורי דמוגרפיה, ניסינו לעקוב, ניסינו לסחוט מידע והכוונה למבחן, להבין מהן דרישות הקורס. תסתכלו פנימה ותענו בכנות – בכמה שיעורים נכחתם? ומי מאיתנו שהיה – כמה הקשיב? ומי שהקשיב – כמה הבין? ומי שלא הבין – האם אמר? האם דיבר? לקראת סוף הסמסטר קיבלנו תוספת לסילבוס – מהלך מטושטש שלא ברור האם הוא עומד בתקנון או לא. כמה מאיתנו הרימו קול זעקה? כמה מאיתנו יצאו בהרגשה רעה מהמבחן, וכמה מאיתנו חתמו על המכתב שנשלח לגד יאיר?

בחזרה להווה. שנה ב'. סמסטר שלם ישבנו בשיטות מחקר איכותניות, ואז, בהפסקות, דיברנו בינינו על העדר קו מאחד לחומרי הקורס, על חוסר התוחלת שבדפי החושב, על מבנה הקורס, על העומס. לאן המשיכו הדיבורים הללו? למה רק כוכב אחד העז לגשת לשעת קבלה, ולהגיד לסיגל את מה שרובנו הרגשנו, וכמעט כולנו אמרנו אחד לשני בריש גלי, אבל לא למתרגלים, לא לסיגל, לא למחלקה.

למה? איפה אנחנו? למה אנחנו מתעוררים רק אחרי הבעיה? למה אנחנו שולחים מיילים זועמים רק אחרי שאנחנו מקבלים סטירה, אם בכלל?

אנחנו יודעים להתלונן על בעיה בשיבוץ קורסים, על היעדר מגוון שלהם. אנחנו אפילו מגדילים לעשות, ומשתמשים בטענה הסוציולוגית, שהתשובה של אילנה לבעיות שיבוץ, "תשבו על המחשב", פוגעת בחלש – במי שנאלץ לעבוד, במי שאין לו נגישות למחשב. התלוננו שאין מספיק קורסים, ובאלו שישנם – אין מקום. האם בדקנו כמה קורסי בחירה הוצעו השנה? אני בדקתי, וישנם 13 בסמסטר א', בתוכם 4 שנתיים, ועוד 7 בסמסטר ב'. לפחות 3 נפתחו לאור דרישה. הרמנו קול זעקה – "עושים לנו עוול!" מה רצינו? שמראש יפתחו קורסים? הרי זה לא עובד ככה, יש עניין של היצע וביקוש. וכשנתנו לנו מקום להגיד משהו – אמרנו? לא רק מוועדת מורים תלמידים התעלמנו: רשומים למחלקה 444 סטודנטים לתואר ראשון, אבל לסקר שביעות רצון ענו 191. רובנו מוחקים באופן אוטומטי, בלי לקרוא אפילו, מיילים מהאוניברסיטה בכלל, וכאלו מאילנה בפרט. מי מאיתנו ענה על הסקר שהועלה, לבקשתנו ולבקשת סיגל, בקשר לקורס שיטות מחקר איכותניות? סיגל, בניגוד אלינו, ניסתה כל הזמן לשפר. אנחנו נתנו לה?

אין בכוונתי להטיח האשמות בדבר אדישות, אלא לנסות ולשאול  למה המצב הוא כזה. למה, למרות קיום במות בהן ניתן להתבטא, סטודנטים בוחרים שלא לנצלן? למה הייתה אדישות לבחירות לנציגי אגודה? למה אין וועד חוגי? איפה הקול שלנו, הסטודנטים, במהלך השנה? כשמרצה לא מצליח להבהיר את עצמו לסטודנטים שלו? או כשהוא לא עוקב אחרי הסילבוס, או כשסטודנטים מרגישים שחסרה סוציולוגיה בקורס? למה אנחנו לא אומרים כלום כשאנחנו נדרשים ללמוד כמויות עצומות של חומר, משננים אותו עד אין קץ, אבל לא נכנסים לעובי הקורה? ולמה אנחנו שותקים אפילו כשמרצה מדבר באופן פוגעני?

בנקודה זו אני חייבת לשאול, כי אני לא יכולה לשתוק יותר: איך זה שאנחנו לא מוחים על הרמה האקדמית? איך זה שאנחנו לא דורשים מצויינות?! נכון, יש מסלול מואץ, והוא מבורך, אבל אני, ורבים כמוני, לא יודעים היום מה אנחנו רוצים לעשות מחר. אנחנו לא יכולים להתחייב למסלול מסוג זה. אני בוחרת, במודע, לצעוק עכשיו במקום לבכות בסוף התואר. באתי ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטה העברית, ולא במכללה. באתי ללמוד, אנא – למדו אותי. תנו לי חכות, ולא דגים. בדף חושב – תנו לי לחשוב באמת, ולא לענות בצורה מכאנית על שאלות בכדי לקבל "עובר". תנו לי להרגיש בחזית המחקר! תנו לי מידע על המחקרים במחלקה, לא רק בלוחות מודעות, אלא בשיעור עצמו.

אני לא מחפשת מערכת יחסים של הורה-ילד, לא מחפשת ליטוף על הלחי. אני גם לא רוצה שהאוניברסיטה תלך איתי יד ביד. לא רוצה שתאכילו אותי בכפית, ולא מחפשת ציון עובר על כל מטלה שכתבתי כלאחר יד. אני רוצה ללמוד את מה שמוטל בספק, את מה שלא ברור, את מה שייתן לי מעבר למידע: ידע. אני רוצה להיות מוכרחה לחשוב, אני רוצה שהחומר יאלץ אותי להתמודד עימו. אני רוצה לכתוב על זימל בסטטוס שלי, כי אני מרגישה בירושלים כמו בעיר הגדולה. אני רוצה ללכת ברחבי האוניברסיטה, לחשוב על אופי הבנייה שלה, ועל מה הוא משדר, ושתהיה לי האפשרות לחקור את זה, לכתוב על זה, משהו, איפשהו. אני רוצה לקבל את הכלים להיות סוציולוגית של עשרים וארבע שעות, מול מרצה, מול ספר, מול מתרגל, מול העיניים.

האחריות החברתית של האקדמיה, מעבר לחברה המיידית הסובבת אותה, היא כלפי הבאים בשעריה, אלו שיצאו ממנה עוד מעט לעולם. אלו, לצערי, שבפועל לא לומדים את הסוציולוגיה הכי עדכנית, לא לומדים סוציולוגיה כלכלית, לא יידעו שיש אמת אחרת. למדו אותנו, הראו לנו דרך. אל תאביסו אותנו בחומר, ותו לא.

ואנחנו, הסטודנטים, אל לנו לטעות, ולתת את האחריות הבלעדית על לימודינו בידי המחלקה. אנחנו יכולים לצפות מהאחר לתת לנו, אבל התפקיד שלנו לא נגמר ברגע שנכנסו בשערי האוניברסיטה. באחריותנו למצוא את מה שמעניין אותו מתוך המגוון המוצע. עלינו מוטלת האחריות להתעורר, להיזכר למה אנחנו כאן, ולהילחם ולקבל את מה שמגיע לנו, בזכות ולא בחסד.

סוף ינואר, חופשת סמסטר. מושג פיקטיבי, לכל הדעות, כי נדיר שמי מאיתנו מספיק לנפוש בזמן הזה, בין סמסטר לסמסטר, בין מבחן לעבודה. זה עוד לא הזמן לחשבון נפש, את זה נעשה כשנהיה גדולים, נגיד – בעוד שנה וחצי. עכשיו יש לנו זמן והזדמנות לרטרוספקטיבה.  עברנו חצי תואר - בואו נעשה את החצי השני טוב יותר.

 

רביד בו היא סטודנטית שנה שנייה לתואר ראשון בחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה וBA - כללי.