מאת: אלונה שץ

יומיים לאחר שחג המולד נחגג באופן רשמי ברחבי העולם בקול תרועה, ובאופן צנוע יותר צוין בישראל, נכחתי במסיבת חג מולד של סטודנטים יהודים חילוניים בירושלים. הוזמנתי למסיבה על ידי חברה, שאירחה אותה בדירתה הסטודנטיאלית הקטנה יחד עם שלושת שותפיה. המסיבה היתה אירוע חברתי לא מחייב, וכללה כשלושים צעירים יהודים ששתו, עישנו, אכלו, רקדו ודיברו באווירה משוחררת.  ציון חג המולד בירושלים היהודית ועל ידי קהל שרובו ככולו מורכב מיהודים, דרש התאמות שונות לסביבה הגאוגרפית ודמוגרפית בה נחגג, ומתוך כך סמלי החג הופקעו ממשמעותם הדתית המקורית, ואומצו כסמלים של תת-תרבות ישראלית הרואה את עצמה כאלטרנטיבית, ושונה מסביבתה. בעיני, המקרה מעלה שאלות על שייכות ושרטוט גבולות בחברה הישראלית, ומדגים את העיבוד התרבותי שכרוך בזליגה ואימוץ של פרקטיקות מתרבויות שונות.

 

לאורך המסיבה בלטו הנסיונות להתאמת הכריסמס למשתתפים בסביבה מזרח-תיכונית ויהודית. זאת כדי לאפשר את חגיגת חג המולד, המוכרת מסרטים הוליוודים כמושלגת, מוארת ומשפחתית, באקלים שונה לחלוטין ועבור משתתפים שלא מציינים אותו במסורות ביתיות. כך עוצבה המסיבה תוך השאלת אלמנטים מתרבויות זרות, שינוי שלהם ושילוב עם אלמנטים מקומיים. קודם כל, מבין כל הנוכחים רק המארחת, שאימה נוצרייה, מציינת את החג בבית, כך שלא היתה אווירה משפחתית באירוע, או גרסאות ביתיות של החג. מעבר לכך, המסיבה לא צוינה בתאריכו המקורי אלא יומיים לאחריו. גם באלמנטים הקישוטיים נרשמה התאמה למיקום: שלט "נוביגוד שמח" הוסיף לתערובת הישראלית את החג של יוצאי ברית המועצות בשנה החדשה. עץ האשוח המסורתי, שאין לו קשר לחורש הים-תיכוני נרכש בגרסה פלסטית קטנה בעיר המעורבת יפו[1]. מבין המאכלים, בלטה השקשוקה. כאחד מהמאכלים הישראליים הטיפוסיים ביותר, שמוגשים בכל בית ובסיס צבאי, שקשוקה בדרך כלל לא מוגשת ברוב טקס לכל האורחים. אפשר לראות בכך גישור בין הפנטזיה המושלגת והמציאות הים תיכונית, או פשרה ביניהן – זו לא בדיוק שקשוקה ישראלית, אם היא לא בהקשר הביתי היומיומי, וזה לא בדיוק כריסמס אם מגישים בו שקשוקה. לא לגמרי ישראלים, אבל לא לגמרי חוגגים כריסמס.

מישור נוסף של התאמת החג הנוצרי לסביבה הישראלית הינו ההתאמה החברתית לישראל, בה רק כחמישית מהיהודים לא מאמינים באלהים,[2] ובירושלים, עיר הסובלת ממתיחויות. השלט שהוצב בכניסה לבניין כדי להתריע בפני השכנים על הרעש, הצהיר על "מסיבת אירוסין". מעבר להלצה של המארחים, יש בניסוח חוסר-אמון בסובלנות בה היתה מתקבלת הכרזה על מסיבת חג. בין שיש בכך מן האמת או לא, ברור כי החשאיות בה נקטו מארחי המסיבה מדגימה פן חתרני, או לכל הפחות שמירה על פרופיל נמוך, של ציון חג המולד. הדוגמה החדה ביותר לשיח תרבות הנגד ששלט במסיבה הוא השמעת שיר המחאה “Fuck tha Police” (שגיאה במקור) של קבוצת הראפרים N.W.A, שמגנה אלימות משטרתית, והפך לסמל התנגדות למשטר ולמשטרה. גם עישון המריחואנה הנון-שאלאנטי של מרבית הנוכחים הוא מרכיב חשוב בזהות הלא-קונפורמית. אפשר לראות בבחירות האלה עיסוק של הקבוצה בעצמה ובזהות הנבדלת שלה, כאשר אין קהל חיצוני מנגד. המחאה, במקרה הזה, לא מחפשת לשנות אלא רק להגדיר ולזהות את ה"אנחנו", מול האחר: הממסדיות, המדינה המסורתית-ימנית. חברי מיעוט "מרבים לעסוק בהבחנה בינם לבין מי שאינו חלק מהם, כדי ליצור את מובחנותם".[3] כך, נושא שיחה עיקרי היה בוז לקמפיין "השתולים" של תנועת 'אם תרצו', שיצא נגד פעילי שמאל. בסערה סביב הארגון 'שוברים שתיקה' בעקבות זאת, כל הנוכחים צידדו בארגון. הנחת היסוד בכל השיחות היתה הדעות ההומוגניות, השמאלניות, של כל הנוכחים – על אף הדומיננטיות של השלטון והשיח הימניים במדינה. השיחות לא הובילו לויכוח פוליטי, אלא חיזקו ואשררו את הדעות של הנוכחים. המשתתפים ראו עצמם כנפרדים מהישראליות המקובלת, שמייצגת את כל מה שהם לא – ימנים, דתיים, חשוכים. הישראליות בעיניהם היא לא-ליברלית, וחגיגת כריסמס מציבה אותם כליברלים, כמציינים חג של דת אחרת, ובעיקר כלא-ישראלים. כמו עישון מריחואנה, החזקת דעות שמאלניות והשמעת מוזיקת מחאה, חגיגת הכריסמס הוסיפה נדבך לזהות הנאורה, הפתוחה של המשתתפים, ולמובחנותם מהזרם המרכזי בחברה.

לסיכום, נראה כי מסיבת כריסמס של סטודנטים ירושלמים כללה התאמות לסביבה בה נערכה, משינויים קוסמטיים ועד כדי הפיכתו של החג כולו לסמל חתרני. החג, בדימויו האופייני של משפחה סביב עץ אשוח, עבר עיבוד עבור צעירים יהודים במזרח התיכון, שהודגם בצורה סמלית בהגשת שקשוקה. עישון סמים, בחירות מוזיקליות ודעות פוליטיות,  עיצבו את המסיבה באווירה של תת תרבות המנוגדת לישראליות הנחותה בעיניהם של המשתתפים שחשו ייחודיים עקב היותם יהודים חילוניים המציינים את חג המולד. כל זאת, ואף החשאיות בה ביקשו להסתיר זאת מהשכנים, הפכו את החג בעיניהם למוצר של תרבות קוסמופוליטית ליברלית ולסמל נוסף להתבדלותם מהתרבות השלטת באקלים הפיזי והמנטלי של ישראל כיום. הזהות ההיפסטרית-שמאלנית מתקיימת איפשהו באיזון בין ירושלים ו"העולם הגדול", מסתייגת מהישראליות אבל בו זמנית נטועה בה.

 

אלונה שץ היא סטודנטית שנה א' לתואר בוגר בגאוגרפיה וסוציולוגיה, מתעניינת בערים והאנשים שבהם.

 

ביבליוגרפיה:

[1] Booth, William. “You have to look hard to find a Christmas tree in Jerusalem”. Washington Post, 21.12.15
[2] ענברי, אסף. "אין רוב חילוני", מאתר עיתון "הארץ", 26.1.2012.[3] שמחאי, דלית. 2007. "צועקים בלחש – פריקים על דרך המלך בפסטיבל ניו אייג'". בתוך: עידו תבורי (עורך) רוקדים בשדה קוצים: העידן החדש בישראל. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, סדרת קו-אדום. עמ' 151.