מאת: יהונתן הרשברג

שנות השישים של המאה העשרים, או בכינוין המפורסם "הסיקסטיז", זכורות בתרבות המערבית כשנים שבהן החלו ילדי הפרחים לפרוץ לתודעה הציבורית בארצות הברית ובאירופה, וביקשו לשנות את פני החברה והתרבות. תרבות הנגד שהתפתחה בשנים 1970-1967 הייתה תוצר של השילוב האידאולוגי בין תנועות כגון ההיפים וקבוצות של סטודנטים רדיקליים. ילדי הפרחים הושיטו יד לשלום וקראו להפסקת מלחמת וייטנאם, הטיפו להתנהגות מינית מתירנית ולשיבה אל הטבע, ועודדו שימוש בקנאביס וב-LSD במטרה להגיע לשחרור נפשי ולחוויות עומק פסיכדליות (גורביץ' וערב, 2012).

לידתו של הקונטקט קיבלה השראה מתנועת ילדי הפרחים, שהורתה הייתה עוד בשנות השישים. הכוראוגרף סטיב פקסטון וחבריו רכבו על גלי "הסיקסטיז" ויצרו מחול שניזון מהרוח שנשבה בארצות הברית בשנים הללו, אשר במידה רבה אפשרה התפתחות של שפה גופנית-תנועתית חדשה. ברוח התנועות החברתיות והפוליטיות שצמחו בארצות הברית, ביקש פקסטון לחתור תחת מסורות מחול מקובלות וליצור שפת תנועה חדשה, המבוססת על חקירה גופנית אישית ובין-אישית ועל דיאלוג מתמיד עם שותף או שותפה, תוך רצון להתמזג לתנועה משותפת.

מכאן התפתח ריקוד הקונטקט (בתרגום מילולי: אלתור במגע) בארצות הברית בשנת 1972 כמחול אלטרנטיבי החוקר את האופן שבו שני גופים יכולים לנוע יחד במרחב.

כבר בראשיתו ביקש הקונטקט לערער את מדיום המחול האומנותי מקיבעונו ואפשר ביטוי נטול מגבלות של המדיום בנוגע למבנה, חלוקה מגדרית, דרישות מקצועיות ומשך הזמן של המעשה האומנותי (בדש, 2018).

בליבו של הקונטקט מתקיים מפגש בין תנועה אישית לבין-אישית, ובכך מזמין הוא שאלות הנוגעות לאינטימיות, תקשורת, מפגש חברתי ודפוסי מגדר. במאמר זה ארצה להבין מהו החידוש הסמלי והממשי של ריקוד הקונטקט ביחס לריקודי זוגות אחרים, באיזה אופן מבקש ריקוד הקונטקט לשטח היררכיות מגדריות וכיצד הריקוד מעצב יחס שוויוני בין הרוקדים והרוקדות.

המאמר מבוסס על עבודת שדה שביצעתי בסדנת קונטקט המתקיימת בירושלים וראיונות שערכתי עם מדריכת הסדנה ועם חלק מהמשתתפים בה. יצוין כי בחינת ריקודי זוגות אחרים תהיה בעיקרה לשם השוואה בלבד. בעזרתם אוכל לעמוד על ייחודו של הקונטקט, ודרכם אבקש להתחקות אחר מהות היחסים הגופניים והחברתיים האלטרנטיביים שריקוד הקונטקט יוצר.

באתר "פסטיבל הקונטקט הישראלי" נכתב כי הקונטקט מתאפיין בחקירה פתוחה המתקיימת בין שני גופים בתנועה, ואחת מהגדרותיו מתייחסת אליו כאל הריקוד הדמוקרטי ביותר בין שני גופים (שיבי, 2014). השוויון המתקיים בין המינים הרוקדים הוא מרכיב יסודי בריקוד הקונטקט. התקשורת הגופנית בין הרקדנים היא המחוללת את התנועה, אולם אלה מחליפים כל הזמן בין פרטנרים, כך שביסודו אינו דורש להתקשר כי אם לדעת לתקשר ולנוע בחופשיות מאחד לשני.   

אנתרופולוגית המחול נובק (Novack, 1990) כותבת כי האלתור במגע הוא צורה הכוללת חקירה של משקל הגוף ביחס לגופים אחרים בשטף התנועה, והמגע, המשקל והתנופה – דומיננטיים בו יותר מהאסתטיקה החזותית. הקונטקט מבקש במהותו לחבר בין שני גופים לתנועה משותפת, אולם שלא כיתר ריקודי הזוגות המוכרים הוא אינו מבוצע רק בידי גבר ואישה כי אם יכול להיות מבוצע אף בין בני זוג מאותו המין; אין היררכיה מובנית בתוך הריקוד. נשים וגברים מחליפים ביניהם תפקידים של מוביל ומובל, ואין תפקידי מגדר קבועים.

בהתאם לדבריה של נובק, נוכחתי לגלות בעת השתתפותי בשיעורים כי אכן ריקוד הקונטקט גם בידי בני זוג מאותו המין. כך הסבירה נעמה מדריכת השיעור בתחילתו:  

"חשוב לי להגיד שמי שחשוב לו לתרגל מגע עם המין שלו, זה לגמרי לגיטימי. תגידו אני רוקד רק עם בנות או רק עם בנים, יכול להיות שיהיה תרגיל שיהיה לי נוח לעשות יותר עם אישה ויש תרגיל שזה לא ישנה לי. על אף שזה שיעור מעורב אני רוצה לאפשר מרחב נעים ובטוח שמי שרוצֶה או רוצָה לרקוד רק עם המין שלו – זה אפשרי". (21 במאי 2018)

מילים אלה חזרו בפיה של נעמה משיעור לשיעור, ולטעמי ניתן ללמוד מתוכם על שני היבטים מרכזיים בקונטקט. ראשית, נעמה מבקשת לייצר מרחב בטוח, מרחב עם גבולות, מתוך הבנה כי מגע בין גופים בכלל ובין מינים בפרט עלול להיחוות כמסוכן, כבעייתי וכבלתי נעים עבור המשתתפים. נוסף על כך, נעמה מצביעה בדבריה על אחד מהחוקים המכוננים את הקונטקט – אין חלוקת תפקידים מגדרית, וגברים יכולים לרקוד עם גברים ונשים עם נשים.

לדעת ברגר (Berger, 1972), המחול נחשב לאחד הביטויים האומנותיים האוניברסליים של החברה האנושית, וככזה הוא משקף את ההנחות האידיאולוגיות וההגדרות המגדריות של החברה שיצרה אותו. יצירת מפגשי תנועה ללא תפקידים מגדריים מוגדרים מראש היא ייחודית בתחום המחול, אשר, כאמור, נשען על היסטוריה ברורה של יחסים מגדריים (תומס, 2014). ריקוד הסלסה שהתפתח בקובה  ידוע כריקוד המנציח היררכיות מגדריות באופן מובהק. בריקוד זה, הגבר הוא המוביל והאישה היא המובלת ואין אפשרות להפר את הכללים הללו ולחתור תחת תפיסות המגדר המכוננות אותו.

בשל הפופולריות של ריקוד הסלסה וביטויי המגדר הברורים שבו, ביקשתי להבין את הממד הא-מגדרי בריקוד קונטקט ביחס לריקוד זה, ובתוך כך לעמוד על הגבולות ועל החוקים היוצרים את "שדה" המחקר שלי. לשם כך עימתי את נעמה עם השאלה – מה בין קונטקט לסלסה? דרך שאלה זו ביקשתי להבין את הדמיון ואת השוני בין קונטקט לריקודי זוגות אחרים, וזאת במטרה לפענח את הכללים המגדירים את הקונטקט. נעמה הדגישה בפניי כך:

"דבר ראשון, יש משהו בקונטקט שמבקש לטשטש את הזהות המגדרית, ובסלסה וטנגו ובכל ריקודי הזוגות ההבדלים המגדריים הם צועקים, הם מאוד ברורים. יש תפקיד של הגבר שהוא זה שמוביל את האישה, והאישה היא זו שמובלת על ידי הגבר. כלומר זה הדבר הראשון. יש הבדל מאוד ברור... הקונטקט מנסה להראות איך אישה יכולה להוביל גבר וגבר יכול להוביל אישה, וגוף קטן יכול להוביל גוף גדול ולא רק גוף גדול יכול להוביל גוף קטן. ואני חושבת שזה כל היופי כי הרצון הוא לראות איך גוף פוגש גוף, לנסות לשים את הסיפור (המגדרי) שאנחנו באים איתו בצד". (30 ביולי 2018)

ריקוד הקונטקט, בהשוואה לריקוד הסלסה והטנגו, מטשטש זהויות מגדריות ולפיכך יחסי ה-"מוביל-מובל" המוכרים בריקודים אלו מתבטלים בו ובמקומם מתהווים יחסים שוויוניים בין הרוקדים. זאת ועוד, בשל ההיבט הא-מגדרי וביטול תפקידי המגדר המסורתיים, מקובל שגם בני אותו המין יכולים לרקוד יחדיו. יתרה מזו, בקונטקט יש ניסיון "לשים את הסיפור שאנחנו באים איתו בצד", כדברי נעמה, ולא לרקוד ברוח דפוסי המגדר המסורתיים.

לאור זאת, אתגרתי את נעמה ושאלתי אותה מה קורה אם אני דווקא בוחר להביא את "הסיפור המגדרי" לריקוד ולנוע מתוכו?

"הרבה פעמים אתה רואה הרבה גברים שמניפים בחורות באוויר, הם כמעט לא נותנים משקל כי אולי הם מפחדים על הבחורה. הם לא ייתנו שירימו אותם. כשאתה לא שם את הסיפור בצד. ולפעמים גם האישה, לפעמים היא רוצה להיות מובלת, זה קשור גם לאופי, אני מדברת בהכללות מאוד גסות אבל היא לא תנסה להרים, היא תהיה בהתמסרות למה שהגבר יעשה ויכתיב". (30 ביולי 2018)

נעמה מצביעה בדבריה על מצבים שבהם ניתן להיווכח כי בריקוד באות לידי ביטוי היררכיות מגדריות המשפיעות על היחסים הנוצרים בין הרוקדים. לעיתים גברים ונשים מתמקמים במיקום המגדרי המסורתי ונעים מתוכו ולא רוקדים מתוך עמדה של שוויון, כפי שהריקוד מבקש להנחיל. כאמור לעיל, הרצון בריקוד הקונטקט הוא לא לאפשר לתפקידים המגדריים להוביל את הריקוד, אך עם זאת נראה כי לפעמים צפים יחסי כוח, והריקוד בין גבר לאישה דווקא מחולל בסופו של דבר מפגש בין זהויות מגדריות מובחנות.

בהמשך לדבריה של נעמה ניסיתי להבין במהלך הראיונות כיצד המשתתפים תופסים את השוויון המגדרי המובנה בריקוד הקונטקט. מובא כאן חלק מהריאיון שערכתי עם אורית, שהתנסתה בסגנונות ריקוד שונים והחלה לרקוד קונטקט בשנה האחרונה, מתוך רצון לבחון מערכות יחסים חברתיות ואינטימיות בחייה:

"האפשרות שלך לשנות סיטואציה ולייצר אותה, ומבחינה מגדרית זה חזק שבקונטקט נשים לא צריכות להיות מובלות כמו בסלסה. אני רוצה להוסיף, אני לא צריכה לעשות משהו שמישהו אחר אומר לי לעשות. אז גם בחיים, כנשים אנחנו לא צריכות להיות השקטות, המקבלות. אתה לומד לעבוד עם הרצון שלך בקטע ממש טוב". (8 ביולי, 2018)

אורית מציינת כי הקונטקט משקף דפוסים מגדריים מחודשים. לפיה ריקוד הסלסה משעתק היררכיות מגדריות ברורות, כפי שציינתי לעיל; ואילו הקונטקט מאפשר מרחב יצירה ופעולה שלא באים לידי ביטוי בסלסה, "אני לא צריכה לעשות משהו שמישהו אחר אומר לי לעשות", עוד עולה מדבריה כי ריקוד הקונטקט ממלא בחייה אספקטים החוצים ופורצים את גבולות הסטודיו, "אז גם בחיים, כנשים אנחנו לא צריכות להיות השקטות, המקבלות". נדמה כי בעיניה, הריקוד והחיים הם מתחמים ההולכים יד ביד, והיא מבקשת להביא אתה ריקוד אל החיים ואת החיים אל הריקוד וליצור היזון חוזר בין העולמות.

כפי שהראיתי במאמר, כחלק מרצונם של יוצרי הקונטקט לקרוא תיגר על עולם המחול הקלאסי, הם ביקשו להפר את הקודים התרבותיים הנוגעים לחלוקה הבינארית המצויה בין גברים לנשים, וליצור ריקוד שאינו מחויב למסורת המגדרית הקלאסית ולהיררכיות המצויות בין גברים לנשים. במאמר זה ניסיתי לברר את שונותו של הקונטקט ואת ייחודו ביחס לסגנונות ריקוד אחרים ותוך כדי תנועה זו – לפענח את החידוש המגדרי שהריקוד מביא עימו. ריקוד הקונטקט מדגיש את הדיאלוג המתקיים בין שני גופים בתנועה תוך רצון לנוע מתוך עמדה שוויונית בין המינים הרוקדים ובכך מהווה חידוש ביחס לעולם המחול, הנשען על היסטוריה ברורה של יחסים מגדריים מוגדרים. כפי שנידון לעיל, בעוד שריקוד הסלסה משעתק היררכיות מגדריות מקובלות, חותר הקונטקט לבטל את ההיררכיות הללו, ומציע במקומן תנועה שאינה מחויבת לדפוסי המגדר המקובלים; בני אותו המין יכולים לחבור יחד לריקוד משותף וכן  רקדנים קטני-גוף יכולים לשאת על גופם רקדנים כבדים מהם (Novack, 1990). עם זאת הראיתי כי לעיתים הריקוד אינו נשאר נאמן לערכי השוויון המגדרי שעליהם הוא אמון, והרוקדים מנכיחים את השונות המגדרית ולא מנסים להתכחש לה.

לסיכום, לטענתי, הקונטקט מבקש לחרוג מדפוסי המגדר המקובלים ולחגוג דפוסי מגדר חדשים. השטחת היררכיות מגדריות ותמורות בתפקידי המגדר המסורתיים הקונות להן שם בעולם הליברלי מקבלות לטעמי ביטוי עוצמתי בריקוד הקונטקט. במקום תנועה מסורתית המשמרת את יחסי הכוח שבין גברים לנשים, הקונטקט מזמין את הרוקדים לנוע מתוך עמדה שוויונית, תוך שהוא מנהל דיאלוג עם הרוח הליברלית הנושבת מחוץ לסטודיו אך חודרת לתוכו. פרקטיקה זו נתפסת כחריגה חברתית אך הופכת לחגיגה גופנית, המומחשת כל העת בריקוד חברתי משותף ומהנה.

 

יהונתן הרשברג הינו סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. עבודת התזה שלו עוסקת בהתחדשות יהודית-רוחנית במרחב החילוני בירושלים.

 

ביבליוגרפיה:

בדש, ר' (2008). רוקדות רחוק, רוקדות ליד: מחול ככלי לשינוי חברתי בקהילות הנתונות בקונפליקט. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך. אוניברסיטת תל-אביב.

בורדייה, פ (2005). שאלות בסוציולוגיה. תל-אביב: רסלינג.  

גורביץ' ד' וערב ד' (2012). תרבות הנגד, סיקסטיז, בתוך אנציקלופדיה של הרעיונות: תרבות, מחשבה, תקשורת. תל-אביב: בבל.    

תומס, ה' (2014). הגוף, מחול ותיאוריית התרבות. רמת השרון: אסיה.

שיבי, ט' (2014). "ממחול מקצועי לריקוד קהילתי". פסטיבל הקונטקט הישראלי. נדלה ב-31 במאי 2018: http://contactil.org/10667209   

Berger, J. (1972). Risk Society: Towards a new Modernity. London: Sage Publications.

Novack, C. (1990). Sharing the Dance: Contact Improvisation and American Culture. Madison, WI: University of Wisconsin Press.