תגובת ד"ר ישראל כ"ץ, ראש המגמה ללימודי ארגון, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית:

היוזמה להביא התייחסות של תלמידי המגמה למסלול הלימוד במסגרת המחלקה נראית לי ראויה ורלבנטית. אני מוקיר גם את ההקפדה של המערכת להביא קולות שונים במסגרת רב-השיח. מקצת מהעמדות שיוחסו לי גם הובאו באופן נאות ע"י חלק ממשתתפי הדיון, ואיני חש צורך להרחיב או לתקן. להלן כן אתייחס לכמה מהדברים האחרים שעלו:

דוברים ברב שיח מציינים, שהובהר חזור והבהר לאורך הדרך, כי אין זה בית-ספר להכשרת יועצים ארגוניים אלא תואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, עם התמקדות בלימודי הארגון.  ייתכן, שיש בהם שהיו רוצים את הדברים אחרת, וזה לגיטימי. אני רואה יתרון רב במזיגה שבין לימודים עיוניים ולימודים הקשורים בפיתוח יכולת לעבודת שדה. בעיני זה משהו ממה שמבחין את המחלקה מחלופות אחרות שצמחו בתחום, ואולי גם הוא אחראי למוניטין שצברה בתחום לאורך הזמן; אני גם חושב, שלטווח ארוך יש בכך מתן תשתית חשובה לבוחרים להתפתח בהמשך כאנשי מקצוע. טכניקות ואופנות באות והולכות. התשתית האינטלקטואלית והאוריינטציה לפענוח ארגונים ולפעולה במסגרתם הינם עניינים יציבים ובסיסיים יותר.

כיוון שלאורך השנים הכשרתי (גם מעבר לאוניברסיטה) אנשי מקצוע רבים, אני יכול להעיד גם על התרומה העצומה (הדו-כיוונית) שבחיבור בין תיאוריה ומעשה וגם כי הבוגרים שלנו מתייצבים לאורך השנים בשורה הראשונה של אנשי המקצוע המובהקים בשדה הייעוץ הארגוני.

תכנית הלימודים הנוכחית במגמה מבטאת מאמץ לאזן בין מגבלות שכופה עלינו המסגרת המצומצמת של סך הנ"זים המחייבים בלימודי התואר, לבין מגבלות המשאבים; כשאנו רוצים גם לתת יסודות חיוניים בסוציולוגיה וגם להקפיד על תכנים ייחודיים למגמה. ייתכן, שנחוץ לחשוב מחדש על האפשרות לקשור באופן מהודק יותר את השיעורים השונים,  או לזמן יותר הזדמנויות משלימות שמעבר לקוריקולום הנוכחי. עם זאת יוותר לא מעט למה שיעשו הבוגרים גם לאחר סיום לימודי התואר; ועד כמה יקפידו גם בהמשך על קשר עם הזדמנויות של לימוד מתקדם, פיתוח והתעדכנות מקצועית, לצד צבירה של ניסיון משמעותי והשתמשות בהדרכה סדירה לגביו.

אני וגם מורי המגמה האחרים הננו לרשות תלמידי המגמה גם להמשך השיח יחד, וגם כפתח ליוזמות ולרעיונות חדשים.

 

תגובת פרופ' גד יאיר, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית:

למי שמצוי בספרות על ההשכלה הגבוהה, אין חדש בשיח הקיטור על לימודי הארגון. גם בתי-ספר לרפואה סופגים ביקורת על לימודי התשתית התיאורטיים; גם הפקולטות להנדסה מופצצות בקיטונות רותחין על התשתיות בכימיה, פיזיקה ומתימטיקה. כל למידה מקצועית מצריכה תשתית, והיעד הפרגמטי של הסטודנטים גורם למי שצריך לעבור את המסלול לסבול. והדבר המעניין הוא, שהבוגרים שלנו – כמו הרופאים והמהנדסים – אומרים בסוף הדרך כי הקורסים הכי חשובים הם התיאורטיים והתשתיתיים. אז הביקורת הזאת היא כמעט אימננטית.

שלא תבינו לא נכון: זה לא שאי אפשר ללמד טוב יותר; ולא שאי אפשר ליצור רצף תימטי יותר טוב. אפשר ואף ננסה: המחלקה תבחן הקיץ את מערכת הלימודים בכל המגמות, ואני מצפה שהדבר יאפשר לראש המחלקה הבא להציע פתרונות טובים לשנת הלימודים שאחרי הבאה. אבל צריך לראות את התמונה הגדולה. לא להיבהל מהביקורת. כי זה אימננטי. כי זה בכלל לא הם. כי הם משמיעים את קול הפוזיציה, והפוזיציה היא אופיינית לכל מסגרת של הכשרה מקצועית. בהרווארד כמו בירושלים.

 

 

תגובת ד"ר מיכל פרנקל, מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית:

קראתי בעניין רב את רב השיח שקיים פקפוק עם סטודנטים במגמת הארגון ורציתי לשתף אתכם בכמה מחשבות שעלו בי בעקבותיו. מחשבות אלה הן שלי בלבד, ואינן מחייבות את חברי הסגל האחרים בתוכנית. לפני כן אני רוצה להודות לכל משתתפי הדיון, ובעיקר לאלה שעשו זאת בשמם המלא. למרות שיצא לי לדון בסוגיות שעלו על סדר היום עם סטודנטים רבים לאורך השנים, קריאת רב השיח אפשרה לי לסדר לעצמי הרבה מהנקודות שעד כה הועלו באופן מבולבל יותר בשיחה בעל-פה, ולהבין טוב יותר איזו זהות הייתי רוצה שהמגמה תלבש.

לפני שאפנה לנקודה המרכזית, שאלת ה"ייעוץ מול מחקר," חשוב לי להבהיר נקודה טכנית קטנה ומאוד חשובה: סוגיית ההכרה של איפ"א (האיגוד הישראלי לפיתוח ארגוני). ברב השיח הדהימה שלומית את אוהד ויוסי באומרה ש: "אתם יודעים שבאיפ"א, האיגוד הישראל לפיתוח ארגוני [ארגון היועצים הארגוניים בישראל], המגמה שלנו לא מוכרת כמוסד שאחרי סיום הלימודים בו ניתן להיות חברים באיפ"א". חשוב לדעת שהכרת איפ"א היא מנגנון ייצור הכנסה של איפ"א עצמה. כל מה שדרוש על מנת לקבל הכרה שכזו הוא תשלום, ואכן, מרבית המוסדות שפנו וזכו בהכרה זו הם מוסדות פרופסיונליים חדשים יחסית המקווים לזכות בלגיטימציה באמצעות ההכרה, שמוגדרת ע"י איפ"א עצמה כ"כלי שיווקי." אין שום קשר בין הכרה של איפ"א במוסד ההשכלה לבין היכולת להפוך לחבר בארגון או לפעול כיועץ ארגוני! כסוציולוגים ארגוניים, הלומדים שיעור בתהליכי פרופסיונליזציה ובמנגנוני סגירות והדרה המאפשרים לפרופסיות לצבור יוקרה ושליטה בתחום שיפוט מובחן, אנחנו צריכים לבחון היטב, מקרוב ובאופן ביקורתי, את תפקידו של איפ"א ואת האינטרסים שהארגון מייצג, ולא לקנות את שרותיו כחתול בשק.

ומכאן לסוגיה המרכזית: האם התוכנית מיועדת להכשרת יועצים, או מפנה את גבה לנטייה לפרקטיקה? הנהנתי במרץ לנוכח דבריו של מתן, לפיהם לא חייבת להיות דיכוטומיה בין מחלקה אקדמית לבין בית ספר מקצועי (ראו גם הראיון עם ישראל כ"ץ). אחרי שנים רבות של עיסוק כמעט אפולוגטי בשאלה, קריאת רב השיח הבהירה לי אחת ולתמיד מהי עמדתי בעניין: בכלל לא איכפת לי! כסוציולוגית, אין לי שום עניין לסמן גבולות או לקדש גבולות קיימים. אין לי עניין לקבל כמובנים מאליהם את הגבולות שאחרים (דוגמת איפ"א אולי) מבקשים לבנות ולבצר.

להיפך, תפקידי הוא לערער על "אמיתותם" של הגבולות הללו. אין לי שום עניין בפס ייצור של יועצים, מנהלי משאבי אנוש או חוקרים ארגוניים. יש לי עניין בלימוד משותף והפריה הדדית עם אנשים חושבים, דעתנים, סקרנים וחכמים מבלי להגדיר עבורם, או לחייב אותם להגדיר מראש, אם פניהם אל האקדמיה או אל השוק. לכל אחד מאיתנו, חברי הסגל במגמה (ואולי במחלקה כולה), היו הזדמנויות לייעץ. למיטב ידיעתי כולנו עושים זאת מדי פעם, גם אם הדבר אינו בבחינת עיסוקינו המרכזי. אין בי, ואני חושבת שגם באף אחד מעמיתי, אפילו טיפה של זלזול במקצוע הייעוץ כשלעצמו, ובעניינם של מרבית הסטודנטים בפניה לשוק העבודה שמחוץ לאקדמיה. להיפך, כולנו מכירים מקרוב את הקושי העצום הכרוך בהשתלבות באקדמיה הישראלית ושמחים על כך שלפחות חלק מהסטודנטים המצטיינים שלנו מוצאים את מקומם במסלולים פתוחים יותר. אבל לי עצמי (וכאן אני מדברת בשמי בלבד), אין שום עניין להכשיר טכנאים של ייעוץ. כאלה שידברו בשפת השוק, יכתבו executive summaries שינעמו לעיניהם של מנהלים ודירקטורים, ויפעילו נוסחאות שחוקות ואופנתיות.

על בסיס שבועי אני מקבלת הצעות לבוא וללמד בכל אותן תוכניות שמכשירות טכנאים שכאלה, ואני עומדת בקלות בפיתוי הכספי הנלווה להצעות אלה. אם הייתי רוצה לעבוד ב"שוק" הייתי הולכת לנהל ארגון גדול ונאבקת על מקום טוב בטבלת שכר הבכירים. אינני שם מבחירה. אני מאמינה שעל האוניברסיטה להגן על עצמה, עד כמה שניתן, מהגיון השוק, משפתו ומאופנותיו. אני רואה בהוראה באוניברסיטה, כמו במחקר, שליחות. אינני רואה בעצמי "נותנת שירות" שצריכה להיענות לגחמות השוק וללמד מה שהסטודנטים רוצים ללמוד. בהוראת "טכנאות ייעוץ" אין לאוניברסיטה העברית או למחלקה לסוציולוגיה כל יתרון יחסי. כל מכללה נידחת שיכולה לשלם הרבה כסף ליועצים כוכבים שיחלטרו בהוראה בה, תנפיק טכנאים טובים מאלה שאנחנו יכולים להכשיר. יתרוננו היחסי הוא ביכולת להכשיר אנשים בעלי מחשבה מורכבת, בעלי יכולת לאינטגרציה של רעיונות מורכבים (גם אם אחר כך, כמו שלילך ווסרמן מציינת במאמר שלה, הם לא יוכלו ליישם את המורכבות הזו כולה בבואם לייעץ למנהלים), אנשים יצירתיים, שאינם רוצים לשכפל את מה שעשו אחרים, אלא לנתח ולפתח רעיונות ותובנות בעצמם.

המגמה גם אינה שואפת להיות בי"ס למנהל עסקים לעניים. מי שרוצה ללמוד מנהל עסקים (או פסיכולוגיה ארגונית) ולא "להתלכלך" בחשיבה מרקסיסטית או במתודולוגיה אנתרופולוגית, יכול לבחור לו מבין שלל התוכניות הזמינות באוניברסיטה העברית ומחוצה לה. אנחנו מלמדים סוציולוגיה ארגונית. אנחנו לא מסווים את זה, ולא קורצים. אני מאמינה שהבנה טובה של האופנים בהם ארגונים פועלים בסביבתם החברתית הרחבה, של יחסי כוח תוך וחוץ ארגוניים, של יחסים בין העולם העסקי לפוליטי, של הקשר בין תרבות כללית לתרבות ארגונית, של הקשר בין מגדר, אתניות, מעמד ותהליכי שכירה וקידום של עובדים, היא כלי הכרחי וחיוני ביותר לכל מי שעובד בארגון ורוצה לתרום לשינוי בו.

התלבטתי מאוד אם לומר כל זאת בחריפות. אחרי הכול, ולמרות כל מה שנאמר לעיל, גם אנחנו לכודים, לפחות חלקית, במלכודת השוק, ואולי אסור להבריח סטודנטים פוטנציאליים שמעוניינים דווקא ב"טכנאות ייעוצית". אבל רב השיח הזה שכנע אותי: לכולנו, סטודנטים ומרצים, עדיף שה"טכנאים בשאיפה" לא יבואו לכאן, יסתובבו מתוסכלים ויגרמו לנו, מוריהם, ולעמיתיהם המעדיפים את הגישה החקרנית, תסכול אין סופי. גם אם הדבר יעלה לנו באבדן סטודנטים בטווח הקצר, אני (ואיני מייצגת בהכרח את עמיתי), מעדיפה ליהנות מקבוצת עילית של סטודנטים המעוניינים בשילוב בין אתגר אינטלקטואלי, תמונה מעמיקה של ארגונים בהקשרם הרחב ביותר, עניין תיאורטי וכן, בהחלט גם פרקטיקה, אבל פרקטיקה מהסוג האתגרי, המחדש, ההולך בדרכים פחות סלולות.

וטיעון אחרון לסיכום: איכות הלימודים שלכם בתוכנית המוסמך אינה תלויה רק בנו, המרצים. מה שמבחין בין הלימודים לבוגר לבין אלו שלמוסמך הוא התרומה שלכם, היוזמה שלכם, וכן, גם ההרצאות שלכם ברפרט בכיתה. מניסיוני, חלק מההרצאות המעניינות והמעשירות ביותר אליהן נחשפתי היו אלה שניתנו ע"י סטודנטים שהשקיעו מכל הלב. מבחינתי לפחות, סטודנטים מתקדמים אינם לקוחות הרוכשים את המוצר שאני מייצרת וצריכה לשווק להם, הם שותפים אסטרטגיים בתהליך ייצור הידע והפנמתו. גם מנקודת מבט זו אעדיף לוותר על ה"טכנאים בשאיפה" ולהשקיע יותר באלה שמאמינים להצהרת הכוונות שלנו: איננו מכללה להכשרה מקצועית.