check
תרבות אייקונית - מילים, סמלים, שפה | פקפוק

תרבות אייקונית - מילים, סמלים, שפה

מאת: מתן שחק

במקומותינו, נהוג לראות בשפה את האמצעי המרכזי לקיום אנושי משותף, המנגנון באמצעותו תרבות מתקיימת ומשועתקת, המצע המאפשר את קיומן של מערכות משמעות ודפוסי פרשנות, והאמצעי המאפשר שיתוף פעולה וכינון מוסדות ופרקטיקות חברתיים. אחת הטענות המעניינות של הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של ימינו היא כי שפה מעצבת את האופן בו אנו תופשים את המציאות, חווים אותה ופועלים בה1. עם זאת, הדיון הכללי אודות שפה מציג חזות אחידה ומשותפת לפרקטיקות תקשורת ומערכות משמעות שונות הנבדלות זו מזו באופן מהותי –  דיבור, כתב ותמונה. בחיבור זה אציע חלוקה עקרונית בין שלושת סוגי שפה אלה ואציע מספר מאפיינים המייחדים כל אחד מהם. הרעיון הוא שניתן לאפיין תרבות וחברה על פי המנגנון הלשוני המשמש לכינונה ולשיעתוקה: תרבות בע"פ, תרבות כתב, ותרבות אייקונית. מנגנונים אלה אינם מוציאים זה את זה אלא פועלים באופן משולב בצורות שונות. כל ספירה כזו (הספירה הלשונית, הטקסטואלית והויזואלית) היא מדיום של שפה, או מערכת של משמעות, אך הן גם פרקטיקות, וככאלה פועלות באופן שונה ומאפשרות סוגים שונים של תקשורת, פרשנות ופעולה.

ויטגנשטיין מדמה את השפה לעיר, בה החדש בנוי על הישן ומשולב בו באופנים שונים, כאשר צורות השפה המורכבות בנויות על צורות שפה בסיסיות יותר. דימוי זה מזמין אותנו לבחון את מערכת היחסים המורכבת בין שלושת סוגי השפה הללו, ולשאול כיצד הם מעצבים זה את זה וכיצד פועלים יחדיו ביצירת הסדר החברתי והקטגוריות התרבותיות.

מראשיתה השפה היא דיבור. תרבויות פרימיטיביות, כמו שהן נקראות באנתרופולוגיה הקלאסית, הן תרבויות המתקיימות ומועברות בעל-פה. התשתית הפרשנית והחיים החברתיים בנויים על העברתו של הידע התרבותי מפה לאוזן בשיחה וסיפור. הדיבור מחייב נוכחות, הכרות, אינטראקציה חברתית חיה המתקיימת בהקשר מוגדר, ובו המשמעות בנויה משילוב של צלילים, קצב, הבעות פנים ותנועות גוף בהקשר בסיטואציה חברתית ספציפית. הדיבור הוא הבל, ובמובן זה יכול להתרחש רק כפעולה בהווה, אך כמדיום לשוני וכפרקטיקה חברתית, מנכיח את העבר בצורת סיפורים וטקסים.

תחילתו של תהליך תיעוד המיתוסים, הפולחנים וחיי היומיום מתרחש בתמונות וציורים, על קירות מערות ומשטחי סלע. למרות שמראשיתם ציורים אלה אינם קיבוע של דיבור במובן זה שאי אפשר לקרוא אותם ולהמירם בחזרה לצלילים, הם היוו את הבסיס להתפתחותה של שפה כתובה אייקונית – מערכת של סמלי תמונות המייצגת מילים שלמות, הברות או עיצורים. התפתחות זו כרוכה כמובן בהתפתחות טכנולוגית ויצירת פרקטיקות חברתיות חדשות – רכישת היכולת והאמצעים ליצירת הסימנים (בחריטה וגילוף או בכתיבה בצבע על קלף)  וברכישת כישורי קריאתם ופרשנותם.

כתיבה, בלשונו של קליפורד גירץ, היא פעולת החקיקה של השיח2. ככזו היא מתרגמת את הקצב והצלילים של הדיבור לסימנים גראפיים המתקיימים במרחב ושורדים בזמן, יוצרים גשר בין מקומות, זמנים ואנשים ומאפשרים יצירת מצע סמלי משותף לפרשנות המציאות החברתית. עם זאת, הפיכת הדיבור לאובייקט אותו ניתן להעביר מיד ליד, מזמן לזמן, וממקום למקום מעלה את השאלה איך עוברת משמעות בטקסט, אילו משמעויות יכולות לעבור בדרך זו וכיצד ניתן להבינן. הכתב, כמדיום תקשורתי וכפרקטיקה חברתית, משנה את אופן יצירת המשמעות ואת דרכי הפרשנות – מצד אחד יוצר האחדה, שרידות, סמכות וחזות אובייקטיבית למבני משמעות, אך מצד שני נודד בין הקשרים חברתיים שונים המעצבים את משמעותו במנותק מכוונת הכותב וסיטואצית הכתיבה.

מהפכת הדפוס האיצה את תהליך הטקסטואליזציה של התרבות בכך שהפכה את הכתב למוצר אותו ניתן לשכפל בכמויות המוניות ובאופן אחיד, ולהפיצו לציבור גדול. בשילוב עם מגמות חברתיות אחרות הפכו הכתיבה והקריאה לפרקטיקות חברתיות נפוצות ולחלק מרכזי מחיי היומיום. לתהליך זה השלכות רחבות על ניידותם של רעיונות, כינונן של מערכות משמעות, קטגוריות תרבותיות ופרקטיקות חברתיות חדשות. כיום, אמצעי התקשורת הבין-אישיים כוללים יותר ויותר פרקטיקות קריאה וכתיבה המשמשת במסגרת פעילויות יומיומיות רבות ומגוונות כמו עריכת יומן שבועי, רשימת קניות, טפסים ביורוקרטיים, אימיילים והודעות טקסט. מרכזיות זו של הכתב הביאה לאפיון התרבות המערבית המודרנית כהיפר-טקסטואלית, בה מיוצרים ומופצים אינספור טקסטים בערוצי תקשורת אלקטרוניים שונים.

המאה ה-20 הביאה איתה מהפכה נוספת, אולי דרמטית אף יותר מהדפוס: התפתחותם של אמצעי תקשורת ויזואליים המוניים, המאפשרים ייצור והפצת תמונות, קולות וטקסטים, ושחדרו אט אט לכל תחומי החיים. מציאות יומיומית בחברה מערבית מושתתת כיום על מערכת רחבה של אייקונים ותמונות המשמשים להבנתנו את המציאות ולפעולה בה. המנוע המרכזי לתהליך זה, מעבר לקיומן של טכנולוגיות ליצירה והפצה של דימויים, היא התרבות הצרכנית, הממתגת עבורנו את המציאות, על ידי אייקונים, צבעים וצורות המאפשרים התמצאות טובה ושיפוט מהיר במציאות דינאמית ומשתנה.

וולטר בנימין מביט בתהליך שיעתוק טכני זה ומבכה את אבדן הילת הקודש של יצירת האומנות והפיכתה למוצר נטול אותנטיות. במובן מסוים, תהליך זה עשה לתמונות ולאומנות מה שעשה הדפוס לכתב או הכתב לדיבור, בכך שקיבע והפך אותם למדיום לשוני יומיומי מרכזי בקיום החברתי המודרני. נסו רק לדמיין את יכולת ההתמצאות שלנו במחשב האישי, בשדה תעופה, בקניון או בבנייני משרדים אם במקום אייקונים היו מופיעים לנו שמות, הסברים או תיאורים. תרבות אייקונית מאפשרת התמצאות ופעולה באתרים רבים בהם הפרט הוא זר במידה זו או אחרת – אם מתוקף היותו עובר אורח מזדמן או מהסביבה המשתנה תדיר.

כמו שאומר הפתגם, תמונה אחת שווה אלף מילים. לא זו בלבד שתמונה אינה מאפשרת קריאה במובן שכתב מאפשר, אלא שהיא מייתרת את הצורך במילים, מפני שהיא מעבירה משמעות באופן חוויתי ללא תיווך של ידיעה או הבנה. תרבות כזו מכוננת פרקטיקות שונות של תקשורת ופרשנות. דימויים ויזואליים מציגים את האידיאלי והדמיוני באופן מציאותי וממשי, ובכך מגשרים בין הרצוי למצוי באותו ייצוג עצמו. לעיתים, המציאות עצמה נתפשת כהשתקפות חיוורת של דימויים מסחריים נפוצים או עולמות וירטואלים מעוצבים בקפידה המהווים אמת מידה לשיפוט חוויות ותופעות במציאות.

בנוסף הם יוצרים מערכת דימויים משותפת למיליוני בני אדם במקומות ובזמנים שונים, ובכך מתגברים לא רק על גבולות פיזיים וזמניים (כמו הכתב) אלא גם על  גבולות לשוניים, שכן ניתן לראות תמונות ואייקונים ואף להבין את משמעותם ללא התבססות על שפה זו או אחרת. עולם דימויים משותף זה מתחולל, מיוצר ומשועתק "און ליין" בהווה מתמיד היוצר רושם של תיעוד מוחלט של העבר ושימורו בארכיונים אלקטרוניים, אך למעשה ניתן למחיקה, שינוי ועיצוב מחדש בלחיצת כפתור.

במובן מסוים, חזרנו לתרבות התמונות האייקוניות, להירוגליפים אם תרצו, אך בהבדל משמעותי אחד – כיום אנו מוצפים בדימויים חזותיים, בתחומים רבים ומגוונים של חיי היומיום, ההופכים את המציאות להיפר-מציאות במושגיו של בודריאר, כלומר למציאות וירטואלית המושתתת על דימויים שאינם מצביעים על מציאות קונקרטית כלשהי. התיאוריות הביקורתיות שגייסו את מלוא משאביהן האינטלקטואלים על מנת "להוכיח" שהמציאות החברתית היא מומצאת (אגב משמעות המילים בשפה העברית...), הפכו בינתיים לדבר שהיום ברור לכל ילד, המבלה לפחות חלק מזמנו במרחבים שונים של מציאות וירטואלית. כיום הבעיה אינה בשכנוע כי המציאות החברתית היא מדומה, אלא להיפך, להבדיל בין "מציאות מדומיינת" כפי שקוראים לה סוציולוגים לעיתים, לבין מציאות וירטואלית. אחד מהרעיונות המעניינים יותר מציע להבין את ההסתכלות, הנתפשת בדרך כלל כאקט פאסיבי, כפעולה לכל דבר, הממוסדת כפרקטיקה חברתית מרכזית במאה ה-21. המטאפורה הנפוצה ביותר לציבור כיום היא "הצופים בבית": אנחנו עוסקים חלק גדול מהיום בפעולות שונות של צפייה, לבד או עם אחרים, בטלפון הנייד, בטלוויזיה, באינטרנט, בקולנוע, בשלטי חוצות ואפילו באנשים אחרים. השאלה המעניינת יותר, איתה אסיים, היא כיצד מדיום זה מעצב מחדש את החיים החברתיים ואת פרקטיקות הפרשנות המשמשות סוכנים חברתיים בפעולתם, כיצד התרבות האייקונית מעצבת מחדש את יחסינו אל עצמינו ואל אחרים סביבינו.

 

ביבליוגרפיה:

1 Hayakawa, S. I. (1952). Language in Thought and Action. London: G. Allen & Unwin.  Hill, J. H., & Mannheim, B. (1992). Language and World View. Annual Review of Anthropology, 21, 381-406.; Whorf, B. L. (1956a). Language, Mind, and Reality. In Language, Thought, and Reality: Selected Writings (pp. 246-270). Cambridge: M.I.T Press.

2 קליפורד גירץ, "תיאור גדוש:לקראת תיאורית תרבות פרשנית", בתוך פרשנות של תרבויות, בית הוצאה כתר ירושלים, עמ' 29.

 

מתן שחק הינו סטודנט לתואר שני. הוא חוקר את תופעת "הקואוצ'ינג" (אימון אישי) למנהלים, בהנחיית פרופ'   אווה אילוז.