מאת: רותם קורן

לפני כשנתיים הודיעה להקת "דפש מוד", יומיים לפני הופעתה המתוכננת בארץ, שהיא נאלצת לבטל.

הפורום האינטרנטי מיד הוצף הודעות - חלקן הוציאו את התיסכול על נסראללה, חלקן הביעו אכזבה עמוקה וכעס והציעו לארגן מחאה תקשורתית, והיו גם כאלה שבדקו איפה מתקיימת ההופעה הבאה ואם עוד יהיה אפשר להספיק להגיע אליה בזמן, אם כמה חברים יתארגנו, ישכרו מטוס פרטי ויטוסו ליוון.

בתוכי הצטננה מאז התשוקה לדפש. הבטחתי לעצמי שאני לא קונה יותר דיסקים שלהם. והחיים נמשכו.  ואז, לפני חצי שנה, הם הודיעו שהם מוציאים אלבום חדש ושסבב ההופעות יפתח פה, בישראל.

חברים השביעו אותי שאקנה כרטיס, כי אם לא, טענו, אתחרט על כך כל חיי (ואבוא אליהם לבכות, צודקים), הבנתי, כמובן, שלמרות הרגשות המעורבים, ואפילו שכבר הייתי בהופעה בפראג, אין תחליף לרגע שבו יצרח דייב המיוזע -  “Good evening Tel Aviv!!!”

לרגל ההופעה, וכחברת מועדון (מן המעגלים היותר חיצוניים, אמנם), חשבתי לשתף בכמה תובנות שלי על מועדון המעריצים הישראלי של "דפש מוד". חברי המועדון פוקדים את המסיבות (בהן משמיעים רק שירי דפש ומקרינים קטעי וידיאו מהופעות וקליפים על מסכי ענק כמעט כל חודש ראו ההזמנה למסיבה האחרונה,. מדובר במועדון שכולל אלפי חברים מכל הארץ שמגיעים למסיבות ולאירועים באופן קבוע ושדפש עבורם היא דת. הם משננים שוב ושוב, כל פעם בדקדוק מרשים ובהתמסרות מלאה, את מילות השירים כשאליהן מתלוות תנועות המאפיינות שירים ספציפיים (למשל, נפנוף הידיים מעל לראש מצד לצד בפזמון של השיר "“Never let me down again).

אפשר להסתכל על פעולות אלה כעל פעולות שמבצעים מתוך מחויבות בצורה חזרתית, דבר שמצייר את האירועים השונים כטקסים בעלי אופי דתי. שירי הלהקה, ולעתים גם חזותה, כוללים מוטיבים דתיים ובעיקר תמות נוצריות. באלבום Songs of faith and devotion, למשל, יש שיר שנקרא Judas שמתייחס לבגידתו של יהודה מהברית החדשה בישו והסגרתו לרשויות הרומיות, ולספקנותו של תומאס בתחייתו של ישו. מילים כמו ישועה, דבקות, הודאה, אמונה, מופיעות בדיסק פעמים רבות. בתקופה שבה יצא הדיסק, הזכיר דייב גאהן, סולן הלהקה, במראהו את דמותו של ישו כפי שמצטיירת בתרבות המערבית - שדוף, חיוור, בעל שיער שחור ארוך וחלק וזקן. בנוסף, בסיבוב ההופעות סביב אותו האלבום, נראה כמסומם ושר כמי שמצוי במצב של טראנס.

המוסיקה של "דפש מוד" עברה אמנם כמה גלגולים ושינויים, אבל בבסיסה היא מוסיקה אלקטרונית, שמבחוץ נשמעת די מונוטונית, רעשנית ואולי גם קצת מעצבנת, כך לפחות על פי חבריי הטובים. בכל אופן, בשמיעה שנייה, או שלישית עד רביעית, מתגלות מילים יותר אפלות, שמתחברות בצורה חזקה למקצבים ומשנות את ההסתכלות על השירים (ופה אני מסתמכת בעיקר על חוויות שלי ושל מעריצים נוספים, ולא מתייחסת לכל השירים). אפילו בשנות השמונים העליזות, כשנדמה היה שהמקצבים קלילים והשירים יותר קליטים ו"פופיים", לא שיקפו השירים לרוב את אופיין הקודר של המילים. המילים הן אלמנט משמעותי  מאוד במוסיקה של דפש מוד ומגדירות, במידה רבה, את הסגנון הגותי  המיוחס ללהקה, בעיקר בשנות התשעים. המעטפת הקצבית וה"קלה" של השירים ואופיים ה"כבד" יותר, מזכירים במידה מסוימת, התמודדות ישראלית בסגנון "יהיה בסדר" - אדישות והפגנה של קור רוח וקלילות כלפי חוץ, תוך כדי הדחקת נושאים כואבים ובעייתיים.  זו הסיבה להשערתי כי הסיכוי שהקהל הישראלי יתחבר לסגנון זה, גדול יותר

אתר האינטרנט של המועדון מושקע ומתוחזק היטב ומכיל פורום וצ'אט שמאפשרים להתעדכן באירועים הקשורים ללהקה. ניתן דרכו להשתתף בדירוגים של אלבומים שונים, להכריע בשאלות הרות גורל (כמו מי הוא חבר הלהקה האהוב עליך), לראות תמונות ממסיבות, להתחבר להווי הדפשי, וגם לרכוש ולהפגין ידע דפשי.  אם "ידע הוא כוח" , הרי שכדי להיחשב כמעריץ מושבע או Devotee, ולזכות בהכרה משאר חברי המועדון ובהתייחסות רצינית, ראוי להפגין בקיאות בחומר ותשוקה לידע זה.

כמו בכל קהילה, ישנם גם לקהילה הדפשית גבולות מגדירים ושומרי סף למיניהם, למרות שעל פניו, כל מי שרק רוצה יכול להפוך לחבר מועדון על ידי הזנת פרטים באתר. אולם החברים ה"אמיתיים" והנאמנים ("הטיפוסים האידיאליים" אם תרצו) לוקחים חלק פעיל בהתכתבויות בפורום, במסיבות ובאירועים השונים, פעולות המלוות בהכרח בהפגנת הידע ה"דפשי" (פרפורמנס). ידע שכזה כולל היכרות מעמיקה עם הדיסקוגרפיה המלאה של הלהקה (שמות כל האלבומים, מילות השירים, סינגלים, "בי-סיידס", ויניל וכו') ועם ההיסטוריה של הלהקה (ההרכבים השונים של הלהקה, מידע על חברי הלהקה). הפגנת הידע נעשית בדרכים מגוונות - החל מדיקלום של מילים מהשירים במסיבות, דרך בחירת משפטים משירים של דפש כחותמות אישיות בפורום, או שיתוף במספר ההופעות בהן נכחת בחו"ל ועד להגעה לאירועים עם חולצות ואביזרים נדירים.

 לסיכום, דפש היא להקה שאני מוצאת בה הרבה מעבר למוסיקה. ייתכן שזו הסיבה שאני מייחסת לתופעה משמעויות עודפות שנראות לי ייחודיות, אך בו בזמן הן גם משותפות למועדוני מעריצים אחרים. מעניין באמת לנסות ולרדת לעומקה של התופעה ולנסות להבין, למשל, מדוע באותו הבית בו גרה כלבה שקרויה על שם אחד מחברי הלהקה ("פלטש") מסתובבים תאומים בני 4 עם חולצות וכובעים של דפש, ומפתחים עולם קישורים המבוסס על שיריהם של הלהקה.

מופעי ההערצה שגובלים לעיתים באובססיביות, מזמנים בעיני, הצצה אל תוך שדה עשיר ומרתק שמאפשר בחינה מעמיקה דרך אתר האינטרנט, עמוד הפייסבוק, הצ'אט, המסיבות והאירועים השונים, המוסיקה, מילות השירים, הקליפים והייצוגים הויזואליים של הלהקה, ה"מרצ'נדייס" השונים ועוד ועוד. כל אלו מאפשרים העלאתן של שאלות רבות ומעניינות בנוגע לתופעת ההערצה, למקום של מוסיקה בהבניית ה"עצמי" והזיכרון ולקהילות שמנסות לחפש משמעות בעולם בו הקסם אבד.

 

רותם קורן היא סטודנטית לאנתרופולוגיה לתואר השני. היא כותבת על תופעת "התקשור" בהנחיית ד"ר יהודה גודמן.