מאת: תמר שלם

באמצע יוני האחרון, שלושה ימים אחרי חטיפת הנערים, עליתי על מטוס לארה"ב, בכדי להדריך במחנה קיץ יהודי בצפון מדינת ניו יורק. כשהגעתי למחנה נגלה לעיני נוף מדהים ביופיו, יערות שמקיפים את המחנה מצד אחד, ואגם עצום מהצד השני, מרחבי דשא עצומים עם בקתות עץ ישנות. אחרי כמה ימים בהם התרגלתי ליופי החדש הזה, הגיעו הילדים למחנה. בן-רגע המחנה התמלא בילדים מקפצים ששמחו כל-כך להגיע למחנה. ילדים מתמסרים בפריזבי ובכדורים מסוגים שונים, ילדות לבושות בחצאיות טוטו צבעוניות וגרבי ברך מפוספסות. קולות של צחוק שעולים מהאגם, ההמולה מחדר האוכל, מוסיקה שבוקעת מרמקולים. חשבתי שהקיץ שלי יראה ככה, צבעוני ומחויך.

יום שלישי, קצת יותר משבוע אחרי תחילת המחנה, השגרה כבר יחסית מוכרת לי. הפעילות הראשונה שהעברתי באותו בוקר הייתה מוצלחת, בהפסקה הקצרה שהייתה לי עד תחילת הפעילות הבאה הצצתי בפלאפון כדי לראות אם יש איזה עדכון בנוגע לנערים שנחטפו. באינטרנט לא היה כלום, אבל החברים שלי כתבו בוואטס-אפ שמצאו גופות. אני מנסה לשמור על איפוק, לא להאמין עדין, חושבת לעצמי שאלו בטח רק שמועות לא אמינות בוואטס-אפ, ובכל זאת משהו נסדק, החיוך שקמתי איתו הבוקר נמחק. כשהקבוצה הבאה נכנסת לחדר, אני אוספת את עצמי מהר ומתחילה לדבר איתם על מצלמות, על איך הן עובדות, על מה אנחנו אוהבים לצלם, על מה אנחנו בוחרים או בוחרים שלא לצלם. הילדים מעלים דוגמאות על הדברים שהם אוהבים לצלם- ימי הולדת, טיולים, אירועים משפחתיים, רגעים של התחלה וסיום, תמונות עם חברים ועוד, בעוד שאצלי בראש רצות תמונות ומחשבות על מה שקורה בארץ.

באמצע השיעור אחד הילדים שואל אותי אם הכל בסדר, כי אני נראית לו קצת עצובה. ביני לבין עצמי מתחיל דיון פנימי- האם לשתף אותם במה שקורה בארץ עכשיו, במיוחד שאני לא יודעת האם החדשות שקיבלתי בוואטס-אפ הן אמינות או לא. האם בכלל מתאים לדבר על זה עם ילדים בני 12-13 שלא מכירים את המציאות הישראלית? מצד שני, אולי כן כדי שהם ישמעו על זה ממישהי ישראלית, אולי אם דווקא אני, חברת משלחת מישראל, אספר להם את זה הם ירגישו איזשהו חיבור לארץ? אני מחליטה שכן לשתף אותם, לפחות ברקע של הסיפור. אני מספרת להם שלפני שהגענו למחנה היה אירוע בו נחטפו שלושה נערים בזמן שעמדו בטרמפיאדה בדרך הביתה מהישיבה. שבארץ כולם מחפשים אותם ודואגים להם, שהמשפחות שלהם מתגעגעות אליהם. אני מספרת להם שגם אני דואגת לנערים האלו ובגלל זה אני גם קצת עצובה. הילדים כמובן מסתקרנים ושואלים עוד שאלות, כמו- למה חטפו אותם? או מתי הם יחזרו הביתה? שאלות שאין לי תשובה אליהן, שאלות שאני מייחלת לדעת את התשובות אליהן בעצמי.  

הזמן מסתיים והילדים הולכים לפעילות הבאה שלהם. אני פותחת ynet, מיד זה קופץ לי מול העיניים, אין לי ספק יותר, כל התקווה שהייתה נמוגה, הדמעות שעד עכשיו חנקו את הגרון נשטפות החוצה. אני הולכת למועדון צוות כי אני מניחה שיהיו שם עוד כמה חברי משלחת שמרגישים כמוני, קצת אבודים ורחוקים מהבית. במועדון כבר יושבים כמה חבר'ה ישראלים מול מחשב ורואים ערוץ 2. כולם בהלם, לא מבינים מה לעשות עכשיו, איך היום שלנו אמור להמשיך עם החדשות האלו? איך מעבירים עכשיו חוג שירה, אומנות או ריקוד?

מנהל המחנה מזמין את המשלחת אליו לבקתה, כדי שנוכל לדבר על מה שקרה. אנחנו מגיעים לשיחה מורכני ראש, משתפים ומשתתפים בתחושות אחד של השני. מצד אחד, המרחק הפיזי והמנטלי מהארץ שנראה לחלקנו בלתי אפשרי לגישור. מצד שני, אנחנו חושבים על הסיבה שלשמה הגענו למחנה מלכתחילה, יצירת הגשר בין ישראלים ליהודים אמריקאים. גשר שבאמצעותו אפשר ללמוד אחד מהשני ולהפרות זה את זה ולהמשיך להיות עם אחד. קשר שאנחנו מאמינים כי הוא חייב להמשיך להתקיים גם בזמנים יותר קשים, לא רק כשזה נוח ונחמד ונעים.

הישראלים עוצרים את ההתנהלות של היום שלהם, בעוד המחנה עצמו ממשיך להתנהל כהרגלו, אין ספק שזה צורם. ברור שבארץ עכשיו כולם מתעסקים בחדשות, כולם כואבים יחד, אבל כאן, במחנה קיץ יהודי החיים נמשכים כרגיל. הציפייה שלי מהם באותם רגעים היא להפסיק לרגע, לעצור, לשמוע מה קרה עכשיו, להתייחד עם זכרם של הנערים. אבל זה לא קורה, זה לא קורה בצורה ובאופן שזה קורה בארץ. כן מספרים לילדים הגדולים יותר במחנה את החדשות מהארץ כדי לחבר אותם למה שקורה, אבל לא עוצרים לרגע את השגרה לכל המחנה. 

שלושה ימים אחרי שצה"ל יצא למבצע "צוק איתן", המשלחת נותנת את יריית הפתיחה לפעילות של שלושה ימים על ישראל שהיא ארגנה. פעילויות על שביל ישראל, על טיולים בארץ, על כמה כיף ונחמד ופשוט לצאת לטייל בארץ ישראל. איזה נופים ואנשים נפלאים נפגוש בדרך. כשבעצם, אם היינו עכשיו בארץ, זה בכלל לא היה בטוח לטייל. זה מוזר וזר לכולנו להציג רק את הצד היפה והצבעוני של ישראל בזמן שהמצב הנוכחי הוא הרבה יותר מורכב.

האם זה נכון מבחינה חינוכית לעשות את זה, לספר סיפור חלקי בלבד על הארץ, לא אמתי לגמרי, רק כי קל יותר לספר אותו ככה? השאלות והתהיות מציפות אותי ואת חברי המשלחת, ובכל זאת אנחנו מחליטים לבצע את הפעילות כפי שתכננו מלכתחילה. אבל בגלל שאנחנו רוצים להתייחס גם למצב בארץ אנחנו מחליטים שבקבלת שבת המשלחת תגיד כמה מילים על המצב בארץ יחד עם תפילה לשלום המדינה.

באחד הימים מתארגנת הפגנת תמיכה בישראל בטיימס סקוור. מנהל המחנה ששומע שהמשלחת רוצה לנסוע להפגנה, מתגייס לטובת העניין ומשקיע את מירב המאמצים והאמצעים כדי לארגן לנו אוטובוס להפגנה. אנחנו מגיעים לטיימס סקוור בשעת אחרי הצהרים, המקום הומה אדם כהרגלו. ובאמצע כל זה קבוצת אנשים לא מבוטלת עומדת וקוראת לתמיכה בישראל. לא כל חברי המשלחת מזדהים באופן מלא עם האמירות הפוליטיות, אבל לרגע אחד כולנו הנחנו בצד את הדעות שלנו ופשוט שרנו ורקדנו בעברית במקום הכי הומה בניו יורק. יצאתי משם מחוזקת, לא בטוחה אם באמת תרמתי משהו למאמץ המלחמתי, אבל מרגישה קצת יותר בבית.

ההפגנה גורמת לי לראות דברים באור מעט שונה,  נכון המרחק הפיזי אכן משפיע על רמת המעורבות המנטלית והיומיומית במתרחש בארץ, השגרה נמשכת כאן פשוט כי אין שום דבר ממשי שהפר אותה. אני מתחילה להרגיש את זה בעצמי, שקשה לחיות בדריכות כשאין סיבה אמתית להיות דרוך. מה שאני כן מוצאת בהפגנה הזאת זה התמיכה בארץ, תמיכה קהילתית אמתית וכנה.   

הכניסה הקרקעית לעזה, תוך שלושה ימים 27 הרוגים, השמות כבר מוכרים וחלקם גם קרובים לאנשים מוכרים. ואז זה נהיה ממש מוכר, זה נהיה קרוב להפליא ורועש להחריד. אחד ההרוגים הוא מישהו שהכרתי באמת, התנדבנו יחד בתנועת נוער. אני זוכרת איך הוא תמיד היה מגיע רכוב על אופניים, עם חולצת תנועה שמתחת אליה בצבצה חולצת מד"א. זה לא נתפס, זה לא מובן לי, הכל קורס בבת אחת. חברות וחברים מהמשלחת תומכים בי, מדברים איתי על זה, אני מסוגלת לדבר איתם על זה, אבל עם החברים האמריקאים כמעט ולא. אני מרגישה שאני פשוט לא יודעת איך לספר להם, התחושה שלי היא שגם כשאני מספרת, לא תמיד הם יודעים איך להכיל את זה. המקום מרגיש לי זר, אני מוצאת את עצמי נאחזת בקשר עם הארץ באובססיביות. שיחות סקייפ עם המשפחה ועם חברים, וואטס-אפ, חדשות הכל רק להתרחק מהמקום שאני נמצאת בו עכשיו, רק להתקרב בחזרה הביתה. אני מבקשת שלא להעביר פעילויות ביום למחרת, כדי שאוכל לתת לעצמי את הזמן והאפשרות להתאבל. מישהו אחר מתנדב להעביר את הפעילויות במקומי.

יומיים אחר-כך כשנכנסתי לחדר שהעברתי בו את הפעילויות מצאתי על השולחן מכתב מאחת החניכות. במכתב היא כתבה שהיא מזדהה איתי, כי לצערה היא מכירה את תחושת האובדן מקרוב, ושהיא הכינה סרטון וידאו קצר. בסרטון היא סיפרה לי את הסיפור שלה ואת הדברים שניחמו אותה ועזרו לה להמשיך הלאה. קשה שלא להגזים בחשיבות שהייתה לזה בעיני, בתוך כל הזרות שהרגשתי כלפי האנשים סביבי, פתאום מישהי אחת, ילדה בת 14 או 15 באה ומחבקת אותי, מראה לי אמפתיה שלא ציפיתי לקבל. היא מזכירה לי שאובדן הוא קשה בלי קשר לסיבה שבגללה הוא מגיח לחיים שלך, ושלא צריך לחיות בארץ כדי להבין איך זה מרגיש.

המקום הפיזי שבו הייתי הקיץ אכן היה צבעוני ומחויך, אבל משהו בי מיאן לקחת חלק בשמחה ובעליזות שהייתה סביבה. וכשכן הצלחתי להגיח ממחשבות על הארץ, גילתי עולם קרוב-רחוק מרתק ומיוחד, שהלוואי ויהיו לי הזדמנויות נוספות לחוות אותו שוב.  אין ספק בעיני שהחוויות שאנחנו חווים, המקום בו אנחנו גדלים, משפיע על מי שאנחנו, על איך אנחנו רואים את העולם שסביבנו. עם זאת, גיליתי שגם אם הטריגר לתחושה מסוימת הוא שונה, זה לא אומר שהרגש בעצמו יהיה כל-כך שונה.  שלא תמיד זה שמישהו מגיע ממנטליות שונה או מרקע שונה, בהכרח אומר שגם לא נבין אחד את השני, שנחשוב שונה או נחווה דברים אחרת. גם אם לרגעים היו לי ספקות בנוגע ליכולת שלנו לגשר על הפערים הנובעים מהמרחק, יצאתי בתחושה שהאתגר שבגישור יכול להצמיח קשרים ורגעים, ייחודים ומדהימים.