מאת: מעין לוינסון

יהי רצון מלפניך, ה’ אלוהינו ואלוהי אמותינו ואבותינו, שתברך את קבוצת התפילה הזאת ואת כל קבוצות המתפללת בה, הן ומשפחותיהן וכל אשר להן, ואת כל קבוצות התפילה לנשים ואת כל נשות ובנות עמך בית ישראל…

ועל אחיותינו, כל נשות ובנות עמך בית ישראל, זכנו לראות בשמחתן ולשמוע את קולותיהן בשירות, זמירות ותשבחות לפניך, ולא תושתק עוד אישה או בת בעמך ישראל או בכל העולם כולו. אלוהי משפט, זכנו למשפט צדק וישועה בקרוב, לקידוש שמך ולתיקון עולמך, ככתוב: “שמעה ותשמח ציון ותגלנה בנות יהודה למען משפטיך, ה’”…

כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים. אמן, סלה.

(מתוך תפילת נשות הכותל)

 

בראש החודש האחרון, ר"ח כסלו, חגגה קבוצת התפילה "נשות הכותל" 25 שנה להיווסדה. קבוצת התפילה לנשים החלה לפעול בדצמבר 1988 כקבוצה לנשים מכל הזרמים. נשות הכותל נפגשות בראש כל חודש (למעט ר"ח תשרי – ראש השנה) בשעה 07:00 כדי להתפלל תפילת שחרית ותפילת מוסף, וכן לומר הלל ולקרוא בתורה. הסקירה התקשורתית של אירועי חצי היובל של הקבוצה משקפת את השינוי שחל ביחסים בינה לבין החברה בישראל. אני רוצה לנצל את ההזדמנות, שניתנה לי בכתבה זו, שתשלב קטעים אתנוגרפיים וסקירה היסטורית ותיאורטית, לרפלקסיה ביחס לחוויות שלי כמשתתפת פעילה בשנה האחרונה.

ביום שני, א' כסלו, 4 בנובמבר 2013, הגעתי לכותל בשעה 08:00 לתפילת שחרית, שהתחילה בשעה מאוחרת מהרגיל לכבוד הנשים שבאו מרחוק לחגוג עמנו בישראל את המאורע. לפי שמועה שהסתובבה, שעת התפילה המאוחרת נקבעה במטרה למנוע את השתתפותן של בנות הסמינרים החרדים במחאה נגדנו, שכן הן מתחילות את לימודיהן בשעה זו. בין אם שמועה זו נכונה ובין אם לאו, כאשר הגעתי אל הכותל, הרחבה הייתה ריקה מהרגיל, או ממה שהתחלתי לזהות כמצב הרגיל בראשי החודשים האחרונים. מספר הנשים החרדיות , שחלקו אתנו את עזרת הנשים, היה מצומצם מהרגיל (כמעט שווה לנו) ועזרת הגברים, כפי שהשתקפה לי, הייתה כמעט ריקה. למרות זאת, מערכת הכריזה פעלה והשמיעה את קולו של החזן, הפטריארך הנציג, לטובת החרדים המועטים שבאו להתפלל. בחודשים האחרונים, נשות הכותל נפגשו להתפלל בעזרת הנשים ברחבת הכותל לצד אלפי בנות סמינרים חרדיים ובני ישיבות חרדיות. אלפי המתפללות/ים גברו בקולם עלינו, ואליהם הצטרף קולו של הפטריארך במערכת הכריזה של הכותל.

הכותל נמצא מאז 1988 באחריות הקרן למורשת הכותל המערבי בראשותו של הרב שמואל רבינוביץ', מה שמאפשר לו לנצל את כוחו כדי לנסות לכפות את השקפת עולמו ההלכתית ולשוות לרחבת הכותל מראה של בית כנסת חרדי. וכך בבוקר זה הרעים הרמקול כשהתחלנו את תפילתנו אך אנו היינו מתורגלות. נשות הכותל פתחו שיטה כדי לקיים תפילה משותפת למרות הקושי לשמוע: לחזנית הראשית יש רמקול ואזניה המשדרת לאזניות שעונדות נשים וגברים המפוזרים בקהל המתפללות/ים. אלה דואגים לשיר בקול כדי לאפשר לכל הקהל לעקוב אחר התפילה. זוהי אינה דרך אידיאלית אך בלית ברירה היא מספקת. מספר דקות לאחר שהתחלנו להתפלל, הרמקול דמם ושירתנו נשמעה יחידה.

ואז הרמקול דמם, ואנחנו המשכנו את תפילתנו בשירה ובשמחה. כאן אולי המקום להתוודות, שיש משהו בדבריהם של אלה הטוענים נגדנו, שלא באנו להתפלל מתוך כוונה "אמתית" אלא לשם המאבק הפוליטי בלבד. אכן קשה להתפלל עם נשות הכותל. יש מתח, התרגשות, ציפייה לאיזשהו אקשן. אנחנו מוקפות בשוטרות, צלמות, ומדי פעם קריאות גנאי "פרובוקציה", "חילול השם" והנורא מכל – "רפורמיות". בעבר, היה אסור לנשות הכותל להתפלל כמנהגן עם טליתות, תפילין וספר תורה. בתחילה מחו המתפללות/ים שהיו ברחבת התפילה באותה שעה בלבד, מחאה שהתרחבה לכלל הציבור החרדי. מאוחר יותר, בשנת 2003, בג"ץ פסק שעל נשות הכותל לא להתפלל ברחבת הכותל, אלא להתפלל באתר הארכיאולוגי "קשת רובינסון" הסמוך וכי על הממשלה לדאוג להתקין את המקום לצורך זה. בכך בג"ץ ביסס את הסמכות החרדית במקום(Women of the Wall). לכן, כאשר התחלתי להתפלל עם נשות הכותל בשנת 2013, היה מתח נוסף – מעצרים. פעם החרימו לי את התפילין בכניסה לרחבת הכותל, אך גם בפעמים שבהן הצלחתי להכניס אותם לרחבה חששתי להניח. אני הרי לא פורעת חוק ולא רציתי להיעצר, ומעצרים היו לעניין שבשגרה, עד כדי כך שהתקיים "נוהל מעצרים", שבעקבותיו העתקנו את מקום קריאת התורה אל מחוץ למקום מעצרן של הנשים. זאת, כדי לתמוך בנשים שבאו להילחם למען כולנו על זכותנו לחופש דת.

כי הרי על זה הן נלחמות, נשות הכותל – על שוויון זכויות לנשים ועל חופש דת. לכן הן אנומליה בחברה הישראלית. מיתוס השוויון שעדיין רווח בחברה בישראל מבנה את הפמיניזם כלוחמנות ואגרסיביות מיותרת, משום שלכאורה נשים נהנו מאז ומעולם משוויון זכויות בישראל. למעשה, גם זכות הבחירה של נשים לא הייתה מובנת מאליה והושגה לאחר מאבק פוליטי (ספרן 2006). תוך התעלמות מהפערים בהכנסה, בהרגשת הביטחון האישי ובמעמד האישי (ובשלל תחומים נוספים) הציבור בישראל עדיין מתייחס לפמיניזם כתופעה חריגה, מוזרה, שאינה שייכת לנוף הישראלי. "פמיניזם" עדיין נתפס כמילת גנאי ועל כן עדיין שומעים בשיח היום-יומי משפטים המתחילים בביטויים כגון "אני לא פמיניסטית אבל…". נשות הכותל מציפות את אי השוויון המגדרי במדינת ישראל, שנעשה בחסות מוסדות הדת. הן מעוררות אי נחת בקרב אלו שוויתרו על השפעתם בתחומים אלו מתוך אידיאולוגיה חילונית.

המחאה הדתית של נשות הכותל אף היא אינה מוכרת לישראלי החילוני המצוי. התנועה הציונית החילונית פעלה בין השאר כדי להשתחרר מהדת וליצור הגדרת לאום ישראלי ללא צורך בדת. רוב הציבור היהודי-ישראלי נתקל בדת במועדים ספורים בחייו ונמנע ממוסדות דת, לימודי יהדות ופרקטיקה דתית. ההגדרה "יהודי-חילוני" מבטאת הגדרה של דתיות על דרך השלילה – שלילה של השתתפות פעילה בדת והסכמה פסיבית של החובות הדתיות שהמדינה מגדירה. הגדרה כזו אפשרית רק במסגרת של מדינה דתית כמו ישראל (Kopelowitz & Israel-Shamsian 2005: 75), שבה עיקר המאבק מהבחינה הדתית היה למען חופש מדת, לא חופש בחירה בדת. כאשר כן יש עיסוק בביטויים של דתיות בישראל, יש קונצנזוס בחברה היהודית בישראל שהכוונה ליהדות אורתודוכסית, ובמאבק בענייני דת ומדינה נשמעים קולותיהם של החילונים והחרדים האולטרה-אורתודוכסים. שינוי במציאות הזו ניתן לראות בהישג של התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות להשיג תקציב לרבנים המקומיים המכהנים מטעמם באמצעות עתירה לבג"ץ (אטינגר 2012). בשנים האחרונות מתעוררות גם תנועות להתחדשות יהודית ישראלית, שאינן מוגדרות בתוך הקטגוריות הישנות, וניתן להצביע על מחקרים ראשוניים בנושא. (ורצברגר 2011). אפשר לראות בנשות הכותל חלוציות בתחום הזה, בהיותן קבוצת תפילה על-זרמית, שמאיימת על הסטטוס-קוו המוכר בין "דתיים" ו"חילונים" ישנים. ישנו הרבה מקום למחקר בכיוון הזה ולשאלה עד כמה תנועות כאלו יערערו על המובן מאליו.

בסוף התפילה ביום שני בכותל הצטרפתי ליום עיון שערכו נשות הכותל לרגל חגיגות 25 שנה. עלינו על אוטובוסים שהורידו אותנו ליד מתחם הישיבה הקונסרבטיבית ברחוב אגרון, שם בזמן הקפה והעוגה יכולנו לתרום לנשות הכותל תמורת קנייה של חולצה, מטריה, כיסוי לטלית ושאר מרצ'נדייז. כששתיתי את הקפה שלי יצא לי לשמוע על האפליקציה החדשה של נשות הכותל, I Stand with Women of the Wall, באמצעותה אפשר "לטייל" באופן וירטואלי ברחבת הכותל ואף לפגוש שם את יו"ר נשות הכותל ענת הופמן. במושב הראשון החלטתי ללכת לפאנל באנגלית שעסק בנשות הכותל בעבר, בהווה ובעתיד במטרה לראות ולהבין קצת יותר מי הוא הקהל מחו"ל (בעיקר ארה"ב) שתומך בנשות הכותל, כלכלית ופוליטית.

את הפאנל הנחתה רבה שפעילה בארגון "Rabbis for Women of the Wall", והראשונה לדבר הייתה נציגה מקהילה יהודית בלוס אנג'לס, קליפורניה ארה"ב, שסיפרה על הכנסים וההפגנות שהיא ארגנה עם קהילתה ושבהן השתתפה למען התמיכה בנשות הכותל וההזדהות עמן. דבריה שפתחו למעשה את יום העיון הדגישו את החשיבות הסמלית של נשות הכותל עבור הקהילות היהודיות בתפוצות, אשר ברובן אינן אורתודוכסיות ואינן מוכנות לקבל את המנהג האולטרה-אורתודוכסי כמחייב ברחבת הכותל. קהילות התפוצות מארגנות תפילות המוניות, עצרות והפגנות ותמיכתן במאבקן של נשות הכותל. אותה רבה היא אחת הגורמים שהביאו את רה"מ נתניהו להעניק ליו"ר הסוכנות היהודית לארץ ישראל, נתן שרנסקי, את האחריות למצוא פתרון אלגנטי לנשות הכותל שיהיה מוסכם על כל הצדדים (שהרי הקהילות היהודיות הללו אף תומכות במדינת ישראל כלכלית ופוליטית).

לאחר דבריה, חברת הנהלת נשות הכותל בעבר סיפרה על הקמתה של קבוצת התפילה ועל היותה מקום מפגש בין נשים מזרמים שונים. היא גם התייחסה בקצרה להחלטה של נשות הכותל להיכנס למו"מ עם הממשלה לגבי מעבר לעזרה שלישית עפ"י מתווה שרנסקי (שעליו אפרט בהמשך) והדגישה את החשיבות של הדרישה ההיסטורית של נשות הכותל להתפלל בעזרת הנשים כמנהגן. נקודה זו חשובה כיוון שנשות הכותל מזוהות לרוב עם יהדות רפורמית בעוד שלמעשה חברות בארגון נשים מכל הזרמים, גם אורתודוכסיות, והתפילה של נשות הכותל מאפשרת לכל אישה להתפלל כמנהגה. לדוגמה, לפי מנהגן של נשות הכותל, התנהלות התפילה היא בהתאם לשליחת הציבור: אם זו אורתודוכסית, היא לא תגיד את החלקים הדורשים מניין גברים כי כך מנהג התפילה שלה, בעוד מנהג הנשים הרפורמיות והקונסרבטיביות הוא כן לספור נשים למניין.

בעקבות פניית רה"מ נתניהו, יו"ר הסוכנות שרנסקי ניסה למצוא פתרון לדרישותיהן של נשות הכותל, שהיו מגובות ביהדות התפוצות, והגה את הרעיון להקים "עזרה ישראלית". המתווה מציע לחלק את רחבת הכותל מחדש ל-3 עזרות, גברים נשים ומעורבת, כאשר בעזרה המעורבת שתיקרא "העזרה הישראלית" תוכל כל קבוצה להתפלל כמנהגה. יזמה זו אינה לוקחת בחשבון את הנשים האורתודוכסיות המבקשות להתפלל בטלית ובתפילין בעזרת הנשים ולקרוא שם בתורה. זמן קצר לאחר שפורסם המתווה, פסק בית המשפט המחוזי (בעקבות עתירת המשטרה) שאין בפסיקת בג"ץ משנת 2003 כדי למנוע מנשות הכותל להתפלל כמנהגן ברחבת הכותל ואין לראות במעשיהן אלו עילה למעצרים. פסיקה זו של בית המשפט המחוזי עוררה שמחה רבה בקרב נשות הכותל ותומכיהן אך גם החריפה את הוויכוח על מתווה שרנסקי.

אחריה דיברה בתיה קלוס, סגנית יו"ר נשות הכותל, שספרה על המאבק המתוקשר של נשות הכותל בשנים האחרונות. היא התחילה בבג"ץ משנת 2003 ועברה לדבר על האירועים בשנים האחרונות. קלוס הדגישה את השינוי שהתחולל בקבוצה בשנים האחרונות. היא דיברה עברית, והיה ברור לכולנו שבכך הייתה אמירה שלא הייתה מכוונת לשפה במובן המצומצם אלא לשיח הישראלי. ואת האמירה הזאת הרחיבה ענת הופמן בדבריה שמובאים להלן.

ענת הופמן, יו"ר נשות הכותל והדמות המזוהה ביותר עם הארגון, דיברה בסוף המושב. הופמן הרחיבה את הנקודה הזאת, של השיח הישראלי. היא סיפרה על פעולות הקבוצה כארגון – הקבוצה הוציאה הודעות רשמיות לתקשורת ופנתה לקהל בישראל בשפתו. נשות הכותל ביקשו להפסיק להיתפס כנטע זר בחברה בישראל והתחילו לפתח את הקשר לקהילה המקומית. המהלך הזה נעשה על רקע מאבקים משפטיים שונים בעניין הדרת נשים במרחב הציבורי בישראל – באוטובוסים, בשלטי חוצות בירושלים, במדרכות בשכונות חרדיות. עליית המאבק לכותרות הביאה לכך שיותר נשים באו לתמוך בנשות הכותל כחלק ממאבק בהדרת נשים בכל התחומים. קבוצה מצומצמת של עשרות בודדות של נשים משכה מאות תומכות מדי ראש חודש, אשר התייצבו בשעה 07:00 ברחבת הכותל המערבי לתפילה המסורתית. הופמן אף ציינה את השימוש שעשו בסמל המרכזי ביותר של החברה בישראל – הצבא. הנשים פנו לקבוצת הצנחנים ששחררו את הכותל ב-1967 וביקשו את תמיכתם. החיילים לשעבר כינו את נשות הכותל "משחררות הכותל בהווה", באו לתמוך בהן באחד מראשי החודשים וביקשו במעשה סימבולי זה לנטרל את הגלותיות שלהן ולצרף אותן לנרטיב הישראלי. בנוסף, באחד מראשי החודשים הצטרפו לתפילה חברות כנסת, שהעניקו במעשה זה לגיטימציה נוספת למאבק של הנשים לשוויון זכויות במרחב הציבורי.

הופמן הדגישה את השינוי שהתחולל גם במעמד הקבוצה במשא ומתן מול הגורמים הפוליטיים. מקבוצת שוליים, השולית לישראליות, הנתפסת כנטע זר במרחב היהודי הנשלט ע"י הדיכוטומיה חילוני-חרדי – נשות הכותל הפכו למייצגות האינטרסים של נשים (שאינן חרדיות) בארץ ובעולם היהודי כולו. תמיכת יהודי התפוצות בפעולתן הקנתה להן מעמד מול הגורמים הממשלתיים שלמדו שתמיכתם אינה מובנת מאליה. המעמד החדש הזה היווה שיקול משמעותי בהחלטה של נשות הכותל להצטרף למו"מ על סטטוס קוו חדש ברחבת הכותל המערבי בעקבות קבלה רחבה של מתווה שרנסקי. הרצון להוביל שינוי במרחב החברתי-דתי בישראל ותפיסת הקבוצה כארגון המייצג אינטרס רחב הביאה את נשות הכותל לגשת לשולחן הדיונים ואולי אף לסטות משאיפתן ההיסטורית.

אחרי הפאנל הראשון שהציג את המרחב הישראלי למול המרחב החוץ-ישראלי, הקשבתי לפאנל בעברית שעסק בהדרת נשים בחברה בישראל. בפאנל ישבו עינת הורוביץ', מנהלת המחלקה המשפטית במרכז הרפורמי לדת ומדינה, ענת הופמן, המשמשת גם כראש המרכז הרפורמי לדת ומדינה, וד"ר חנה קהת, מייסדת ארגון 'קולך – פורום נשים דתיות' והעומדת בראשו. הן התייחסו לתופעה של הדרת נשים בישראל, שהחלה בסוף שנות ה-90' באוטובוסים והתרחבה לשלטי חוצות, לרדיו, למרפאות קופות חולים, לטקסים ממלכתיים ועוד. התופעה קשורה לתהליכים שחלים בחברה החרדית – ניתן לקשור בין עליית שיח "צניעות" לבין ערעור על הסדר החברתי החרדי הפטריארכלי עם כניסת הנשים החרדיות לשוק העבודה הכללי. דוברות הפאנל הדגישו את כוחה של היחידה להשפיע על הסדר החברתי וקראו לנו להתלונן על מקרים של הדרת נשים שאליהם אנחנו נחשפות. כפי שסכמה ענת הופמן, "חודש שלא התלוננת על דבר הוא חודש מבוזבז".

נשות הכותל הן דוגמה לקבוצת שוליים שבעקבות מאבק עיקש ומתמשך זוכה להשפיע על השיח הציבורי. באמצעות קביעת עובדות בשטח, בעקבות תפילה מדי חודש בחודשו, זכו אף הן להיחשב כחלק מ"מנהג המקום" בכותל המערבי ולהוות גורם משמעותי במשא ומתן על ההסדר למקום החשוב הזה. אפשר לראות את תחילתם של שינויים נוספים המתחוללים בהגדרת הדתיות בישראל בתחומים אחרים במרחב הציבורי, לדוגמה בטקסי חיים ובמערך הכשרות. מי ייתן ונזכה לחופש דת בישראל, במהרה בימינו, אמן.

 

ביבליוגרפיה:

אטינגר, יאיר. 2012. הישג היסטורי לזרם הלא-אורתודוקסי || המדינה תכיר לראשונה ברבנים רפורמים וקונסרבטיבים ותממן את שכרם. מתוך אתר הארץ, חינוך וחברה, 29 למאי. http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1718639

ורצברגר, רחל. 2011. כשהעידן החדש נכנס לארון הספרים היהודי : התחדשות רוחנית יהודית בישראל. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. ירושלים: האוניברסיטה העברית.

ספרן, חנה. 2006. לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל. חיפה: פרדס.

Kopelowitz, Ezra and Israel-Shamsian, Yael. 2005. Why Has a Sociology of Religion not Developed in Israel? A Look at the Influence of Socio-Political Environment on the Study of Religion: A Research Note. Sociology of Religion 66: 71-84.