מאת: איתמר טהרלב
א. על אלימות הכרתית, או, מסוגלות עצמית כמשאב
"אחרי הכול, העובדה שאני מרגיש שיש לי מה להגיד או לכתוב – ושראוי לומר את זה – קשורה ודאי להיותי גבר, או אשכנזי, או בקיצור: גבר אשכנזי" ; גל כץ, ארץ האמורי, "כמה הערות (אשכנזיות) על תשוקה וחרדה"
בשנה שעברה, במהלך כתיבת עבודה אקדמית, ראיינתי כמה צעירים יהודים-צרפתים ממוצא צפון אפריקאי שהיגרו בשנים האחרונות מצרפת לישראל. במהלך הראיונות שמתי לב שמהגרים צעירים ממוצא מזרחי / צפון אפריקאי אלו "מרשים לעצמם" לדמיין עצמם ולצפות מעצמם להיות אקדמאים פוטנציאליים. כפי שאמר לי אחד מהם בריאיון שבו סיפר על כוונתו ללמוד, "מה, לא כולם הולכים לאוניברסיטה?" בניגוד אליהם, בעבורי, בתור מישהו שגדל בסמי-פריפריה (הכוונה להתנחלויות הרווחה[1] ליד ירושלים) להורים שאינם אקדמאים, ובדומה למחקר על שאיפות השכלתיות של מזרחים דור שני ושלישי בישראל[2], היה זה "לא טבעי" לדמיין עצמי כמי שמסוגל להגיע לאוניברסיטה וללמוד. שמתי לב שגם מזרחים רבים ממשפחתי ומסובביי לא פיתחו זהות השכלתית אסרטיבית[3], כלומר זהות שמכילה, בין יתר הדברים, מכלול של מוטיבציות, אסטרטגיות, אמונות ומערכות היגיון המובילות לפיתוח אוריינטציות ותוכניות פעולה ללימודים גבוהים.
חלק ניכר בדיון על אודות הטרגדיה המזרחית בישראל[4] נסב סביב אפליה חומרית ישירה, בעיקר בקרקעות ובקבלה למקומות עבודה נחשקים, בהסללה פיזית למסלולי חינוך מקצועיים (הליך שאני מכנה כאן "הפגרה חינוכית"), וכן בנראות בהקשרים שליליים במרחב הציבורי, כמו בדימויים בפרסומות ובסרטים.בנוסף, אני יוצא במאמר זה מתוך נקודת המוצא שלמזרחים (או קבוצות אנושיות אחרות) אין בעיה מהותית עם השכלה, אלא שמדובר ב"בעיה" שנרכשה ונלמדה במהלך השנים במדינת ישראל עד שהפכה אולי למעין טבע שני של זהות מזרחית בישראל. אדרבה, כזום במחקרה (2008) [5]הראתה שיהודים עיראקים ומצרים במדינת ישראל הגיעו אף משכילים ובמובנים רבים מערביים יותר [6] מיהודים ממזרח אירופה (למשל מפולין ומרומניה), אך לאחר דור, דרך המפגש הטרגי עם מוסדות מדינת ישראל, הקשר שלהם להשכלה גבוהה נבלם, נחבל או הושמד. עבודה חשובה זו של כזום מתמודדת עם ביקורת אפשרית שהמרכיב המנבא לימודים בהשכלה גבוהה הוא אך ורק משתנה המעמד, ולא התרבות, בקביעת פיתוח אוריינטציה להשכלה גבוהה. נראה כי אוריינטציית ההשכלה של ילדי העיראקים והמצרים המלומדים והמבוססים הוחרבה במערכת החינוך הישראלית, למרות מעמדם ולמרות אוריינטציות ההשכלה הגבוהות שלהם.
בשורות הבאות אנסה לרדת לרמת המיקרו ולנסות להבין חלק מהליך בלימת המזרחים במערכת החינוך[7]. אציע מושג שיכול לסייע לנו, הסוציולוגים, לדון על האופן שבו קבוצות שלמות – בישראל או בכלל – נבלמות מהגישה להשגת משאבים יוקרתיים בחברה הישראלית.
ב. Cherchez le Privilège
נקודת המוצא הדיסציפלינרית שלי היא שבמקום שבו יש כוח, יש פריווילגיה, אשר סוציולוגים צריכים לנסות לחשוף אותה ולקיים עליה דיון פוליטי ערני (אני מתייחס לסוציולוגים כ"חוקרי פריווילגיות", כלומר חוקרים של שדות כוח חברתיים וחלוקות משאבים לא שוויוניות). כאמור, קשה להסביר את ההיעדר הבוטה של מזרחים[8] באוניברסיטאות רק באמצעות הדיכוי החומרי אז והיום, על השפעותיו הנמדדות בעיקר בנדל"ן, במקום המגורים, ברמת השכר וברמת ההשכלה. הסברים אלו מתייחסים לרוב בצורה בינארית וחד כיוונית לכך שאין מזרחים רבים באוניברסיטה ובהשכלה הגבוהה כיום, וממעטים להציב מודל המסביר דיכוי פוליטי מורכב יותר, כזה שיכול להסביר היבטים הקשורים למוטיבציה, להנעה, אייג'נסי ולזהות, המדגישים רבדים הכרתיים-סימבוליים. בהמשך לכך, אני מציע להראות שקיים מנגנון דיכוי מורכב יותר, מדובר פחות, הפועל בצורה הכרתית-סימבולית, באופן הנוגע לתחום המוטיבציה העצמית של מזרחים בישראל, ובהמשך גם לקבוצות מוחלשות בכלל. אני מעוניין לשאול אם העובדה שיש פרטים שאין להם מוטיבציות השכלה גבוהות, כלומר שלא פיתחו זהות השכלתית בישראל המרובדת, קשורה לצורה מסוימת של חלוקת משאבים הכרתיים. בלשון אחר, האם להיות בעלים של "מסוגלות עצמית", של היכולת "להאמין בעצמך", היא בעצם פריווילגיה?
ג. מסוגלות עצמית כמשאב חברתי
"אני הרגשתי שהכול פתוח בפניי, דיברתי נכון, היו לי עיניים כחולות…והחל מגיל מסוים אנשים הניחו שההורים שלי הם אינטלקטואלים מרחובות" ; גל כץ, ארץ האמורי, "מדרש גזען"
ניסים מזרחי דן במאמרו "על דחיית הסוציולוגיה והפסיכולוגיזציה של שדה החינוך בישראל" בהוצאתה של הסוציולוגיה, על ההסברים החברתיים שהיא מציעה, משדה החינוך בישראל, זאת בשונה ממעמדה החזק של הפסיכולוגיה, אשר שמה דגש על "התלמיד האינדיבידואלי" ומאופיינת בפרגמטיות רבה ובשפה קלינית. מזרחי העלה את ההנחה כי בעוד רעיונות חברתיים מחלחלים לתחום החינוך, אין הם משמשים כלים מתודולוגיים או עיקרון מארגן לתאוריה ולפרקטיקות פדגוגיות. למעשה מזרחי קריאה סוציולוגית ביקורתית, או סוציו-חינוכית, של השיח הפסיכולוגי ושל השפה הפסיכולוגית בניהול ובארגון השדה החינוכי בישראל, ומעלה את הסתירות שהוא מוצא בשיח זה. הוא משתמש במושג "אתנו-פסיכולוגיה" כדי לסמן את היחס ואת השיח החינוכי-טיפולי הפועלים כלפי מזרחים בישראל. יחס זה נמנע מטיפול במבנים דכאניים ומתמקד ביחידים, וכך למעשה, במקרים רבים, משכפל ומנכיח את דיכויים תחת אצטלה של אחריות חברתית. כמו ניסים מזרחי, גם אני מעוניין לנסות ולבצע קריאה סוציולוגית של מושגים בשדה הפסיכולוגי-חינוכי.
המושג שאני רוצה להציע הוא פריווילגיית המסוגלות (Self-efficacy Privilege) –הפריווילגיה להיות בעלים שלמסוגלות עצמית, סוג של אייג'נסי, שהיא הסיכוי של הפרט לדמיין ולהאמין שהוא מסוגל להגיע לתוצאה מסוימת, והירתמותו לכך. מטרתי היא להציע פוליטיזציה של המושג שהגה בנדורה, "מסוגלות עצמית", ולתרגמו לסוציולוגיה, שבשבילי היא הדיסציפלינה הפוליטית והביקורתית ביותר במדעי החברה כיום. במושג "פריווילגיית המסוגלות" (או בשפה פשוטה יותר, פריווילגיית האמונה העצמית) מתקיימת מעין "כלכלת סיכויים" המאפשרת לפרטים מסוימים גישה למשאב המאפשר להם לדמיין ולהאמין בעצמם כמסוגלים, ולפרטים אחרים אינה מאפשרת גישה לאותו המשאב[11].
מזרחי, גודמן ופניגר (2012) מצאו כי קיימת מוטיבציה נמוכה בקרב מזרחים בישראל לגבי לימודים גבוהים [12]. להשערתי, אחת מהסיבות לשיעור הנמוך של המזרחים באקדמיה היא היעדר משאב המסוגלות העצמית. במקביל, אני משער כי לאשכנזים בישראל, המאיישים העיקריים של מוסדות התרבות ושל המוסדות האקדמיים, הכלכליים והמשפטיים, יש כמויות גדולות ממשאב המסוגלות העצמית. כלומר, לאשכנזים בישראל יש כנראה סיכוי גבוה יותר לדמיין עצמם מצליחים ומסוגלים במשימות שנחשבות יוקרתיות בחברה הישראלית, ובקרב מזרחים בישראל קטנים יותר הסיכויים הללו. [13] ההתייחסות הפוליטית למסוגלות העצמית, כלומר מזווית של יחסי כוח, תשאף לחקור אילו מוסדות לוקחים חלק בחלוקה לא שוויונית של משאב זה, באופן שהופך אותו למשאב פריווילגי בקרב קבוצות מסוימות ומבטל אותו בקרב קבוצות אחרות בישראל.
ד. גזענות כאלימות הכרתית [14] וכאסטרטגיה למניעת מסוגלות עצמית מפרטים ומקבוצות
דן שילון לשחקן הכדורסל עודד קטש: "אבל אתה לא נראה מרוקאי."
עודד קטש: "כן, אני יודע, אני מה שנקרא, נראה אינטליגנטי, וגם אוכל טוב. הרווחתי משני הכיוונים." בתכנית "המעגל עם דן שילון" קיץ 1998.
גד יאיר בספרו "מחוויות מפתח לנקודת מפנה: על עוצמת ההשפעה החינוכית" (2006) [15] מתייחס לחוויות מפתח חינוכיות חיוביות – המתווכות על ידי סוכנים כמו מורים ומדריכים – כמחוללות השפעה על הצלחתו של פרט בעתיד. אני סבור כיאלימות הכרתית היא הדרך לייצר, למשל בעבור מזרחים בישראל, חוויות מפתח שליליות, או במילים הרלוונטיות למאמר זה, למנוע מהם להיות בעלים של משאב המסוגלות העצמית.
כשסיימתי ללמוד בחטיבת הביניים נערכו מבחנים פסיכוטכניים שהשפיעו על קבלה לתיכונים ועל שיבוץ למגמות הלימוד בהם. התקבלתי לתיכון בעיר שבה גדלתי ושובצתי להקבצה נמוכה במתמטיקה. שמתי לב שחברי אלון ניב, בעל מוצא ומראה אשכנזיים, שובץ בהקבצה גבוהה ממני, אף על פי שהיו לנו אותם הציונים בשיעור מתמטיקה, וגם אותו הציון הכמותי במבחן הפסיכוטכני. זאת לא הייתה חוויה מיוחדת, והדבר קרה כמה פעמים. ניסיון הסללה זה וחוויות נלוות אחרות, אשר לוו ביחס מזלזל וחסר סבלנות כלפיי מצד מורים, משקפים חוויית לימודים כללית של ציפיות נמוכות מצד מורים, אשר ייתכן שהשפיעה על מסוגלותי העצמית[16]. מחקרה של קרין אמית (2005) [17] מראה כי לא הייתה מכשלה אישית שהוצבה בדרכי, אלא זהו חלק מתופעה כללית ופוליטית של בלימת מזרחים במערכת החינוך הישראלית. מוצע כאן שבלימת מזרחים מתרחשת גם דרך אלימות הכרתית, בעיקר דרך יחס שלילי מצד מורים, שהם כנראה המחוללים והסוכנים של האלימות ההכרתית כלפי מזרחים, זאת שמונעת מהם להיות בעלים של משאב המסוגלות העצמית.[18]
בדומה למוצג במחקריהן של כזום (2008) [19] ואמית (2005) על בלימת מזרחים בדורות הקודמים במערכת החינוך בישראל, גם הוריי זכו ליחס אלים הכרתית ומסליל פיזית מצד מורים במערכת החינוך הישראלית. הוריי נשלחו למגמות מקצועיות, סובלים מיחס שלילי מצד מורים, ושם הם פגשו בעיקר מזרחים כמוהם ומספר קטן של אשכנזים. מעניין לחשוב על כך שדור ההורים המזרחי הפך להיות בעל מסוגלות עצמית נמוכה, וייתכן שדור זה מעביר גם כן את אותה מסוגלות עצמית נמוכה לילדיו כיום, באופן מודע או לא מודע[20].
מנקודת מבט בורדיאנית, העוסקת באלימות סימבולית (1998, 2007) כאחד מהאמצעים של החזקים לדכא את החלשים, ניתן לומר כי הפרקטיקה של הקבוצה החזקה בישראל, הקבוצה האשכנזית, הוא לוודא שלמזרחים יהיה כמה שפחות מהמשאב החשוב הזה, משאב המסוגלות העצמית, וכך לחבל בסיכויי המוביליות שלהם בחברה. כך, אותה קבוצת קטגוריה אשכנזית תבטיח לעצמה שמזרחים לא ידמיינו או ינסחו שאיפות לתפוס לה את העמדות המתגמלות של משרות שיפוט בבתי המשפט, משרות בכירות בעולם העסקים, משרות גבוהות באקדמיה, משרות בכירות במוסדות תרבות, פקידות גבוהה בנציבות המדינה וכו'. אפשר להרחיב גם על מערכת התקשורת בישראל כיצרנית ראשית של אלימות הכרתית נגד מזרחים[21], למשל לחשוב על העדר ייצוג חיובי בתור אלימות סימבולית, אך המוסד העיקרי שיש לחשוד ולהתמקד בו כסוכנות ראשית לחלוקה ולניהול משאב המסוגלות הוא כאמור מערכת החינוך.
אסכם ואטען כי המושג פריווילגיית המסוגלות, לדעתי ועל סמך הדוגמאות הסוציולוגיות האישיות והתאורטיות שהבאתי, יכול לעזור לנו להבין בצורה טובה יותר את תולדות הריבוד בישראל. הצבעה על מערכת החינוך הממסדית כמוסד העיקרי האחראי לאספקה ולחלוקה של משאב פריווילגיית המסוגלות בחברה נועדה לקדם חשיבה על זיהוי הדינמיקה שמתרחשת שם, וכפי הנראה גם במוסדות אחרים, המביאה לחלוקה בלתי שוויונית ומוטה של משאב המסוגלות העצמית. אם ברצוננו להבין כיצד מופעל המשך הדיכוי המזרחי בישראל[22], בין יתר הדברים החשובים שכבר נעשים, יש להמשיך לנסות ולאפיין בזהירות את האופן שבו מוסדות ומערכות מכוננים ומנהלים את משאב המסוגלות העצמית, שהוא כה קריטי להישרדות כלכלית, אינטלקטואלית ורוחנית. מתבקשת המסקנה כי מתקיימת מעין כלכלת טיפוח משאבים, המייצרת בעבור קבוצה מסוימת שדה מתוחם ובתוכו רשימת הישגים מסוימת וזמינה. בעבור קבוצות אחרות, אותה הכלכלה מייצרת בשדה אחר רשימת הישגים שונים לגמרי. בין שדות ההישגים מתקיים יחס פוליטי ברור של יוקרה חברתית הקובעת לכל קבוצה חברתית מה מותר לה לדמיין כאפשרי וזמין להשגה בכל שדה מתוחם.
סביר שיש תחומים שבהם יש למזרחים פריווילגיית מסוגלות יותר מאשר לאשכנזים בישראל. כדי לסבר את האוזן, אספר כי בשנים האחרונות אני לומד ערבית מדוברת. בשונה מחווייתי בלימודי השפה האנגלית בישראל (להזכיר שרוב דוברי השפות המערב אירופאיות למשל אנגלית, ספרדית וצרפתית אינם בני אירופה\לבנים), שמתי לב לאורך כמה קורסים שמתייחסים אליי תמיד כאל מישהו שמצופה ממנו כבר לדעת ערבית, כי אני "ממוצא ספרדי / מזרחי / ערבי". כבר שמעתי הערות מפרגנות ומעודדות כמו, "המבטא שלך טוב כי אתה גם נראה ערבי וזה עוזר", או "בטח דיברו אצלך בבית בערבית" (יש לציין שגם באנגלית המבטא שלי מצוין, אך מעולם לא הוערכתי על כך בישראל, להפך, במקרים רבים התפלאו שאני יודע אנגלית כל כך טוב). חוויה דומה סיפרה לי ידידה שהגיעה מבית דובר פרסית והחליטה ללמוד ערבית. נאמרו לה דברים דומים לאלה שנאמרו לי (הערבית והפרסית שונות לחלוטין ואינן משתייכות לאותה משפחת שפות). על כל פנים, ייתכן שמחמאות מעודדות אלו (או במילותיו של פרופ' יאיר, "חוויות המפתח החיוביות") סייעו לי לפתח מסוגלות עצמית גבוהה בלימוד ערבית, אשר בתורה היתרגמה להשקעה גבוהה יותר ולהצלחה גבוהה בתחום.
לסיום, דרך התייחסות לאתניות בישראל כגורם מכריע בחלוקת משאבים סימבוליים, מוטיבציוניים והכרתיים, ייתכן שמאמר זה הציע למעשה לחשוב גם על תופעת הגזענות עצמה בתור אסטרטגיה רציונאלית למניעת בעלות של משאב המסוגלות העצמית, "משאב האייג'נסי", בקרב קבוצות מסוימות וכך, בדרך נוספת, למנוע מהן מוביליות כלפי מעלה.
[1] לקריאה נוספת על מעלה אדומים גוטווין ראו: דני "הערות על היסודות המעמדיים של הכיבוש" מכון ון ליר 2004, ירושלים
[2] מזרחי ניסים, גודמן יהודה ופניגר, יריב. 2012. "הם 'פריקים' ואנחנו 'ערסים'": שלילתם של אתניות ומעמד בתפיסת תהליכי הסללה בבתי ספר בישראל". בתוך, יוסי יונה, ניסים מזרחי ויריב פניגר (עורכים). פרקטיקה של הבדל בשדה החינוך בישראל: מבט מלמטה. הוצאת הקיבוץ המאוחד / ון ליר.
[3] המושג "זהות השכלתית"ממשיך את מושג Scholar Identity ; יש להמשיך ולחקור את הזיקה ביניהם.
[4] הכוונה לסדרת הניסיונות-המוצלחים והלא מוצלחים- להדיר פיזית וסימבולית- באופן ישיר ועקיף, ממוסד או לא ממוסד- יהודים מארצות האסלאם משלהי המאה ה-19 ועד ימינו במדינת ישראל.
[5] חזן 2000, אילוז 2012, קימרלינג 2004 מתייחסים למקרה המשלים של יהודי צפון אפריקה ומראים כיצד אותן משפחות צפון אפריקאיות יהודיות שהיגרו לצרפת ולקנדה – מדינות לא יהודיות – הפכו להיות אליטה השכלתית ומעמדית בשונה מבני משפחותיהן שהיגרו לישראל היהודית. ראו:
– חזן, יהדות מרוקו ותרבותה 2000 הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב.
– אוה אילוז סדרת מאמרים בעיתון הארץ, מרץ 2012
– קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל – בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2004
– Aziza Khazzoom, Shifting Ethnic Boundaries and Inequality in Israel: Or, How the Polish Peddler Became a German Intellectual, Stanford, CA: Stanford University Press, 2008
[6] מערביים במובנים של דיבור שפה מערבית, צרפתית (צפון אפריקה, לבנון, תורכיה ומצרים), איטלקית (לוב), אנגלית (עיראק).
[7] ראוי לציין שכמה מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על בועות של שינוי במעמדם של מזרחים בישראל ובגישתם להשכלה. יהיה מעניין להתחקות אחר שינוי פוטנציאלי בתפיסת המסוגלות העצמית – כסיבה או כמסובב – בקרב מזרחים, אם בכלל שינוי אפיסטמי כזה קורה. אורי כהן ונסים ליאון, לשאלת המעמד הבינוני-המזרחי בישראל, אלפיים, 32, 2008, עמ' 101-83. כמו כן מחקרו של ד"ר מומי דהן המוזכר כאן (עדיין לא פורסם)
[8] בלכמן, ישראל, דוח מחקר "על ההרכב האתני של אוניברסיטאות המחקר בישראל" תיאוריה וביקורת, סתיו 2008.
[9] Bandura, A. (1997). Self-efficacy: the exercise of control. New York: Freeman.
[10] מחקר של קאגן (1992) מראה על הקשר החזק והחיובי בין תחושת מסוגלות עצמית גבוהה ובין הצלחה בלימודים. במחקר זה הוא מראה כי יחס חיובי ומפרגן מצד מורים לתמידים משפר באופן ניכר את מסוגלותם העצמית של התלמידים ואת הישגיהם הלימודיים.
[11] יוגב, א ואיילון, ח. (1982): "השפעות המין והמוצא העדתי על ציפיות להשכלה גבוהה בישראל", בתוך: מגמות, כרך כ"ז (4), ירושלים, עמודים 365-349.
[12] ראה הערה 2.
[13] סיפרתי על התזה שלי לחבר מזרחי שלומד באוניברסיטה והוא נשבע לי ש"הוא לא יודע על מה אני מדבר". שאלתי אותו האם ייתכן וזה קשור לכך שהוא לא מזוהה חזותית בתור מזרחי (הוא נראה בהיר ולפיכך לא "מזרחי") וכך אולי הפיקוח על חלוקת משאב המסוגלות העצמית, עליו אני מדבר במאמר זה, לא הופעל עליו דרך סוכנים חברתיים כמו מורים או "עומדים בשער" אחרים. כמו כן מעניין לחשוב על מזרחים מבוססים שהיגרו מאוחר לישראל, למשל מאיראן או מרוקו באמצע שנות ה70. האם הם פיתחו זהות השכלתית אחרת, בשונה ממזרחים ותיקים יותר שהם והוריהם עברו את סדרת הדיכויים בישראל במלואם?
[14] גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק, "כלום יכולים המוכפפים לדבר?" אצל י. שנהב (עורך), קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי, ירושלים: הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר. 2004, עמ' –189-135.
[15] יאיר, גד. 2006. מחוויות מפתח לנקודות מפנה – על עוצמת ההשפעה החינוכית. תל אביב: ספריית פועלים.
[16] ייתכן שלא רק מורים הם סוכנים לייצור מסוגלות עצמית גבוהה או נמוכה. במקביל אליהם מתקיימת מערכת אידיאולוגית של ספרי לימוד. מחקרים רבים הראו היעדר ייצוג מובהק של ההיסטוריה והתרבות של יהודים בארצות האסלאם לעומת של יהודים מארצות אירופה, שלהם מוקדשים רוב ספרי הלימוד בספרות ובהיסטוריה. ייתכן שהיעדר ייצוג זה משפיע אף הוא על תחושת המסוגלות העצמית של מזרחים. לקריאה נוספת: שנהב, יהודה (1999): "ספרי ההיסטוריה של עם ישראל", בתוך: מצד שני, כרך 18, עמודים 24-22. שנהב, יהודה (1999): "מידת הייצוג של המזרחי בספרי ההיסטוריה", בתוך: מצד שני, כרך 19, עמוד 48.
[17] אמית קארין, מזרחים לעומת אשכנזים: החלוקה האתנית הדיכוטומית והצלחתם של בני הדור הראשון והשני בשוק העבודה הישראלי 2001. כמו כן גם כהן, ינון. (1998). "פערים סוציו-אקונומיים בין מזרחים ואשכנזים, 1995-1975". סוציולוגיה ישראלית א' (1).
[18] מעניין בהקשר זה לחשוב על המאמר של תמר רפפורט ועדנה לומסקי פדר (2002) על נרטיב\מיתוס האינטליגנציה בקרב מהגרים מברית המועצות לשעבר כנרטיב שמייצר בעיקר משאב של מסוגלות עצמית שלא עבר השמדה על ידי מוסדותיה של מדינת ישראל, בשונה מהמקרה העיראקי-מצרי בישראל. "Intelligentsia' as an Ethnic Habitus: The Inculcation and Restructuring of Intelligentsia among Russian Jews"
[19] Aziza Khazzoom, Shifting Ethnic Boundaries and Inequality in Israel: Or, How the Polish Peddler Became a German Intellectual (Stanford, CA: Stanford University Press, 2008).
[20] מעניין כאן להיזכר בעבודת הדוקטורט של ענת גופן שריג (2006) אשר השתמשה במושג "הון משפחתי" כמסביר את הקשר בין איכות הקשרים במשפחה לא משכילה כתורמת לפריצת מעגל חוסר ההשכלה של צאצאיה.
[21] שיפמן לימור, "הערס, הפרחה והאימא הפולנייה – שסעים חברתיים והומור טלוויזיוני בישראל 2000-1968".
[22] אפשר להחיל את המודל שאני מציע כאן כמובן גם על קבוצות מדוכאות אחרות כמו נשים, להטב"קים, פלסטינים, מהגרים וכו'.