פתרון קסם ימני ?

מאת: מתן שחק

ביקורת המאמר: "רב תרבותיות ימנית ואסרטיביות תרבותית"

גיליונות האחרונים הופיעו שני מאמרים העוסקים בנושא אידיאולוגיות פוסט לאומיות באופן כללי, או פוסט ציונות באופן ממוקד יותר. הראשון, מאמרה של נגה כספי, אודות הנטייה שמאלה בעיצוב רשימות הקריאה ותכני ההוראה באקדמיה, נטייה המדירה דעות ימניות-לאומיות באיצטלה של פלורליזם אינטלקטואלי, והשני, מאמרו של פרופ' שלמה אהרונסון, העוסק בפירוק השיח האקדמי והשאיפה האינטלקטואלית לאמת ממכלול אחד וברור ל"נרטיבים" שונים ומגוונים, וזאת באמצעות טיפוח יחסיות תרבותית (רלטיביזם ערכי) ו"רב- תרבותיות" כערכי יסוד. כחלק מתהליך פירוק זה, זהויות של מיעוטים, קבוצות וכיתות קוראות תיגר, על הזהויות הלאומיות הקולקטיביות ומתיימרות להחליפן.

בשורות הבאות אמשיך את הדיון בנושא רב-תרבותיות, לאומיות וזהויות קבוצתיות דרך דיון ביקורתי במאמר "רב תרבותיות ימנית ואסרטיביות תרבותית", מאת אלברטו ספקטורווסקי ודנה מילס, שהופיע בכתב העת תיאוריה וביקורת 35 בשנת 2009.

אחת מהבעיות המרכזיות של השנים האחרונות בשיח הפוליטי והחברתי בעולם המערבי, ובעיקר באירופה, היא כיצד ניתן להצדיק משטר דמוקרטי במציאות חברתית-פוליטית מרובת קבוצות תרבותיות מסוגים שונים (דתיות, אתניות וכו'). המתח המרכזי הוא בין ערכים דמוקרטיים הומניסטיים המוגדרים כאוניברסאליים – זכויות אדם, חופש, שוויון וחירות – לבין הכרה בהבדלים תרבותיים, דתיים ואתניים בין קבוצות שונות, המציגות לא רק זהויות שונות אלא גם ערכים שונים.

ספקטורובסקי ומילס באים להראות כי בניגוד לאמונה הרווחת המזהה את הרב תרבותיות עם עמדות שמאליות וליבראליות, מתפתח מודל חדש של רב-תרבותיות באירופה דווקא באידיאולוגיות ימניות, שבדרך כלל מתוארות כלאומניות וגזעניות. הם מראים זאת באמצעות מיפוי הזרמים הפוליטיים האידיאולוגיים המרכזיים בצרפת בשנים האחרונות, הצגת התמורות המרכזיות בעמדות הימין ביחס להגדרת הזהות הלאומית, עקרון הרב- תרבותיות ויחסם לזרים, וכל זאת על רקע עלייתו של האיחוד האירופי, הנוגס בדומיננטיות מדינות הלאום בעיצוב זהויות ומדגיש זהות אירופית משותפת או זהויות אזוריות נפרדות. לאחר מכן מנסים הכותבים להקיש מניתוח תיאורטי זה לשרטוט קווי מתאר לפתרון הבעיות המרכזיות במציאות החברתית והפוליטית הישראלית-פלסטינית.

 

בניגוד לרב תרבותיות ליבראלית, המכירה במיעוטים ובמהגרים כקבוצות שוות זכויות, הימין החדש מציע מודל רב-תרבותי בו קבוצות אתניות אירופאיות מקבלות הכרה, אך קבוצות מהגרים לא-אירופאיות מודרות. לאומיות זו באה להחליף את הלאומיות הטריטוריאלית והאימפריאליסטית מהעבר, ומציעה לחזור להגדרת זהות אתניות המושתתות על מחוזות ואזורים, במקום על מדינות לאום. מודל זה מבקר את השיח הרפובליקני הצרפתי, הרואה את צרפת כמדינה חד- תרבותית, חילונית ואוניברסאלית בערכיה, אשר מציעה אפשרות להשתייכות על ידי היטמעות (אסימילציה) על פי מודל 'כור ההיתוך', ויצירת לכידות באמצעות סוכנויות חיברוּת ממשלתיות. על פי גישת הרב-תרבותיות החדשה, יש לחזק ולהדגיש גם סמלי זהות של קבוצות מהגרים לא-אירופאים, אך לא לשם הכרה בהם כלגיטימיים ושווי-ערך, אלא כדי להדגיש את ההבדלים בין זהויות לא-אירופאיות לבין זהויות אתניות אירופאיות אזוריות. גישה זו יוצאת נגד הליברליזם הכלכלי והפוליטי, כמו גם נגד הגדרת הזהות על ידי מדינת הלאום הרפובליקאית, מפני ששתיהן מטשטשות זהויות אתניות אירופאיות אותנטיות. הנסיגה מהגדרת הזהות על ידי מדינת הלאום והפניה לזהויות אתניות המוגדרות על פי מחוזות כוללת התנגדות גם לאימפריאליזם האירופי, בין היתר מפני שהוא פותח את אירופה למהגרים המשנים את הרכבה האתני, וגם התנגדות לאימפריאליזם התרבותי האמריקאי המאיים על הזהויות האירופאיות באופן אחר.

אירופה, על פי אידיאולוגיה ימנית חדשה זו, מורכבת מזהויות אתנו-לאומיות מרובות, אך אלה אינן מוגדרות על ידי מדינות הלאום מצד אחד, ואינן כוללות קהילות מהגרים מצד שני. כלומר, בזהויות אתנו-אירופאיות אותנטיות אלה נכללים הקטלנים, הבסקים, הקורסיקאים והנורמנדים, אך לא טורקים, אלג'יראים או ניגרים.

מחברי המאמר מציגים את חזון הקונפדרציה האתנית של "עמים אירופים" של הימין החדש בצרפת בכדי להציע שימוש באותו המודל לשם השגת פתרון פוליטי במזרח התיכון, או ליתר דיוק, לסכסוך הערבי-ישראלי. הכותבים רואים בעלית מפלגתו של אביגדור ליברמן, שהציע החלפת שטחים כחלק מהסדרי גבול בין השטח העתיד להיות פלסטין לבין מדינת ישראל, דוגמה מקומית לאותו ימין חדש. ימן זה מדגיש את זהותם של ערביי ישראל ומכיר בשונותם מצד אחד, אך מעדיף לוותר על שטחים על מנת לשמר זהות אתנו-לאומית יהודית/ישראלית בגבולות החדשים (שהם לא יהיו עוד ערבים). בנוסף, תפיסה זו של ליברמן עולה בקנה אחד, לטענתם, עם תפיסתם של ערביי ישראל כפי שבאה לידי ביטוי ב"החזון העתידי של הפלסטינאים הערבים בישראל", מפני ששתי התפיסות נסוגות מליברליזם רפובליקני ומציעות הכרה בהבדלים בין קבוצות שונות. בסופו של טיעון, מציעים הכותבים לראות במודל הקונפדרציה של עמים אתניים אירופים מסגרת לדו-קיום ישראלי-פלסטיני.

כאן, כמו שם, יש להתבסס על הגדרה תרבותית טריטוריאלית של גבולות זהות וריבונות חלקית, אך לחלוק את יתר הריבונות המדינית עם קונפדרציה של עמים אירופאים. בקיצור, הכותבים מציעים להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, בה התרבויות הפרטיקולאריות, גם היהודית וגם הפלסטינית, יוגבלו לספירה הפרטית; אך מאחר ופתרון זה לא יתקבל על הרוב משני הצדדים, הריבונות בין העמים תחולק כחלק מקונפדרציה רחבה יותר של עמים נוספים.

 

 

נוסחה עמומה

וכעת לביקורת. מבחינת הצורה, המאמר עמוס לעייפה במושגים, קטגוריות וטיפולוגיות חברתיות-פוליטיות ההופכות את הטקסט למסורבל, אך רק בעזרתן מתאפשרת ההקשה מהתפתחותן של אידיאולוגיות ימניות חדשות בצרפת למציאות הישראלית-פלסטינית. השימוש המופרז במילים לועזיות, גם כאשר ישנם מושגים מקבילים בעברית, אינו תורם להבהרת הדברים (גם אם הוא תואם את הסגנון המקובל בכתב העת).

מבחינת התוכן, ניכר כי הכותבים מניחים כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני (או אולי היהודי-ערבי) ניתן לפתרון אם רק נגלה את הנוסחה התיאורטית הנכונה, ואם פותחה כבר נוסחה כזו באירופה, וכל שיש לעשות הוא ליישמה, הרי זה משובח. אך הפעלת המושגים המשמשים את הכותבים, הנפוצים בדיונים פוליטיים תיאורטיים, על ההקשר הישראלי משאירה אזורים לא קטנים של אי-חפיפה ועמימות – למשל, מהן הקטגוריות המתאימות לתיאור ואפיון הקבוצות המעורבות בסכסוך? דתיות, לאומיות, אתניות? כיצד נבין את ההבדל בין הפלסטינים הישראלים, לאלה ביהודה בשומרון ולאלה בעזה, או בין הערבים המוסלמים לנוצרים? האם ניתן לראות בישראליות אתנו-לאומיות? ומה בנוגע למרכיב היהודי בהגדרת זהות זו? בקיצור, דיון תיאורטי המשתמש במושגים רחבים עלול לטשטש את המורכבויות של ההקשר המקומי, להציג את הסיכסוך בבהירות מדומה, ולהציע פתרון קסום (ודמיוני) כמו הצטרפות לקונפדרציה אירופית.

בנוסף, אין כל התייחסות למורכבות הסוגיה הטריטוריאלית של הסכסוך, שכן גם אם ישנה נכונות לקבל את החלוקה הטריטוריאלית ולשרטט גבולות בין ישות פוליטית ישראלית לפלסטינית, כלל לא ברור מהם גבולות לגיטימיים בעיני הצדדים, וברור לגמרי כי גבולות כאלה הם תיאורטיים וכלל אינם מבחינים בין אוכלוסיות על בסיס אתני או לאומי (במלים אחרות, האוכלוסיות "מעורבבות" זו בזו). בקיצור, במקרה הישראלי קשה להגדיר זהויות "אתנו-לאומיות" על פי אזורים או מחוזות, או על פי כל קריטריון טריטוריאלי.

מבחינה אידיאולוגית, הצעתם של הכותבים היא לבטל את הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, מאחר וזו נתפשת בעיניהם כהגדרה לאומנית וגזענית המדירה מתוכה קבוצות אחרות. במקומה הם מציעים הגדרה ליברלית-רפובליקנית, הרואה במדינה קהילה אזרחית של אינדיבידואלים, שזהותם היא עניינם הפרטי, ואינה מוגדרת על ידי המדינה או בזיקה אליה.

עם זאת, עקב חששם מהצדקת ערכים אתנוצנטריים באמצעות חזות אוניברסאלית, הם משלבים בליברליזם זה את עקרון הרב תרבותיות, כעקרון מגן מפני שלילת זכויות של קבוצות מסוימות על ידי אחרות. אולם ההנחה כי ישנן גישות גזעניות (מושג שאפשר ליישם על פי הכותבים על כל תפישה אקסלוסיבית של זהות, גם אם היא מוגדרת במונחים תרבותיים), אתניות ולאומניות המדירות קבוצות אחרות, לעומת גישות ליבראליות ורב תרבותיות, שאין בהן כל הדרה, היא מופרכת מבחינה סוציולוגית או אנתרופולוגית, מפני שכל הגדרה קולקטיבית כוללת מימד ערכי, גדרים וסייגים. לכן, תמיד יש לשאול מהם גבולות הרב תרבותיות, ועל איזה בסיס היא מושתתת, ולא להניח כי ישנה רב תרבותיות המקבלת, תמיד, את "האחר" – שנשאר אנונימי ואניגמטי. הניסיון הליבראלי לנפות את הפוליטי מהתרבותי, ולצמצם את האחרון לספירה הפרטית, אינו מתיישב עם רעיון הרב תרבותיות, והמתח נשאר בעינו.

המציאות הפוליטית והחברתית בישראל מציגה בפנינו מורכבות גדולה ורבת מימדים שמפתה מאוד לנסות ולפצח אותה על ידי נוסחת פלא. הניסיון למצוא פתרון צודק (אם יש פשר לביטוי זה כאשר ברור כי יותר מסולם ערכים תרבותי אחד המעורב בשיפוט המציאות ובהצעת פתרונות, ואף ברור כי אם ישנו פתרון הוא בבסיסו תוצר של משא ומתן, ולכן של פשרות ערכיות מכל הצדדים) אולי מצריך לחפש מודל חדש או דרכים חדשות המבוססות על המציאות הייחודית בשטח, בחינת "אמת מארץ תצמח". אנלוגיות רחוקות המציגות את הציונות כ"גזענות אתנו-לאומית, קולוניאליסטית ומדירה", גם אם הן בעלות מצלול סקסי לאוזניים אינטלקטואליות בחוגים מסוימים, אין בהן כדי להבהיר את הסוגיות הפוליטיות והתרבותיות שעל הפרק, ואין הן תורמות למציאת פתרון פוליטי לקונפליקט.

 

 

מתן שחק הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. הוא חוקר את תופעת "הקואוצ'ינג" (אימון אישי) למנהלים, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.