מאת: רואי חסון 

בעת נסיעה ב'קרון השקט' ברכבת המטרו של טוקיו, הרהרתי ביני ובין עצמי במחשבה עד כמה שקט זה יכול להיות טורדני, במיוחד לאוזניים ישראליות הרגילות לזמזומי טלפונים ולשאר רעשי הרקע. מחשבות אלה הולכות ומתבהרות לנוכח תופעה חדשה, המוכרת בוודאי לכל מי שנוסע תדיר בתחבורה הציבורית: תופעת "ההשמעה בציבור".

הדבר הפך למחזה שכיח במחוזותינו: קבוצה של נערים או נערות עולה לאוטובוס או לרכבת, ומיד עם ההתמקמות נשלפים המכשירים הסלולאריים המתוחכמים מן הכיסים.  מבין כלל השכלולים, נדמה שהשימוש הנפוץ ביותר בסלולארי הוא כמכשיר השמעת מוזיקה בציבור, בקולי-קולות ובסאונד צורמני ומטריד למדי. לעתים יקום מי מהיושבים במקומות הסמוכים או הרחוקים – שהרי הקולות מגיעים למרחוק – ויתחנן להפסיק את המסיבה. לפעמים גם יתפתח ריב בין הניצים, אך, בדרך כלל, יירשמו מבטי זעם ובעיקר אנחות השלמה בלית-ברירה עם התופעה.

הדרך המקורית שבה בוחרים נערים אלה לבטא עצמם מעידה, בעיניי, בראש ובראשונה על הטשטוש ההולך וגובר של החלוקה הבינארית הקלאסית בין המרחב הפרטי לציבורי (Domestic/Private Sphere, Public Sphere) בחברה הישראלית. המוזיקה אינה נשמעת עוד באוזניות הפרטיות של הנער אלא היאמושמעת על-ידיו עבור כל מי שיושב בסביבתו. בכך הוא כופה את טעמו האישי –  שהיה מקובל שיישמע במרחבים פרטיים, כגון הרכב הפרטי או חדרו של הנער – על כלל השוהים במרחב הציבורי. 

היינו רגילים כי מי שקובע את מה שישמעו הנוסעים בתחבורה הציבורית, בעיקר באוטובוסים, הוא אחד ואין בלתו – הנהג. הפלישה של המוזיקה הסלולארית מסמלת, אפוא, מימד נוסף: הנהג מייצג את הסמכות הפורמאלית במרחב הציבורי, ואילו ה"השמעה בציבור" היא אקט מחתרתי של התעלמות מסמכות ואף התנגדות לה: מרידה במלכות. באופן זה, יכולה תופעת ה"השמעה בציבור" להיחשב לביטוי של תרבות-נגד שמטרתה להשתלט על "התדר הציבורי", ממש בדומה לתחנות רדיו פיראטיות.

אני מסייג את דבריי מראש מאחר שלא ערכתי מחקר מקיף בנושא, אך כאינפורמנט משל עצמי של חיי היום-יום בתחבורה הציבורית בירושלים ובמקומות אחרים, אני יודע להעיד כי הנהגים בוחרים להשמיע בדרך-כלל את מה שנחשב ל'מיינסטרים' הישראלי – תחנות 'גלי-צה"ל', 'קול ישראל', ואף מוזיקה מזרחית ש'הוכשרה' ונכנסה לרשימות ההשמעה של התחנות הפופולאריות.

לעומת זאת, וגם כאן אני נזהר בדבריי, רשימות ההשמעה של המוזיקה הסלולארית כוללות על-פי רוב שני סגנונות בולטים: מוזיקת טרנס או מוזיקה מזרחית מהסוג שאינו מקובל בערוצים הממוסדים, סוגה שזכתה לכינוי "מוזיקה מזרחית כבדה". 

הסגנונות השונים זה מזה המושמעים על-ידי הנהג, בעל-הסמכות, ועל-ידי הנערים, נטולי (ונוטלי) הסמכות, חושפים בעיניי את הקונפליקט במרחב הציבורי בין סוגי מוזיקה ש"התקבלו" לבין כאלה שעדיין "מושמעים בכוח". נראה כי אנו עדים, בשידור חי, להבניה מחדש של המציאות החברתית, ולעדכון הנורמות הנוגעות ללגיטימציה המוענקת ליחיד לכפות את הביטויים התרבותיים של המרחב הפרטי שלו על המרחב הציבורי. כמו-כן, אנו חוזים בדרכים חדשות להגדרה של מה נמצא במיינסטרים ומה לא: אם בשנות ה-70 הייתה זו מוזיקת הקסטות של התחנה המרכזית בתל-אביב שסימלה יותר מכל את השוליים, הרי שמהפכת הסלולר (והאינטרנט, כמובן) מאפשרת הפצה קלה ואסרטיבית בהרבה של המקבילה בת תקופתנו.

ההתקבלות של תופעה זו בחברה הישראלית, על-אף ההתנגדויות לה מעת לעת, היא בעיניי עניין מוגמר. לעולים לאוטובוס הבא, אני מציע לשבת בנוחות (אם התמזל מזלכם), או לעמוד בחלל הצפוף, (אם להיות ריאלי יותר) ולהאזין לתזמורת הקולנית-טורדנית, אך המרהיבה באותה המידה, של המרחב הציבורי-פרטי המתעצב בישראל.

 

רואי חסון הוא סטודנט בשנה הראשונה לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובמחלקה ללימודי מזרח אסיה.