מאת: מתן שחק
רשמי מיום הסטודנט האחרון מתמצים בכך שהזדמנתי לאזור גן סאקר באותו הלילה, די במקרה. הגעתי מאזור רחביה, מעל הגן, כשהלמות המוסיקה היכו בפניי (אם כי לא בטוח שאפשר לכנות "מוסיקה" את ערבוב הקולות והצלילים שהתלכדו לכדי קקופוניה מוחלטת). את השורות הבאות אינני כותב מתוך השתתפות וניסיון אישי, אלא מתוך הרהורים שעלו לאחר מכן, משיחות עם חברים סטודנטים.
סטודנטים הם קבוצה לא הומוגנית, שהמכנה המשותף הנמוך ביותר ביניהם הוא העובדה שהם לומדים באוניברסיטה, כלומר, שעברו את סף הכניסה וביכולתם לממן את הלימודים בצורה כזו או אחרת. באופן מסורתי נהוג לראות בסטודנטים קבוצה של צעירים משכילים, וככאלה, בעלי בשורה של שינוי חברתי או תרבותי. בהנחה שהסטודנטים הם באמת קבוצה כזו, ובהנחה שיום הסטודנט מבטא משהו מנטייתה של קבוצה זו, מהי בשורתה ומהו השינוי שהיא מביאה?
מזה עשור לפחות (מאז התוודעתי לראשונה למוסד "יום הסטודנט") חג סטודנטיאלי זה ערוך בצורת אירוע בידור המוני, הכולל הופעות של אמנים מפורסמים, דוכני אוכל ואלכוהול מגוונים ואטרקציות שונות כמו בנג'י וסיורי תיירות בעיר. השנה, החליטו באגודת הסטודנטים לא להסתפק באמן אחד או שניים, אלא ללכת על משהו גדול, בומבסטי: על הפקה מיוחדת. המארגנים הביאו מספר רב של אמנים, זמרים ולהקות, בעלי סגנונות מוסיקליים ואמנותיים מגוונים במיוחד. מאהוד בנאי, עברי לידר ושלומי סרנגה דרך מוניקה סקס והדג נחש (שאירחו זמרים מלהקות מחו"ל) ועד מוסיקת "אינדי". השוס הגדול של הלילה היה הופעתם של "אינפקטד משרום" בגן סאקר בארבע לפנות בוקר, אותה שמרו כסוד גדול וכמוס כדי לא להרוס את ההפתעה וההתרגשות שבאה בעקבותיה.
המושג "תרבות צרכנית" מתאר אירועים אלה בצורה קולעת, אך לא רק בשל מאפייניו המסחריים, אלא אף בשל האידיאלים התרבותיים העומדים בבסיסו. תרבות צרכנית איננה רק שם של אירועי תרבות הקשורים קשר הדוק לכסף ורווח כלכלי, אלא צורה תרבותית רחבה יותר הכוללת אתיקה מסוימת וכללי לגיטימציה. בבסיסה של תרבות צרכנית עומד אתוס הדוניסטי – המקדש רדיפה אחר תענוגות – אותן מגדיר כל אחד לעצמו, כאשר כל אחד מבטא את עצמו דרך הגדרת העונג האישי שלו. לכך מתלווים אתיקה של בחירה וקידוש המיגוון, המשמשים להגדרה עצמית וביטוי עצמי באמצעות פיתוח דפוסי בחירה אינדיבידואלים מתוך אותו מיגוון. ולבסוף, המימד החוויתי, בו בילוי ואיסוף חוויות מרגשות וחיוביות מהווים פעילות להעצמה עצמית ותשתית לפעילות משותפת.
למרות הסטריאוטיפ הרווח, ביום הסטודנט קשה לזהות סממנים יהודיים או אשכנזיים במיוחד, כאלו של תרבות גבוהה, הגמונית או "אשכנזית". ספק אם יש ביום הסטודנט מאפיין ישראלי מלבד השפה העברית, שגם הדומיננטיות שלה נמצאת בירידה מתמדת – מספיק להסתכל בשמות הלהקות ובמילות השירים של חלק מהאמנים. עקרון הפעולה של תרבות צרכנית הוא ביצירת מיגוון (פיקטיבי לעיתים) ופיתוח "סובלנות" כלפי נטיות ליבם של אחרים, וזאת כל עוד ניתנת ההזדמנות לביטוי עצמי לכל אחד, כלומר, כל עוד המגוון רחב דיו להכיל את כווווווולם.
לחגיגות אלה מוצעת חלופה בצורת "יום הסטודנט האלטרנטיבי", היוצאת נגד המיגוון המוגבל המוצע ביום הסטודנט הרגיל, מיגוון המסמן הדרה של קבוצות מסויימות, כלומר, הערבים. הדבר המעניין שניתן ללמוד מ"אלטרנטיבה" זו הוא מה הוא הבסיס הבלתי מעורער של התרבות הסטודנטיאלית. למרות שהצהרותיהם של מארגני יום הסטודנט האלטרנטיבי יוצאות נגד מסחור יום הסטודנט, מעניין לראות כי המארגנים אינם חולקים על האידיאלים התרבותיים הצרכניים שבבסיסו, אלא להיפך, משתמשים בשיח הרב-תרבותיות כדי להרחיב את המיגוון עוד יותר, לתת אפשרות לאוכלוסיה נוספת לבטא את עצמה באמצעות השתתפות כצופים וצרכנים בתכני הבידור והבילוי המוצעים בו. עקרון הרלטיביזם התרבותי מאפשר להכניס לאותו הסל עמדות אידיאולוגיות שונות ואף סותרות, ולשווק גם את יום שחרור ירושלים וגם את יום כיבושה תחת אותה מטריה צרכנית, בה כל אחד בא למצוא סיפוק לנטיית ליבו, ומתיר לאחר לעשות כמוהו – כל עוד לא נפגע המיגוון, כמובן. עם זאת, המיגוון אינו של דעות או עמדות, אלא של זהויות, מה שמחזק את הפעילות הצרכנית המכוונת לביטוי עצמי והגדרת זהות.
לסיכום, אם אפשר להצביע על בשורת השינוי שמביאה קבוצת הסטודנטים לחברה ולתרבות הישראלית מתוך יום הסטודנט, זו בשורה של שחרור אינדיבידואלי וסיפוק עונג אישי באמצעות אידיאלים ואתיקה של תרבות צרכנית.
מתן שחק הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. הוא חוקר את תופעת "הקואוצ'ינג" (אימון אישי) למנהלים, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.