מאת: ד"ר מיכל פרנקל
לאחר שנים ארוכות של זלזול בכוחו ההסברי של מושג ה"מעמד", בסוציולוגיה ומחוצה לה, העלתה מחאת הקיץ סומק חדש בלחייו של המושג שסוציולוגים בכירים, כאולריך בק, כבר כינו אותו 'מושג מת מהלך' (zombie concept). אחרי שנים ארוכות בהן רובנו הגדרנו את זהותנו במונחים מגדריים, אתניים, דתיים, מקצועיים ולאומיים, והתעלמנו כמעט כליל ממיקומנו בשרשרת הייצור כמקור להזדהות ולהגדרה עצמית, נדמה היה שבקיץ הזה מצבנו הכלכלי – יכולתנו או חוסר יכולתנו לרכוש דירה, או לפחות קוטג' – הוא שמעצב את גורלנו האישי ואת שותפות הגורל שאנו חשים כלפי אחרים. לפתע פתאום היו כל הצועדים – בעלי מניות ודירות, והמיואשים שאינם יודעים איך יוכלו לרכוש אותן; בעלי השכלה, אלה שבדרכם לרכוש אותה, ואלה שלעולם לא יזכו בתעודה הנכונה – כולם היו לחלק מאותו קולקטיב נעלם שהתחיל להתייחס אל עצמו כאל "מעמד הביניים". האם מציינת מחאת הקיץ את שובו של הניתוח המעמדי למרכז הבמה הסוציולוגית? האם ההודעה על מותו של ה"מעמד" הייתה מוקדמת מדי? התשובה, כרגיל, מורכבת ותלויה באופן בו אנחנו מגדירים מעמד ומודדים השתייכות מעמדית.
בליבו של הויכוח על מושג המעמד עומדת השאלה האם מצבו הכלכלי האובייקטיבי של האדם הוא שקובע את סיכויי חייו, או שמא יש לנו יכולת בחירה, ולו חלקית, לגבי אותם מאפיינים חברתיים, כלכליים או אחרים, שיגדירו אותנו ויקבעו את דפוסי חיינו. באופן שטחי ניתן לנסח את הדילמה ככזו שבין מטריאליזם קיצוני ואידיאליזם קיצוני. על פי הגירסה המטריאלית, בעלות או חוסר בעלות על אמצעי ייצור, מקצועו של היחיד ויחסי ההעסקה שלו, או לפחות הכנסתו של היחיד ומצב חשבון הבנק שלו, הם שמשפיעים לא רק על סיכויינו לרכוש השכלה וליהנות מבריאות טובה (שעלותם בצידם), אלא גם על דעותינו הפוליטיות, המאבקים אליהם אנחנו מצטרפים (או נמנעים מלהצטרף), טעמינו במזון, באומנות, ואפילו באהבה, שהרי על פי מרקס, כל היחסים החברתיים הם יחסי ייצור. הסוציולוגיה המודרנית, שחגגה את מושג המעמד ואת היכולת ההסברית שלו, יכולה הייתה להיתלות במערכת הפוליטית, שנחלקה בין מפלגות המייצגות עובדים לבין אלה המייצגות את בעלי ההון, כדי לחדד את הטענה שהשתייכות מעמדית והמאבק בין המעמדות, הם שמעצבים את פני החברה בה אנו חיים. גם כיום טוענים סוציולוגים מטריאליסטים דוגמת ג'ון גולדטורפ ועמיתיו לאסכולת קולג' נאפילד1,כי מקצועו של אדם ודפוסי ההעסקה שלו מעצבים במידה רבה את סיכויי חייו ואת עמדותיו הפוליטיות.
מנגד, טוענים תיאורטיקנים של המודרניות המאוחרת דוגמת אולריך בק ואנטוני גידנס, שהקשר בין מיקומו האובייקטיבי של האדם במערכת הכלכלית לבין סיכויי חייו בכלל, ועמדותיו והשתתפותו הפוליטית בפרט, אינו חזק במודרניות המאוחרת כפי שהיה בעבר. בצורתה הקיצונית, טוענת גישה זו כי אנשים בוחרים באופן כמעט חופשי בקבוצות ההזדהות שלהם, ומעצבים את עמדותיהם הפוליטיות, את התנהגותם ואת העדפותיהם התרבותיות והאחרות באופן רפלקסיבי על פי זהות נבחרת זו, הנתונה לשינוי במהלך חייו של אדם ומול נסיבות חברתיות משתנות. אחת התופעות הנתפסות כתומכות בתפיסה זו, היא המעבר מפוליטיקה מעמדית לפוליטיקה של זהויות, במסגרתה אנשים נוטים להצביע ולהשתתף במאבקים פוליטיים על פי הזדהותם המגדרית, המינית, האתנית או התרבותית, כמעט ללא זיקה ישירה למצבם הכלכלי האובייקטיבי. בכתיבתו אודות תהליך האינדיבידואליזציה במודרניות המאוחרת, אולריך בק הוא כנראה המייצג הבולט ביותר של גישה זו.
בתווך עומדת מרבית הסוציולוגיה בת זמננו, העוסקת ביחסי הגומלין המורכבים שבין מצבה הכלכלי/תעסוקתי האובייקטיבי של היחידה לבין האופן בו היא מגדירה את זהותה, בוחרת את סגנון חייה ומעצבת את העדפותיה ופעולותיה הפוליטיות. מנקודת מבט זו, חשיבותו הפוליטית והחברתית של מושג המעמד אינה ביכולתנו לנבא את עמדותיו ופעולותיו של האדם על פי מצב חשבון הבנק שלו, אלא בכך שמרגע שהשיח המעמדי חוזר למעמדו הדומיננטי בשיח הציבורי הכללי, יותר ויותר אנשים מתחילים לחשוב על מיקומם החברתי ועל גורל חייהם דרך הפריזמה המעמדית. מנקודת מבט זו הם מתחילים לראות בשינוי המבנה הכלכלי את המפתח לשינוי מצבם החברתי בכלל, ומוכנים להתגייס למאבקים פוליטיים, וליצור קואליציות פוליטיות שנראו עד כה בלתי אפשריות. בעוד מנקודת מבטו של מרקס, מעמד חייב להיות "מעמד כשלעצמו", בעל מאפיינים משותפים אובייקטיבים, כדי שיוכל להפוך ל"מעמד למען עצמו", הרי שמנקודת המבט האינטראקטיבית, מיקום כלכלי אובייקטיבי משותף אינו תנאי מחייב להיווצרותה של קבוצת זהות מעמדית, שתביא, בסופו של דבר, לשינוי מבני, לפחות מינורי, במערכת הכלכלית.
הנתונים המלאים אודות דפוסי ההשתתפות במחאת הקיץ האחרון עדיין אינם זמינים, ועדיין איננו יכולים לומר בודאות מהו מיקומם ה"מעמדי" האובייקטיבי של משתתפי המאבק, ואם אכן מיקומם המעמדי הוא שעיצב את הזדהותם עם המחאה. עם זאת, נדמה שאחד מפירותיה הברורים של המחאה הוא שובם של השיח המעמדי ושל המאבק החברתי על דמותה הכלכלית של החברה הישראלית למרכז הדיון הפוליטי. במובן זה נדמה לי שגם אם נוסחה במונחים מעמדיים השייכים למודרניות המוקדמת, המחאה הנוכחית שייכת למודרניות המאוחרת והיא שייכת לעידן הפוליטיקה של הזהויות יותר משהיא מבטאת פוליטיקה מעמדית במובנה הקלאסי.
מנגד, אחת הביקורות המוטחות ללא הרף במי שנתפסים כמבקרי התיאוריה המעמדית, גורסת שהם מחילים את חווית החיים שלהם עצמם כבני המעמד הבינוני, גם על המעמדות האחרים. בעוד בני המעמד הבינוני חופשיים, מתוקף מעמדם, לאמץ להם זהות באופן רפלקסיבי ולבחור בעמדות פוליטיות המשרתות – או שאינן משרתות – את האינטרסים הכלכליים שלהם, הרי שבני המעמדות הנמוכים מוגבלים על ידי מצבם הכלכלי האובייקטיבי, ואינם חופשיים לעצב את זהותם ככל העולה על רוחם. אולי זה מסביר מדוע בני המעמדות הגבוהים, שהמחאה מנוגדת כביכול לאינטרס הישיר שלהם, מצאו עצמם משתתפים בה, בעוד קבוצות גדולות מן המעמדות הנמוכים, לא יכלו להזדהות עם המאבק ועם מארגניו, למרות שמטרות המאבק משרתות, לפחות לכאורה, גם אותן. כך, בעוד השתייכות מעמדית אובייקטיבית נראית כבעלת יכולת הסבר מצומצמת ביחס להשתתפות הפוליטית במחאת הקיץ, אולי היא יכולה להסביר דפוסים של אדישות וחוסר השתתפות במחאה זו.