מאת: טלי דקס

בתהליך מציאת, או המצאת, שדה המחקר, נשאלתי פעמים רבות מדוע לא אבחר באבו גוש, הבית שלי מאז תחילת התואר הראשון בהר הצופים. החלטתי להיענות לאתגר לענות (לעצמי, לפחות) על השאלה.

"תוריד אותי בבקשה בכיכר של אבו גוש" אני מזכירה לנהג. "לאן את צריכה, לבית נקופה?" "לא, לאבו גוש". אני עונה בשקט, כאילו המילים מופנות אליי פנימה ולא אל הנהג. "אבל לאן, לקרית ענבים?" "לא, לאבו גוש". אין עצבנות בקולי. בשלב הזה היושבים מתבוננים בי – 'לא, היא לא ערבייה במסווה', הם אומרים לעצמם. אחד היושבים במונית מנסה להיחלץ לעזרת הנהג – "נו, לאן את צריכה אחרי אבו גוש?" "לשום מקום". לאחר שתיקה שואלת שכנתי לנסיעה בקולניות – "אז מה את עושה שם?" ואני לא עונה.

השהות שלי באבו גוש עד כדי כך בלתי נתפסת, שברור שהיא לפחות קצרת מועד. ובטח, השהות הזו כה מוזרה, שבטח משהו לא בסדר, או חולני בה, ולכן מותר להושיט לתוכה ידיים ולבלוש לתוכה. הרי אם הייתי כבר בוחרת באחת האופציות שנתנו לי ברוחב ליבם תושבי המונית, אף אחד לא היה מעיז לשאול מה אני עושה שם.

"אני גרה כאן". "אבל איפה הבית שלך באמת?" "כאן". "אה, אז את רק שוכרת פה דירה". זהו. שתיקה, נגמרו השאלות. התחקיר הבטחוני הצולב תם. הצלחנו יחד לסייג את העניין – עניין שבהחלט מחייב זאת. המשגנו שוב את החציצה, הגדרנו את הלגיטימי והפסול, או יותר נכון – את האפשרי והלא-אפשרי. הנהג עוצר בכיכר של אבו גוש, ושואל אותי – "נטף?" אני יורדת מהרכב והולכת הביתה. באחת הנסיעות פנה אליי גבר מבוגר ושאל  - "אבל למה את גרה כאן?" שאלתי אותו "מה זאת אומרת?" והוא התגמגם ופלט – "למה?" בקול הולך ומשתתק. וגם אני רוצה לשתוק. שתיקה גאה כזו, שברגע שמערערים עליה, היא שואלת – 'מה זאת אומרת?' דממה חתומה שאינה מבשרת על בושה או ענווה, אלא על הליכה יד ביד עם המובן מאליו.

"אז איך זה לגור באבו גוש?" או, שאלה יותר כללית – "איך זה לגור בכפר ערבי?" כל מי שממשיך לקרוא בעניין מהול בחרדה – אל חשש, אין לי דרך או רצון לענות על השאלה הזו. וגם לא על אחיותיה הנפוצות –"מקבלים אתכם יפה?", "זה מרגיש בנוח?" ו"יש עוד כמוך שם?". יש לי חיבה מיוחדת לשואלים, לפחות על פני העונים. אלו האחרונים פותרים את השאלה בעצמם ומכריזים – "זה ישוב מעורב, נכון", או: "יש שם שכונה יהודית, שמעתי". ויש גם הסברים משניים לתופעה – "אה, נכון, כולם שם נוצרים" ואפילו לפעמים – "דרוזים", שלא לדבר על העובדה ש"הם תמיד היו איתנו במלחמות".

דווקא על התשובות הללו קל לי לענות – כי התשובה היא היסטורית, והיא: "זה פשוט לא נכון". אבו גוש הוא כפר בן כ-7,000 מוסלמים, שרוב תושביו נסו במלחמת 48', ולאחר המלחמה חלקם שבו לאדמותיהם. פליטים מכל האיזור השתכנו גם הם בכפר. לאחר המלחמה גורשו חלקם לשטחי הגדה המערבית.

נכון, ישנם קרעים והבדלים בתוך החברה הערבית, מבחינת מוצא, דיאלקט וגוון פוליטי, ואבו גוש תמיד היתה בצד האחר, על כל המשמעויות של ה"אחר". אולם, אין זה אומר שלא הציעו לי זה מכבר לגור בצד הערבי יותר של הכביש – בעין ראפה. וגם נכון, השיח' הראשי פתח את שערי הכפר וכך השיירות עברו, בכביש שהיום קוראים לו "רחוב השלום", אבל אני מקבלת את העובדה ההיסטורית הזו כפי שאני מקבלת את השתיקה אל מול עבירות מס בעירייה, או הסתננות זו או אחרת מכיוון חומת ה"הפרדה" שמצפון לכפר. כל מי שגר בישוב ערבי בישראל מכיר את דבוקות החיילים שמסתובבות פעם בכמה זמן, עם מפה, מ"ק וג'ריקן. הם באים להתאמן, ופותחים ח' מול החצר שלי. האבו גושים שותקים, ולעיתים מזמינים לעוגיות וקפה. לא, לא מפחד. גם לא מתוך איזושהי קורבניות. מה עדיף, לשאול מה הם עושים פה? ולמה פה? השיירה עוברת – אם בטנק, אם ברגל ואם במונית שירות – והכלבים לא נובחים.

כבר התרגלתי לא לעצור לטרמפיסטים בדרך שלי הביתה מירושלים או מהמרכז. ברגע שאני נוקבת בשם היעד אליו אני נוסעת, מבט מלא מבוכה וריחוק עונה לי: "לא תודה". או התשובה הכנה יותר – "זה לא עוזר לי". לא פעם ישבו איתי חברים במרפסת ושאלו – "יש כאן עוד ישראלים?" באחד הערבים בעלת-הבית שלי הוציאה את ראשה מהחלון למעלה, וענתה, בחדות השמורה לה, "כן, כולם פה ישראלים". בהזדמנות אחרת, עמדתי בצפירה בחוץ. היא הציצה ושאלה – "מה, יום הזכרון לחיילים?" "לא, זה יום הזכרון לשואה". ואז היא הזמינה אותי לשבת לקפה, ושם אמרה לי "מי כמוני מבינה מה זה זכרון השואה". חבר קרוב שאל אותי, אם אנחנו עד כדי כך קרובים שאנחנו גם מדברים עם הבעל-בית על פוליטיקה. שאלתי אותו אם הוא מדבר עם בעל הבית שלו בנחלאות על פוליטיקה. הנה, עניתי, אבל לא נפלתי לתהום ההצטדקות. לא, אני לא מודה. לא מתוך חוסר כנות, אלא מתוך סירוב עז להשתתף בדיון שמגדיר את מקום המגורים שלי כחריגה מהנורמליות. מתוך התנגדות לקחת חלק בשיח פסול מעיקרו, המקבע את ה"מובן מאליו". על פי פוקו, השיח מכיל דיבור ושתיקה ערבים זה לזה, ומעידים זה על זה. ומי כמוהו דוגמה לאדם שלא אבה לדבר על עצמו. הוא ממאן לתת את דעתו, ולתייג עצמו, מתוך התפיסה של ההדברה שבדיבור. כמעט כל מראיין טוב ביקר אותו על כך:

"אינך בוטח במה שאתה אומר? אתה מתכוון שוב להשתנות, להתיק את עצמך ביחס לשאלות ששואלים אותך, לומר שההתנגדויות אינן מופנות באמת לעבר המקום שאתה מתבטא ממנו? אתה מתכונן לומר שוב ושוב שמעולם לא היית מה שמטיחים בך שהיית? אתה כבר מכין את המוצא שיאפשר לך, בספרך הבא, לצוץ מחדש במקום אחר וללעוג כפי שאתה לועז עכשיו: לא, לא, איני במקום שבו אתם אורבים לי, אלא כאן, במקום שממנו אני צופה עליכם ומחייך." (ארכיאולוגיה של הידע, עמ' 20).

ופוקו, על אף הסבל הרב, המהול בסלידה, שניתן לדמיין עולה על פרצופו, מחייך ועונה למראיין:

"האם אתה מעלה על דעתך שהייתי כל כך מתענה וכל כך מתענג בכתיבה, האם אתה מאמין שהייתי מתעקש על כך, בראש מורכן, לולא הכנתי – ביד רועדת במקצת – את המבוך שבו אוכל לשוטט, להניע את דברי, לפתוח לו מנהרות, לשקע אותו הרחק מעצמו, למצוא לו מיבלטים שבהם נעצר ומתעוות מסלולו, מבוך שבו אוכל ללכת לאיבוד ולהופיע לבסוף לנגד עיניים שלעולם לא אצטרך עוד להיתקל בהן. לא מעט אנשים, כמוני כנראה, כותבים כדי שיעלמו פניהם לעד. אל תשאל אותי מי אני ואל תתבע ממני להישאר אותו אדם: זה מוסר המתאים למירשם אוכלוסין, מוסר המסדיר את מסמכינו. שיניח אותנו לנפשנו כששומה עלינו לכתוב." (שם).

תרשו לי לרגע לנהל רומן עם פוקו, העומד לפנינו אך אינו מושג. כמעט "הושט היד וגע בו", אך לא. מה הוא היה עונה? גם הוא הביע שתיקה אל מול הסכסוך היהודי ערבי, ובאחד הגילויים הנאותים התוודה כי אינו מסוגל להתווכח עם יהודים, אף לא במסגרת אקדמית טהורה. אבל שתיקתו היא מהלך באמנות המשא ומתן על האמת. כשסיפרתי לג', חבר מהרובע הארמני, שהתחלתי תואר שני באנתרופולוגיה, הוא אמר לי – "יד במים היא לא כמו יד באש". הפתגם הארמני (הקיים גם בערבית), מכוון לפער בין מי שמביט מבחוץ לבין מי שחווה (ואגב שואה, ג' נוהג לאומרו כאשר הוא מדבר על אביו, שעבר את התופת, לעומתו – שרק משמר את זיכרונה). אולי זהו ניסוח הקולע לתחושה כי איני יכולה לכתוב על אבו גוש לתיזה. כי לא ניתן לדבר על מה שעושים ושותקים בו – מה שמבינים בו בדממה. ואם נדבר בו – נסמנו מבחוץ, כזר. זהו הקשר הכוחני בין הפה והלב (ובהשאלה: בין המילים והדברים).

האבוגושים מתירים את רסן השאלה בסוגיות אחרות. "למה את לא מתחתנת?" היא שאלה הנאמרת בפליאה תמה, כמעט כמו השאלות במונית. החוויה הזו זרה לי, והניחוח הביקורתי הנודף ממנה חודר לבשרי. והנה, זו היא עוד הוכחה לכך שכבר עכשיו זהו ביקור אנתרופולוגי. אני עונה בשתיקה. לא באתי בכדי לחקור אתכם, ולא כדי שתחקרו אותי. לבואי אין דגל ומניפסט פרט לזה שיש לכם. את התחושות סביבי בכפר, את העובדות על קיומכם, את אוצר ההכללות התרבותיות שלי לגביכם, אני אוספת ורושמת, מחברת ומבינה, באופן לא מהימן, ספק אם תקף. כך גם ארצה שתעשו בי. השכן שלי העניק לי פנינת לשון נוספת (תרגום חופשי שלי מערבית): "להתחתן זה כמו לקנות אבטיח. עד שלא תפתח ותאכל אותו, לא תדע". הפתגם מעניק את הטעם לפתוח שוב את השאלה, היכן והאם אנו באמת רוצים "לחקור" – לדבר, לאכול ולדעת.

 

טלי דקס היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית.