על דיכוי ובירוקרטיה: חוויית ההשתקה של סטודנטים ערבים באוניברסיטה

מאת: שני מנדל

מקרה שהיה כך היה: באחד הימים ניגשה אלי סטודנטית אותה לימדתי בסמסטר הקודם, וביקשה להיוועץ בי בנוגע לעבודה שעליה לכתוב במסגרת קורס כלשהו. היא שאלה אם אני זוכרת שדיברנו על תופעות של דיכוי ושוליות באקדמיה. השבתי בחיוב. היא אמרה כי היא מעוניינת לכתוב עבודה על חוויית ה"השתקה" שחווים סטודנטים ערבים באוניברסיטה העברית והציגה בפני ניתוח סוציולוגי מעמיק. אמרתי לה שאני חושבת שמדובר בסוגייה סוציולוגית חשובה, שאכן ראויה למחקר ודיון. להפתעתי כי רבה, היא סיפרה לי שכשהציגה את הנושא בפני המתרגל, הוא אמר לה כי "השימוש במילה "השתקה" הוא שיפוטי, וכי בכל מקרה היא אינה יכולה לדון בסוגייה דרך פרדיגמה קונפליקטואלית, שכן הדבר יוליד ניתוח פוליטי ולא סוציולוגי" (?!?!). אירוני משהו, ואולי אפילו מתמיה, אך כך אמר.

אותה סטודנטית לקחה חלק בתרגולי תגבור בקורס 'מבוא לסוציולוגיה', אותם העברתי לסטודנטים דוברי ערבית בשנה א' ללימודיהם באקדמיה. ההתמודדות הקשה ביותר, מבחינתם, הייתה השפה העברית – ומתוך כך, גם הסוציולוגית. הבנת הבעייתיות הנעוצה בקשיי השפה היכתה בי כשלאחר שני תרגולים בהם דיברנו על בירוקרטיה, על המודל הבירוקרטי של וובר, טיפה על קאנט והרבה על המנגנון הנאצי, אחת הסטודנטיות הרימה ידה ושאלה :"שני, אני מבינה הכל, אבל מה זה "בירוקרטיה"?"

במסגרת הניתוח הסוציולוגי אותו ביקשה הסטודנטית לערוך בעבודתה אודות חוויית ה"השתקה" אותה חווים סטודנטים ערבים, היא רצתה לטעון כי השפה, כחלק  ממנגנון תרבותי נרחב יותר, תורמת בין היתר לחוויה זו. תגובתו של המתרגל, ותגובתה שלה אליו, הוכיחה בדיוק זאת: היא חשה כי אין ברשותה "ארגז כלים תרבותי" עשיר מספיק בכדי להסביר למתרגל מדוע מדובר בנושא סוציולוגי ולא רק פוליטי, ומדוע לא ניתן כמעט לערוך מחקר שכזה שלא דרך שימוש בפרדיגמה קונפליקטואלית. הצעתי אליה הייתה לחזור אל המתרגל ולנסות להסביר לו את כוונתה דרך הצגת נסיונות של הסטודנטים הערבים ל"השמעת קולם", ורק אז לטעון כי נסיון ל"השמעת קול" הוא תוצר של דיכוי ו"השתקה".

 עוד באותו היום, במהלך משמרת לילה במוקד הביטחון של האוניברסיטה (שעה 02:30 לפנות בוקר), קיבלתי דיווח כי סטודנטים בבניין 4 בכפר הסטודנטים עומדים בחרדה מחוץ לבניין מגוריהם. קצינים של מחלקת הביטחון הגיעו למקום ושמעו מהסטודנטים כי ממערכת הכריזה של הבניין נשמעו קולות בערבית, ומיד לאחר מכן הודעה כי הם מתבקשים לפנות את הבניין מחשד לחפץ חשוד. מתברר כי זו הפעם השנייה השבוע שהמקרה חוזר על עצמו. לאחר סריקה של הבניין, שלא העלתה דבר, התירו הקצינים לסטודנטים לחזור לדירותיהם. מתחקור האירוע עלה כי מערכת הכריזה של הבניין נפרצה והייתה כלי משחק בידי סטודנטים ערבים המתגוררים באחד הבניינים הסמוכים. האין זהו נסיון ל"השמעת קול"? (תרתי משמע). ברור כי מדובר בוונדליזם, אפילו בעבירה על החוק, אך לא ניתן להתעלם מן העובדה כי היו אלה סטודנטים ערבים שעשו שימוש במערכת הכריזה, ושעשו זאת בשפה הערבית.

הסטודנטים היהודים דיירי בניין 4 ידעו לעשות שימוש בתפקידם כ"לקוחות הבירוקרטיה" לטובתם, ועל אף שנתקלו בפתולוגיות שלה במהלך הדרך (סירוב של הנהלת המעונות ושל הפקיד מטעמם לטפל באירוע) הם ידעו למצוא את הדרך ולהתקשר למוקד הביטחון של האוניברסיטה כדי שהאירוע יטופל. סביר להניח שאם לא היו מוצאים מענה הולם שם, היו פונים למשטרה או לכל גוף בירוקרטי אחר בו היו יכולים להיעזר למטרתם.

נסיונות ל"השמעת קול" מצד הסטודנטים הערבים באוניברסיטה מתקיימים על בסיס יום יומי באוניברסיטה העברית. חלקם לגיטימיים יותר וחלקם לגיטימיים פחות ואף גובלים בהפרות סדר חמורות: בעבר הם קיימו הפגנות, חילקו פליירים בערבית, קיימו פעילויות שונות בפורום, ובכמה מקרים קיצוניים אפילו התעמתו עם כוחות מג"ב תוך שהם זוכים לעידוד מתושבי הכפרים הסמוכים, תושבים שבעצמם יידו אבנים ובקבוקי תבערה. כן! כל זה מתרחש כאן. הונפו דגלי פת"ח ואש"ף, והיה ניתן לראות גם דגלים של חמאס. אפילו התקיימה צעדה בתוך מתחם המעונות שבה נשמעה הקריאה "איטבח אל יהוד". ואז בבוקר שאחרי – הם מגיעים ללמוד. והיות ובתוך האוניברסיטה לאור היום הם לא יעלו על דעתם לצעוד ולקרוא בפני חבריהם ללימודים או בפני המרצים שלהם "איטבח אל יהוד", הם שותקים. הם שותקים כי ברמה הכי בסיסית – אין להם לא את השפה, לא את הכלים ולא את הלגיטימציה להשמיע את אשר יש להם לומר. אולי אם הייתה להם אפשרות לומר דברים לאור היום היו נמנעות כריזות בלתי חוקיות במהלך הלילה, כמו גם הפגנות מחאה נוקבות ובוטות. ואולי לא. יתכן גם שלא.

 הייתי שמחה לטעון כי הסטודנטים הערבים, אלה הלומדים באוניברסיטה לאור היום, הם אנשים אחרים, הם אינם הסטודנטים הערבים של הלילה במעונות. אך אין באפשרותי לעשות זאת מהסיבה הפשוטה שאין זה נכון. ולמרות שאני בטוחה שהסטודנטים אותם לימדתי לא לקחו חלק בהפרות הסדר אותן ציינתי לעיל, הם כן חשים "מושתקים". הם חשים מפוחדים ונטולי יכולת לבטא עצמם במסגרת התנהלותם באוניברסיטה – הן אל מול הסטודנטים היהודים והן אל מול הסגל היהודי (זה האקדמי כמו גם זה המנהלי).

אין באמתחתי פתרון קסמים למצב הנפיץ והמורכב הנ"ל, אך אולי המעט שניתן לעשות הוא כן לעודד אותם להתבטא בדרכים לגיטימיות. כן לתת להם את הכלים לומר מדוע הם חווים "השתקה". בטוח שלא לומר להם ששימוש במילה "השתקה" הוא שיפוטי – פוליטי ולא סוציולוגי. דווקא מחקר מסוג זה יכול אולי יהיה להוביל לדיאלוג גלוי על כל המתרחש ברבדים שהם אולי סמויים יותר, ואולי, פשוט, כאלה שנוח לנו יותר להתעלם מקיומם.

 

שני מנדל היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.