מאת: ליאה טרגין-זלר

שלושה חודשים שאני כבר חוקרת צניעות בקרב נערות חרדיות. הצלחתי להיכנס למקום בו אנתרופולוגיות רבות יכלו רק לקוות להגיע – כעת, אני תלמידה מן המניין בסמינר בית יעקב בירושלים. יום אחד, אחת מן המורות בסמינר נתנה לי חוברת הדרכה פנימית, חוברת המופצת בין המורות בסמינרי "בית יעקב" השונים העוסקת בסוגיית הצניעות. על החוברת היה כתוב "להפצה פנימית בלבד". כמה התרגשתי להחזיק ספר זה בידי. למרות שכבר שלושה חודשים אני מגיעה, הרגשתי קצת כמו זרה, וכעת ניתנה לי התחושה שאכן, נכנסתי לשדה. חוברת זו היוותה עבורי יותר מכל את ההוכחה לכך שאני בפנים.

קראתי את החוברת בשקיקה ,ולאחר מכן ביקשתי למצוא את המחברת – גב' רובין ולראיינה (שם בדוי). השגתי את מספר הטלפון והתקשרתי אליה. הרימה את השפופרת אישה עם קול נעים כאשר ברקע הדהדו קולות רבים של ילדים. "שלום, אפשר את גב' רובין?" "מדברת", שמעתי מעבר לשפופרת. "אני מפריעה לך?", שאלתי, "לא". הצגתי את עצמי: "אני ליאה, קראתי את הספר שלך והוא מאוד עניין אותי. רציתי לדעת, קודם כל, האם אוכל להשיג עותק, את שלי קיבלתי מגב' שטרק. אני כותבת עבודה על צניעות ורציתי לדבר איתך קצת או לבוא לסדנאות שאת עורכת, אם אפשר". שתיקה. "אה... ו... את לא חרדית". "לא... אני מהציונות הדתית", עניתי. שתיקה נוספת... "אה... " היא אמרה. "בדרך כלל הסדנאות שלי והחוברות שלי הם לציבור ולמורות של הסמינר." סיפרתי לה שאני גם מורה ליהדות, אך לאחר כמה שניות לא הצלחתי לשמוע את עצמי מרוב הקולות ברקע.  "אולי את יכולה להתקשר בעוד שעה? אני לא מבטיחה כי אוכל לדבר אז, אבל אנסה", שאלה גב' רובין. "כן, מתי שנוח לך, אני גם יכולה להתקשר מחר או מחרתיים אם את מעדיפה". "תנסי בעוד שעה, אני לא מבטיחה כי אוכל לדבר אבל זה נכון לעוד שעה, נכון למחר ונכון למחרתיים". הודיתי לה וניתקתי את הטלפון. לאחר כשעה התקשרתי שוב, הקו היה תפוס. ניסיתי שוב לאחר שעה ורבע, ושוב, תפוס. אישה עסוקה... בעקבות השעה המאוחרת הפסקתי לנסות בשלב זה.

עברו כמה ימים וניסיתי שוב. לאחר כמה צלצולים ענתה גב' רובין, שוב עם הילדים ברקע. "שלום, מדברת ליאה, דיברתי איתך..." "כן, אני זוכרת", קוטעת אותי גב' רובין. מאותו רגע השיחה עברה לראיון שלה אותי. בעוד היא יורה עליי צרורות של שאלות (מה פשר ההתעניינות שלי, איפה אני מלמדת, מה אני יודעת על צניעות, מה חשבתי על החוברת שלה), אינני מספיקה אפילו לענות על אחת וכבר נשאלות כמה חדשות... אחרי חקירה של חצי שעה נדמה כי היא באה על סיפוקה וקבענו להיפגש בביתה בבני ברק. נשמתי לרווחה. הזמן היה כשלושה שבועות לפני פסח, והיא סיפרה כי אין לה הרבה זמן פנוי, אך היא תשמח לפטפט איתי בין הניקיונות.

מאוחר יותר באותו הלילה, שעה שהייתה מעט מאוחרת מן המקובל בביתי לטלפונים, צלצלה גב' רובין. "תשמעי ליאה, רק רציתי לוודא שאת לא יכולה לפרסם שום דבר ממה שמתנהל בינינו ללא רשותי". "גב' רובין", אמרתי לה, "רוחי", היא אמרה, "את יכולה לקרוא לי רוחי". "רוחי", עניתי, (מרגישה פתאום הרבה יותר בנוח אחרי שעברנו לשמות פרטיים), "לא אפרסם שום דבר בשמך ללא רשותך, אסביר לך איך זה עובד כשניפגש."

 

יום שלישי בבוקר יצאתי מביתי בירושלים ונסעתי לכיוון בני ברק. מבול של גשמים ליווה אותי כל הדרך, היה לי קשה לנהוג אך ככל שהתקרבתי יותר לאזור של המרכז כך פסקו הגשמים. ההוראות המסורבלות של רוחי הביאו אותי לרמת עמידר במקום לביתה בבני ברק, אך לאחר שאיש נחמד סייע בידי, הגעתי לרחוב שלה. הטלפון שלי מצלצל, "שלום, רוחי, בדיוק הגעתי לרחוב שלך". "אה, יופי! אז אני יורדת". "יורדת?" שאלתי. "כן, החלטתי שעדיף לעשות את זה כמו שצריך. נצא". "בסדר גמור", אני אומרת, ותוהה בליבי על השינוי במקום עריכת הראיון. בכל אופן, אני עוצרת ליד ביתה ונכנסת למכוניתי אישה די צעירה, בסביבות שנות השלושים, עיניים כחולות סקרניות מציצות עליי מאחורי משקפיים עגולות. מטפחת הדוקה תוחמת את תווי פניה הלבנות והעדינות. לאחר שרוחי הורידה את התינוק הקטן מידיה, ניתן היה לראות חולצה כחולה מכופתרת, אשר מעליה היא לבשה חליפה עם פסים של אפור ושחור. זה מעניין, לא תמיד הייתי שמה לב באדיקות כל כך גדולה לאופן הלבוש, כפתור או לא, חליפה או לא. שלושה חודשים של מחקר על צניעות הובילו אותי לתשומת לב מדוקדקת יותר לפרטים הקטנים.

"ניסע לגן הלאומי", היא אומרת לי. "לגן הלאומי?", "כן", היא עונה, "זה ממש חמש דקות נסיעה ואמרו לי שזה מאוד יפה, אמורים להיות שם ברבורים אך מעולם לא הייתי". "טוב", אני אומרת (ושוב אני תוהה בליבי, מדוע אנו יוצאות למרחב ציבורי? מדוע היא מדירה אותי מביתה?  מדוע היא מבקשת ממני לקחת אותה למקום אחר?) נסענו. איך שהגענו התחיל לרדת גשם. רוחי סיפרה כי בבני ברק הגשמים יורדים רק לכמה דקות בכל פעם. "באמת?", תהיתי, ואכן, הגשם פסק ויצאנו לטייל בפארק הלאומי של רמת גן. היא מפוזרת מאוד, היא מאוד רוצה להבין ולשמוע אותי אבל  אני מסבירה לה שבאתי לראיין אותה. קשה לי להסביר לה שאני המראיינת ולא היא.

אני מבקשת מרוחי לספר לי קצת על עצמה ולאחר מכן, אני מבקשת ממנה לספר לי מה זה צניעות בשבילה.  חיוך גדול נמרח על פניה – "אני שמחה שהתחלת בשאלה זו בגלל שזה לא מובן מאליו. יותר מזה, יש בעיה בגלל שהבנות תמיד חושבות שמדובר על הגוף ועל הבגדים – זה חלק חשוב, אבל הוא חלק. צניעות זה באמת עולם מלא." לפתע, היא עוצרת ואומרת – "אני לא בטוחה שזה מה שאת רוצה לשמוע". זה התור שלי לחייך – "זה בדיוק מה שאני רוצה לשמוע. אני מאוד רוצה לשמוע אותך. רוצה לשמוע מה זה בשבילך."

אם כן, רוחי מתחילה בתיאור תיאולוגי בו היא מנסה להסביר לי למה הגענו לעולם. היא מספרת לי כי: "הנשמות היו פעם בהיכלות גבוהים, חיו בעונג גדול, בקרבת האל. עם זאת, העונג לא היה מושלם כיוון שהן רק קיבלו מאלוקים. לכן, הנשמות מורדות לעולם כדי שילמדו לא רק לקבל אלא לתת. אבל זה קשה, כיוון שבעולם שלנו הכול קשור ב"אני". מהרגע שתינוק נולד כל מה שהוא מבקש זה סיפוק עצמי – אוכל, אימא. יש אנשים שנשארים כך כל החיים אבל התורה מנסה לעזור לאדם – על ידי הלכות שבין אדם לחברו – לעשות מקום לאחר, וכן – על ידי מצוות שבין אדם למקום – להתגבר על תאוות אחרות. התורה מבקשת לעזור לאדם להתגבר על התאוות, שהן בעיקר האנוכיות שבו– לעשות מקום לאחר האנושי והאלוקי. זה תפקיד האדם. להקטין את האני שלך ולתת מקום לאחר..."

בשלב זה, מתחיל לרדת גשם, התינוק מתחיל לבכות ואני אומרת לרוחי שאולי קר לתינוק. "טוב", היא אומרת, "אולי נסתובב קצת."

אנחנו מסתובבות בשבילי הגן הלאומי למשך שעה נוספת. היא ממשיכה לספר לי על הצניעות: "צניעות היא מידה – מה זה אומר מידה? אל"ף, כל אחד נולד עם זה אחרת. אז אני אומרת לתלמידות שבדרך כלל, בכל המידות כולן, יש ילד שיש לו נטייה לשקר, יש ילד שהוא כעסן... כך בצניעות, אותו הדבר. בגיל קטן, את יכולה לראות ילדה בת שנתיים, שלוש, שכל הזמן צריכים להגיד לה "תורידי את החצאית", "תורידי את החצאית" כי היא כל הזמן יושבת עם הרגליים למעלה. ויש כאלה שנולדו צנועות כאלה. למה? כי זאת נולדה כך וזאת נולדה כך. עם נטייה יותר לזה ועם נטייה יותר לזה, בדיוק כמו שיש לך נטייה לכעס או לקנאה... זה מידה, כן? עכשיו, אני אומרת להם – למה? בכל מידה יש גיל שכבר לא נעים לך להחצין. וכאן, יש דפקט... למה כל העולם צריך לדעת?? בסופו של דבר מדובר בפגם במידה. אז הן דנות בזה, באמת למה? כי המידה היא להצניע. אז אם אין לך זה, את המידה, אז את גם לא מתביישת, כי אין לך את זה. אבל – אם זה מידה אז אפשר להתקדם... יש לנו תקווה. אפשר לעבוד על זה. כמו על כל מידה אחרת."

אם כן, רוחי מספרת לי על עבודת המידות הכרוכה במידת הצניעות. אני מתעניינת במורכבות שמאחורי הסבר מן הסוג הזה. צניעות היא לרוב עניין הלכתי גרידא, מערכת מסועפת של כללים. מדבריה של רוחי עולה כי צניעות שייכת לתחום המידות ולא לתחום ההלכות. יותר מכך, רוחי בעצם הופכת את העבודה הזו לעבודה שיש אנשים עבורם היא טבעית ויש כאלו שלא, אני חושבת לעצמי, מה שגם מהווה הסבר לתלמידות, ואולי תקווה לתלמידות המתקשות בקיום הלכות אלו. מעניין. אני מתחילה להרגיש כי אמנם חשבתי שנכנסתי לשדה אך בעצם זו הייתה כניסה פיזית בלבד. זה לא מספיק. הצעד השני הוא כניסה אפיסטמולוגית, רעיונית. אני מגלה כי אני צריכה ללמוד את שפת השדה ואת צורת החשיבה השגורה בו. משמעות הצניעות היא אחרת ממה שחשבתי. כפי שגב' רובין תמשיך ותספר לי בהמשך, צניעות היא תחום רחב השייך לתחומים רבים – צניעות בלבוש, בדיבור ובמחשבה. כל אלו היו חדשים עבורי.

הגשם נהיה חזק יותר ואנו חוזרות לרכב. רוחי מניקה את התינוק ואנחנו ממשיכות לשוחח במכונית, בדרך לביתה. אנו עוברות לשוחח על דברים אחרים, על הרחובות בבני ברק, על הניקיונות לפסח, ושוב, על הגשם. אני מאוד אוהבת את הגשם ונראה שגם היא. אנו משוחחות בינינו ואני כבר במחשבות של אחרי. הייתה שיחה מרתקת. היא אישה מרתקת. אני חושבת על כל מה שעלה בשיחה וגם על כל מה שלא. היו דברים רבים שבכלל לא עלו. לא היה כאן עיסוק סקסי בצניעות. הייתה כאן שיחה פילוסופית. תיאולוגיה. מעבר מעולם של הלכה, עולם של כללים גרידא, לפרויקט של עיצוב העצמי. הופתעתי. אני מחכה לעבור על הראיון. מחכה לראות מה יצא מהממצאים החדשים הללו. מחכה לראות מה יצמח אחרי הגשם.

 

ליאה טרגין-זלר היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. היא כותבת את עבודת התזה שלה על צניעות בקרב נערות חרדיות בהנחיית ד"ר נורית שטדלר.