מאת: אדם קין אורון

לאחר מאבק – וכמובן, השבתה – שנמשכו כמה חודשים, חתם ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) בדצמבר 2008 על הסכם חדש עם ארגוני הסגל הזוטר באוניברסיטאות בארץ. הסכם זה הפך את מרבית המורים מן החוץ באוניברסיטאות בארץ לעמיתי הוראה. ההבדל אינו רק סמנטי, כי אם כלכלי וסוציאלי: מורים מן החוץ הועסקו ארבעה חודשים בסמסטר ושמונה בשנה, ולכן לא נהנו מרציפות תעסוקתית ומהזכויות הסוציאליות הנלוות לרציפות שכזו. עמיתי הוראה, לעומתם, מועסקים ששה חודשים בסמסטר ושניים-עשר בשנה, ולכן נהנים גם מרציפות תעסוקתית. בנוסף, השווה ההסכם את שכרם של עמיתי ההוראה לשכר הדוקטורנטים (המכונים "מדריכים" או "אסיסטנטים" בז'רגון התעסוקתי של הוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה, הות"ת). עם זאת, למרות שמשרת הוראה מלאה של דוקטורנט כוללת 8 שעות הוראה שבועיות, כוללת עבודת עמית ההוראה 10 שעות שבועיות. שני יוצאים מהכלל הותרו: יחידות חוץ תקציביות בתוך האוניברסיטאות ממשיכות להעסיק מורים מן החוץ בתנאים הקודמים, וכך גם מכללות ציבורית – שהיו, ונשארו, המעסיקות המרכזיות של מורים מן החוץ בארץ. באוניברסיטה העברית, היחידות החוץ תקציביות המרכזיות הן המכינה הקדם אקדמית וביה"ס לתלמידים מחו"ל.

המאבק שהוביל אל ההסכם החדש, כמו גם מאבקי המאסטרנטים (עוזרי הוראה ומחקר) והדוקטורנטים המועסקים באוניברסיטה בשנת 2007 –  הביאו ליוזמה נוספת: שלושת ארגוני הקבוצות המועסקות החליטו לאחד כוחות ולהקים ארגון חדש, הכולל את כל חברי הסגל הזוטר – ארגון מורים וחוקרים (מו"ח). במלים אחרות, כעת מי שעובד בהוראה באוניברסיטה העברית, ואינו חבר סגל בכיר, מיוצג על ידי ארגון אחד. בבחירות שנערכו לאותו הארגון ביוני 2009, אגב, זכה במשרת יו"ר הארגון ד"ר הלל כהן, עמית הוראה בחוג למזרח תיכון.

במחלקה שלנו הפכו בשנת הלימודים הנוכחית כל המורים מן החוץ לעמיתי הוראה. הם כוללים עשרה עמיתים ועמיתות, המעבירים כל אחד קורס אחד: אן אהרון מלמדת על סטריאוטיפים; מירב אהרון-גוטמן על האורבניזם הישראלי; נעה אפלויג על אינדיאנים ומיועוטים אתניים וגזעיים; אליהו בן משה על אוכלוסיית ישראל; רונה ברייר-גארב על חברה ומגדר; אורן גולן על תרבויות נוער; עירית דקל שיטות מחקר איכותניות; יוסי לוס על אנתרופולוגיה וגלובליזציה; רויטל סלע-שיוביץ על טרור וחברה; ואמה סמטניקוב על בריאות ורפואה.

עמיתי ההוראה הם, לעתים מזומנות, בבחינת רואים-ואינם-נראים במחלקה: זו אינה משרתם היחידה, הם אינם שוהים פה ימים ארוכים, לא תמיד הם יכולים להגיע לסמינר המחלקתי – ומסיבות אלו הם חולפים במחלקה מבלי שהסטודנטים לתארים השונים, ולעתים אפילו חברי הסגל, זוכים להכירם. בניסיון לשפר את המצב מציגים כאן שניים מעמיתי ההוראה במחלקה את עצמם, את המחקר בו הם עוסקים, ואת המפגש שלהם עם המחלקה.

 

יוסי לוס 

אני מורה מן החוץ. לאחרונה הפכתי לעמית הוראה, אבל נותרתי במעמד של "מן החוץ". כך התבקשתי להציג את עצמי לקוראי "פקפוק", מכיוון ש"רבים לא ממש מכירים את המורים מן החוץ". למרות שבשנים האחרונות ממלאים מורים מן החוץ חלק גדול, יותר מאי פעם, ממשימות ההוראה באקדמיה הישראלית, אנחנו נסתרים מעיניהם של רבים. למרות חשיבותינו הגוברת, אנחנו נותרים חלק שולי וחסר השפעה במערכת. על אף שבשונה מעובדים אחרים זמניים וחסרי פנים בחברה הישראלית, כמו מהגרי עבודה ועובדי קבלן, עבודתנו מעניינת ומפרה, אפשר לשרטט בינינו כמה קווי דמיון מבניים. כולנו עובדים נחוצים ומיותרים בו זמנית. נחוצים, כי בלעדינו המערכת לא תתפקד; מיותרים, מכיוון שאפשר בקלות, ובאופן חוקי, להשליך אותנו ולהחליפנו באחרים, שאף הם עשויים להיות מושלכים.

המורים מן החוץ מאפשרים למערכת ההשכלה הגבוהה להמשיך לתפקד על רקע קיצוצי ענק בתקציבי האוניברסיטאות, קיצוצים שמבטאים את ניסיונה של הממשלה להפוך אותן מהמרכז, בהא הידיעה, של התרבות והרוח בחברה הישראלית למרכזי הכשרת עובדים משכילים לחברות עסקיות. הם מאפשרים למערכת ההשכלה הגבוהה להעמיד פנים כאילו היא מתפקדת כרגיל, למרות שהוראה אקדמית שאינה מלווה בפעילות מחקרית היא טובה פחות מזו שמלווה במחקר.

ואף על פי כן, בתנאים הנוכחיים אני, כמו גם אחרים, רוצה להיות מורה מן החוץ. אני רוצה ללמד גם בתנאים דכאניים אלה כי אני אוהב ללמד וכי חשוב לי להעביר את הידע שצברתי וליצור מפגשים משמעותיים עם סטודנטים. בשנה הבאה אלמד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ובמכללת רופין קורסים שעוסקים בגלובליזציה תרבותית. קבלת הפנים לה זכיתי במחלקה היתה נעימה ונדיבה, וחוויית ההוראה בשנה זו היתה מעוררת ומפרה. כמו כן, שיתוף פעולה מוצלח עם יהודה גודמן הניב מאמר משותף.

את המסלול המחקרי שלי התחלתי במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת ת"א. המחקר שערכתי במסגרת לימודי התואר השני בהנחיית משה צוקרמן וסנאית גיסיס עסק במיסוד האנתרופולוגיה בישראל בשנות ה-1960 וה-1970. בעבודה ניתחתי פרסומים אנתרופולוגיים אקדמיים שעסקו בקהילות מזרחיות בישראל כדי להציג את ההבניה האמביוולנטית של הסובייקט המזרחי ביחס לחוקרים האשכנזים, וכדי להציב את האנתרופולוגיה הישראלית ביחס לסוציולוגיה המקומית ולאנתרופולוגיה המערבית של אותה תקופה.

תוך כדי עיסוק בביקורת האנתרופולוגיה התפתחו בי הערכה כלפי עבודת השדה האתנוגראפית ותשוקה לערוך אחת בעצמי. במהלך לימודי המ.א. בסוף שנות ה-1990 נתקלתי בתרגול בודהיזם ועם סיום הלימודים האפשרות לעסוק במחקר אתנוגראפי שיטתי של תרגול בודהיזם בישראל במסגרת לימודי דוקטורט קסמה לי. כך, בלימודי התואר השלישי, אותם קיימתי בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, חציתי את הגבולות מביקורת האנתרופולוגיה לעבודה אתנוגראפית. עבודת המחקר שלי, שנכתבה בהדרכת נורית בירד-דוד ותמר כתריאל עסקה אם כן, באזרוח של "דרכו של הבודהה", או בלשון השדה דְהַמַּה (Dhamma), בישראל. חלק מרכזי בעבודה עוסק בתהליך הטרנספורמטיבי שדרכו הופכים ישראלים למתרגלי דהמה. אני מקווה שמחקר זה יהיה בסיס למחקרי המשך שימקמו את התופעה בהקשרים מקומיים וגלובליים באופן עשיר יותר ממה שכבר נעשה עד כה וכן למחקרי המשך השוואתיים עם הקשרים חברתיים אחרים במערב ובשולי המערב.

 

אמה סמנטיקוב

אני מועסקת כמורה מן החוץ במסגרת המחלקה ומעבירה קורס "פרספקטיבות סוציולוגיות של הבריאות והרפואה" לתלמידי תואר ראשון בסמסטר השני. אגלה לכם סוד: למעשה זהו הניסיון הראשון שלי בהוראה פרונטאלית. לפני כן התנסיתי בהוראה לקבוצות קטנות ובשיעורים חד-פעמיים. על כן, חששתי לא מעט מהפגישה עם התלמידים. למזלי, פגשתי קבוצת תלמידים איכותית, תומכת, בעלת עניין, ושאותה אני נהנית לפגוש בכל שיעור.

מהמפגש הראשון הזה עם התלמידים למדתי כי ההוראה היא סוג של אומנות, וכי הידע המקצועי, רחב ככל שיהיה, אינו מספיק להעברה מוצלחת של שיעורים.  אילו נושאים הם אטרקטיביים ביותר עבור התלמידים? מהן צורות הצגת החומר האפקטיביות ביותר? איך מזהים חוסרים בידע ומצליחים למלא אותם? אלה חלק מהשאלות עליהן נאלצתי לענות תוך כדי תהליך הלימוד והלמידה. במהלך הקורס גם פניתי לתלמידיי עם בקשה למשוב על מנת לשפר את איכות ההוראה. ובכן, למדתי יחד עם תלמידיי, ואני מאמינה שכולנו הרווחנו.

כמה מילים עליי. מזה שנים ארוכות אני קשורה לאוניברסיטה העברית ולמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. עברתי דרך שהחלה בהיותי תלמידת מכינה לעולים חדשים בשנת 1991, דרך לימודי תואר ראשון ושני, ולאחר מכן גם תואר שלישי, במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. בימים האלה אני מצפה לאישור עבודת דוקטורט, אותה ביצעתי במסגרת המחלקה ובהנחייתם של פרופ' יהודית שובל(אמריטוס), אשר ניהלה במשך שנים רבות תוכנית לסוציולוגיה של הרפואה במסגרת החוג, ודר' עתניאל דרור, ראש היחידה להיסטוריה של הרפואה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית.

נושא עבודת הדוקטורט שלי הוא שילוב הרפואה האלטרנטיבית והקונבנציונאלית. המחקר בוצע בשיטות איכותניות במתודולוגיה של "תיאוריה מעוגנת בשדה". במוקד המחקר – קבוצת רופאים שעברו לעיסוק ברפואה סינית והומיאופתיה. זו היא עבודה על מטמורפוזות בהתפתחות אישית ומקצועית; על המפגשים על קו התפר בין מערב ומזרח, בין "מדעי" ו"לא מדעי"; על הפוליטיקה שבשילוב השיטות בתוך הממסד הרפואי ומחוץ לו ועוד נושאים רבים אחרים. אני רואה את המעבר של הרופאים לעיסוק בשיטות האלטרנטיביות כדוגמא פרטית ומעניינת של התופעה האופיינית לחברה "הפוסט מודרנית": התופעה של ריבוי מעברי גבול חברתיים ותרבותיים. תחומי עניין נוספים שלי הם אי שוויון בבריאות, הגירת כוח אדם רפואי, תיאוריות  של  גבולות, שיטות מחקר איכותניות ועוד.

מבחינה תעסוקתית אני קשורה לשני עולמות, זה של האקדמיה וזה של העשייה המחקרית היישומית. מזה תקופה ארוכה אני עובדת כחוקרת שירותי בריאות במשרד הבריאות. במסגרת התפקיד אני עוסקת במחקר סוציולוגי יישומי. הידע המקצועי, אותו רכשתי באוניברסיטה, עוזר לי מאוד, הן בעשייה המקצועית היום יומית, והן בפתיחתם של אפיקי קידום שלא היו קיימים אלמלא השקעתי בהכשרתי האקדמית.

לצערי, העבודה במשרה מלאה מונעת ממני להגיע לסמינר המחלקתי. באותן פעמים בודדות בהן הצלחתי להגיע, נהניתי מהאווירההאינטלקטואלית ומלאת החיים ששררה במפגש, לא מעט הודות לנוכחות מוגברת של תלמידי המחלקה בכל הרמות.

אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי בהוראת הקורס במחלקה לסוציולוגיה. תקוותי היא שגם בעתיד אוכל לתרום ולהשתלב בסגלהמרצים במחלקה. ובאשר לסטודנטים – אני מאחלת להם הרבה הצלחה בהמשך הלימודים. הסוציולוגיה היא תחום ידע מרתק וממכר, ואין התמכרות טובה מזו.