check
פייסבוק מחלקתי: להישיר מבט חזרה - הקיר בחדר הסמינריונים כארוע אוטוביוגרפי מחלקתי | פקפוק

פייסבוק מחלקתי: להישיר מבט חזרה - הקיר בחדר הסמינריונים כארוע אוטוביוגרפי מחלקתי

מאת: נעם קסטל

לאורך השנה הציגו לירון שני ואחרים את האנשים שפניהם ניבטות, חלקן אף מביטות אלינו, מקיר חדר הסמינרים. הדיוק מחייב לציין כי כיום מדובר בשני קירות – תמונתו של פרופ' ברוך קימרלינג שנוספה לפני כשנה, הרחיבה את פריסת התמונות אל הפאה הימנית, הצמודה לקיר המקורי, שהתמלא בתמונות. ניתן היה להסתפק בהגדרת במיצג הזה כ"קיר זיכרון", אולם ניתן גם לאבחן במסגרתו כמה מאפיינים ותפקידים, בהם מוטב להתמקד לרגע. הקיר התמים למראה ייבחן כאן כארטיפקט מתהווה, ארוע אוטוביוגרפי מתמשך, שעשוי לספק תובנות לא רק על המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, אלא גם על דפוסי הנצחה וזיכרון, ועל הנצחה אקדמאית בפרט. לשם הניתוח הזעיר הזה אניח כי בקיר, כמו באירועים אוטוביוגרפיים אחרים, מתנהל תיווך בין מציג, במקרה זה המחלקה ועובדיה, לבין קהל, סטודנטים, מרצים ואורחים.

להישיר מבט חזרה. קיר חדר הסמינריונים.

 

חלק מהשיגרה

חדר הסמינריונים הוא כיתת הלימוד היחידה במחלקה המציעה מבנה דמוי-מעגל ללומדים, להבדיל מחדרי הלימוד האחרים, בהם מסודר הריהוט בצורת חצי מעגל או בשורות כסאות הפונות אל עמדת המרצה. הלוח והמסך שבחדר מסמנים את אחד מקצות השולחן כעמדת ההובלה של השיעורים המתקיימים במקום, וממקדות אליו את תשומת הלב. חיזוק משמעותי לתשומת הלב הזו ניתן לאחרונה, עם התקנת הפודיום, ממש סמוך לקיר התמונות. עשר התמונות נתלו מימין ללוח המחיק ולמסך ההקרנה שבחדר הסמינריונים. כיתת הלימוד הזו, ולא השטח המחלקתי הפתוח, בו מנוהלים חיי החול וההווה, נבחרה כזירת הנכחת העבר המחלקתי. קיר התמונות, אלמנט מרחבי בהווה שמופקע או מנוכס על ידי העבר בכל רגע מחדש, הופך באותם מפגשים לתפאורה ולרקע. הדמויות המיוצגות בו משוקעות כחלק מנוף הלימוד במסגרת הארוע הטקסי-שגרתי, שיעור או הרצאה. משוקעות, אך בולטות, ביחס לקירות החדר האחרים, המעוטרים בתמונות חדשות, צבעוניות כולן.

היות והסיפור המסופר על גבי הקיר טרם הושלם, מוטב לנתח אותו מנקודת מבט תהליכית. הדמויות המיוצגות על גבי הקיר הן אבני הבניין של הסיפור שמבקשת המחלקה לייצר אודות עצמה, כאשר מותם הביולוגי של הפרטים מהווה מניע לכתיבתו של פרק נוסף באותה אוטוביוגרפיה. המוות הפרטי הוא כרטיס הכניסה לקיר ההנצחה ולזירת הזכרון המוסדית, כמו גם אל שלב חדש בחייהם החברתיים, מושאי הזיכרון המוסדי. ארועים אוטוביוגרפיים, כפי שהוגדרו על ידי רוברט זוסמן, הם "רגעים בהם נרטיב ומבנה חברתי נפגשים". בכוונתי להציע בחינה של קיר חדר הסמינרים המחלקתי כרצף רגעים שכאלה, שתוצרם הוא ארטיפקט, הקיר המוכר. אמנם זסמן, בהגדרתו, קבע כי באירועים אוטוביוגרפים "גברים ונשים זוכים לעידוד [מוסדי או ארגוני], ולעתים נדרשים, לספק רשמים אודות עצמם", אולם במקרה זה ניתן להפוך את המשוואה - המוסד, ובמקרה זה המחלקה, הוא המספק לעצמו ולצופים בקיר רושם ונרטיב מתמשכים אודות עצמו. אירוע הקשור בחיי הפרטים החברים במוסד, מוות ביולוגי, זוכה למעמד של מניע שינוי והתפתחות בקיר. הגדרת הקיר כארוע נשענת על עבודת היותו אלמנט שמשתנה ונבנה לאורך שנים. אלמנט זה שואף לייצג אירועים ופעולות של פרטים, ובמקביל מובנה ומתפתח כתוצאה מהצטרפותם. השינוי וההתפתחות בקיר התמונות מייצגים את העבר, מתנהלים כחלק מתפאורת ההווה, וכוללים גם רמיזות לעתיד.

אין זה מקרה שאחד מן המרצים (או המרצות) נצפה השנה מעביר הנחיות בנוגע לאופן בו ירצה להיות מיוצג על גבי הקיר. נוכחותו התמידית של העבר בהווה המחלקתי מייצרת לא רק מיתולוגיה מוסדית ומנגנון לחיברות לסטודנטים הצעירים. היא גם מגדירה ומעניקה ביטוי מרחבי למושא שאיפותיהן של דמויות ההווה, שלב נוסף אליו יוכלו חלק מאיתנו לשאוף במסלול קידומם המקצועי. מלבד הנכחתו הבלתי מדוברת של העבר המוסדי בהווה, זוכה הדובר, או המרצה, בשיעור בגיבוי שבשתיקה של דמויות העבר, הפונות בגופן, ולרוב גם במבטן, אל עבר היושבים בחדר. נוכחות העבר כחלק מהשיגרה המוסדית מתבטאת גם באופן בו מנוהלים השינויים בקיר, ללא הכרזה מיוחדת, וללא הגדרתו של זמן השינוי. עבור רוב הסטודנטים תיוותר היד שתולה את התמונות יד נעלמה. עבורם יהיו רגעי שינוי הקיר רגעים שקופים, ואת קיומם יוכלו להסיק רק בדיעבד, בעקבות גילוי התמונה שנוספה על הקיר.

 

דמיון והבדל

ניהול הקיר ועיצובו כרוכים בהתמודדות עם מתח שבין אחידות והבדלים. ייצוג הדמויות שואף להבנות אחידות בין מושאי הייצוג, מה שמתבטא בהרכב זהה של כל אחד מהם: מסגרת שחורה, דיוקן מצולם של האדם בגווני אפור ותוית כתובה, עליה נרחיב בהמשך. הסידור הסימטרי, לאורך ולרוחב, של שלושה ייצוגים בכל מימד, תורם גם הוא להבניית האחידות. עם זאת, רוחבה של הפאה החדשה, שהוזכרה קודם, לא יאפשר את המשך סידור התמונות שיתווספו בהמשך בסידור הקודם של שלשות, מימין לשמאל. אמצעי הייצוג, המדיה, מגדירים היבט משותף נוסף לכל הייצוגים – סטאטיות. מרגע שנתלו התמונות נותרות כל הדמויות המיוצגות בהן בתנוחתן ובאלמותן. להבדיל מהמכלול שמשתנה, עם הוספתה של תמונה חדשה, נותר כל אחד מדיירי הקיר במקומו ובהבעתו.

ניתן לחלק את ההבדלים הגלויים לעין בחזות הקיר לשתי קבוצות: הבדלים עיצוביים והבדלים תכניים. הקבוצה הראשונה, הבדלים של עיצוב, כוללת עובי משתנה של המסגרת השחורה, הבדלים בגודל התמונות המודפסות וכתוצאה מכך גם חוסר אחידות בשטח הלבן המקיף כל תמונה. לעובדה כי ישנו הבדל של כמה סנטימטרים בין היקפי המסגרות השלכה נוספת על חזות הקיר: שורות התמונות אינן מסודרות בקו אופקי רציף. למרות הניסיון להאחדה של הייצוגים והמרתן של תמונות שפותחו במקור בצבע אפור להדפסה בצבע אחד - בולטות לעין הבדלים בין תמונות בגווניי חום (ספטיה), של דב ויינטראוב, דן הורביץ, ואברהם זלוצ'ובר, לבין שאר התמונות המאופיינות בגווני אפור.

הבדלי התוכן ביצוג הדמויות מתבססים על שני רכיבים של אלמנט הייצוג – התמונה ותווית הכיתוב. הבדלים המתבטאים בתמונה כוללים את כיוון נטיית הפנים. חמש מהדמויות משלבות הטייה של הגוף ושל הראש שמאלה, ארבע פונות כלפי ימין. יוצא דופן הוא מרטין בובר, שייצוגו ממוקד כמעט לגמרי בראשו, מבלי שגופו נגלה לעין הצופה. אולם אלמנט משמעותי יותר מתנוחת הגוף הוא מבטן של הדמויות, שכאמור נושא חשיבות מיוחדת בבחינת הקיר כמכלול ובהשפעה של מיקומו על הדיונים שמתקיימים בחדר הסמינריונים. שמונה דמויות מישירות מבטן אל הצופה. יוצאי הדופן, שמבטם מופנה אל עבר מוקד לא ידוע הם ינינה טלמון ודן הורוביץ, ואילו מבטו של ראובן כהנא הוסתר לאחרונה לחלק מיושבי החדר, בשל התקנת הפודיום החדש. ניתן, כמובן, להצביע על חלוקות ויזואליות נוספות, כמו צורת הלבוש בתמונות (פורמאלי/לא פורמאלי, גווני הלבוש), הבעות פנים, או תספורות. כל אלה יכולים אולי לשמש לניתוח היסטורי של הלוח, אך אינם מענייננו כעת.

תווית הכיתוב, שהוזכרה מוקדם יותר, כוללת את תואר אקדמי, שם מלא, תוספת 'ז"ל' וטווח השנים בו חיה הדמות. בדומה לאופני ייצוג חומריים, גם בייצוג ויזואלי נדרש הטקסט לתקשר מסרים שצורות אחרות נכשלו בייצוגם. תוויות הטקסט מבקשות להשלים לצופים את הנתונים שאמורים להיכלל במסגרת האוטוביוגרפיה ושהתמונה אינה מסוגלת להעביר. התוויות השונות נפתחות בהבהרת התואר האקדמי שנשאה הדמות המיוצגת, ומספקת בכך לצופה רמז בדבר מיקום הדמות בהיררכה האקדמית של זמנה. רמז נוסף עולה באמצעות תיחום שנות חיי הדמות, שמציעה התווית, ומספק לא רק הסבר לסדר בו נתלו התמונות, אלא גם אפשרות לחישוב גילאי הדמויות והשוואתו אל מול התואר המופיע בראשית התווית. תוספת הקיצור ז"ל, מזהה את הדמות ככזו שאינה בין החיים, מקשרת את ההנצחה לעולם תוכן יהודי ומעלה תהייה בנוגע לאופן בו תונצח על גבי הקיר הדמות הראשונה שתהיה לא-יהודית.

מבין הבדלי התוכן המיוצגים בקיר מתבטאת קטגוריה אחת בשני הרכיבים – בתמונה ובתווית – זוהי החלוקה המגדרית בין הדמויות. התמונה והשם מבהירים לצופה בקיר מייד האם מדובר בגבר או באישה. רק שניים מן עשרת הייצוגים מכוונים אל דמויות נשיות, יונינה טלמון ולאה שמגר-הנדלמן, שמלבד היותן פרופסריות נבדלות זו מזו בכל הקטגוריות הויזואליות האחרות שהוזכרו כאן.

 

מה הסיפור

השאלה הראשונה עמה מתמודדים מנהלי הקיר נסתרת מעינו של הצופה. התשובה לשאלה "מי נכנס", ומי ייזכה לייצוג במסגרתו, אינה ניתנת מפורשות על גבי הקיר. קריטריון הקבלה לקיר התמונות, כפי שהבין אותו לירון שני שכתב על הדמויות, הוא חבר או חברת סגל במחלקה שנפטר בהיותו בתפקיד או לאחר פרישתו לגמלאות. היעדרם של כותרת ואלמנט תוחם או מגדיר אחר, מאפשרים ריבוי פרשנויות ופירושים לקיר כמכלול ומותירים בידי מנהליו מרחב פתוח לתמרון בסוגיות של הכלה והדרה.

הקריטריון הממיין, הציר שלפיו נקבע סדר התמונות, הוא שנת פטירתם של הפרטים. בכך מכירים מנהלי האתר בעליונותם של שני מימדי קיום אנושיים, הזמן והמוות, ובחיבור ביניהם גם במרחב ההנצחה. המוות מוגדר כחוט המקשר. ציון הדומה והשונה שבין ייצוגי הדמויות מעלה מסקנה אחת חשובה: הקיר אינו מספר סיפור אקדמי. תחומי העיסוק המקצועי, הויכוחים והגילויים של הדמויות המונצחות – כל אלה אינם גלויים לעין הצופה. טשטוש המגוון המחקרי וחילוקי הדעות מאפשר, מתאפשר בזכות ההאחדה, המייצרת חזות של עבר אחיד וקונצנזואלי. באותו עבר, לכאורה, פעלו ויצגו עצמם הפרטים על פי כללים זהים, באותם דפוסים, ובהבדלים קלים בלבד.

 

נעם קסטל הינו סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה הכותב על קשישים, זכרון וייצוג עצמי באמצעות חלונות תצוגה, בהנחיית ד"ר ורד וינציקי-סרוסי.