מאת: שי דרומי

נראה שכבר התרגלנו לרצף השידורים המתלווה לאירועים הקשים המתרחשים מפעם לפעם: החיפושים אחר גופתה של הילדה רוז פיזם במימי הירקון, פיגועים, מלחמות – כאלו ואחרים מפסיקים את רצף השידורים הרגיל של ערוצי הטלוויזיה וממקדים אותנו בטרגדיה. גם בעידן הרב ערוצי, שבו הצופה יכול "לברוח" לערוץ אחר, יש בכוחם של אירועים שכאלו למשוך אותו בחזרה לאסון ולרתק אותו אליו כמו אל סרט טוב.

בספרם רב ההשפעה טבעו אליהו כ"ץ ודניאל דיין את המושג "אירועי מדיה", כטקסים הנתפסים כבעלי משמעות היסטורית המועברים בשידור ישיר באמצעי התקשורת האלקטרוניים. הכתרת מלך, חתימה על הסכם שלום, אולימפיאדה, ורבים אחרים מביאים לביטול לוח השידורים הרגיל ולמעבר למרתון של שידורים שזוכים לרוב לאחוזי צפייה גבוהים ביותר. אירועים אלו נחלקים לשלושה סוגים: כיבושים, פיסיים כמו נחיתת האדם הראשון על הירח או דיפלומטיים כמו ביקורו הראשון של סאדאת בארץ, תחרויות, כמו האירוויזיון, או הכתרות, כמו השבעת נשיא חדש. החלוקה מקושרת לאבחנתו של וובר בין מקורות הסמכות (1): סמכותו של הראשון היא כריזמטית, של השני – רציונאלית ושל השלישי - מסורתית.

מאמרם של אליהו כ"ץ ותמר ליבס משנת 2007 בוחן את הסוגיה מחדש ושואל מה לגבי האירועים האחרים שמצמידים אותנו למסכי הטלוויזיה? טרור, מלחמה, אסונות טבע – כל אותם אירועים לא צפויים, שאינם טקסים במובן שאליו התכוונו כ"ץ ודיין, ויחד עם זאת בעלי השפעה עצומה המתבטאת, בין השאר, ברייטינג הגבוה לו הם זוכים. בשנים האחרונות השפעתם חזקה יותר מכוחם של אירועי המדיה הישנים: האם האירוויזיון מרתק אותנו באותה המידה שבה הוא ריתק בשנות השמונים? האם השבעת ראש הממשלה עצרה את התנועה ברחובות והריצה אנשים למקלט הטלוויזיה הצמוד בעשור האחרון? כ"ץ וליבס טוענים שפחות ופחות.

קיימים הסברים רבים להיחלשות השפעתם של אירועי המדיה הישנים לטובת האירועים החדשים: ריבוי הערוצים, התפתחות טכנולוגיות השידור המאפשרות לשדר מיידית ממקום האירוע, וקוצר חיי המדף של אירועי המדיה מהסוג הישן. אולם המעניין בתופעה הוא השינוי של מיקומו של הממסד ב"הפקה המשותפת" של האירוע. אם באירועי המדיה הישנים ההפקה המשותפת הייתה של הממסד והתקשורת, הרי שבאירועים החדשים, טוענים החוקרים, ההפקה המשותפת היא של האנטי-ממסד והתקשורת. ארגוני הטרור כותבים את התסריט לפיגוע, וחברות החדשות מסריטות אותו. כוחות הטבע (אנטי-ממסדיים לכשעצמם) מייצרים צונאמי, ובכך הם מספקים לגורמי התקשורת את לחם מחייתם. יכולתה של התקשורת בעידננו להביא לציבור הרחב לא רק את הסיקור של הצד שלה של המלחמה אלא גם את התמונות מהצד השני, של האויב, והיחלשותה של השליטה של הממשלה בתכנים יוצרת שיתוף פעולה שבו הקשר שבין התקשורת לממסד נחלשת, והקשר בינה לבין האויב, דרך סיפוקו של האויב חומרי גלם נוספים לסיקור ושידור, מתחזק.

הלחימה בעזה בחודש שעבר הייתה חריגה למודל זה. כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה, חיזקה הממשלה את אחיזתה בתקשורת הישראלית דרך מוסד הצנזורה. התמונות שנראו מעזה הועברו דרך פיקוחו הקפדני של מוסד זה ובכדי לצפות במימדי ההרס ניתן היה רק לפזול לערוצי הטלוויזיה ולאתרי האינטרנט הזרים. למרות יכולתנו לצפות בשידורי רשתות זרות ובאתרי אינטרנט, ערוצי התקשורת הישראליים זכו לאחוזי צפיה מרשימים בתקופה זו. עיקרו של הסיקור בערוצים אלו משטח הלחימה הועבר מזווית החיילים הישראלים, כאשר התאפשר לכתב להתלוות אליהם. ההפקה המשותפת, לכאורה, חזרה לידי הממסד. הממשלה הצביעה והכתב שידר.

שותפותו של החמאס בכתיבת התסריט לסיקור המלחמה, דרך שיגור הטילים אל עבר יישובי הדרום, ייצרה במקרה זה שיתוף פעולה ייחודי ומעניין. יתכן שהמודל שיש לבחון בכדי להשלים את התמונה הוא של קו-פרודוקציה משולשת: החמאס מצד אחד, המשגר את הקסאמים, הממשלה, מצד שני, השולטת ביד רמה ביכולתה של התקשורת לשדר בחופשיות, והתקשורת מצד שלישי המשדרת את התסריט ששני הגורמים האחרים מספקים לה, ובכך, מאבדת את שליטתה על מהלכיה.

 

[1] Mommsen, W. J. (ed.) (1992). The Political and Social Theory of Max Weber: Collected Essays. Chicago: University of Chicago Press, pp. 46.

 

שי דרומי הינו סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה. הוא כותב על שיפוט מוסרי בחשיבה הסוציולוגית, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.