מאת: טליה שגיב

רצף משימות מבהיל ומרגש עומד בפני הנרשמים ללימודי דוקטוראט: למצוא נושא, למצוא מנחה, לכתוב הצעה, להתחיל באיסוף נתונים. אתאר את ההתמודדות שלי עם רצף משימות זה בקיצור רב, ואני מזמינה תלמידים לתואר שני שמעוניינים לשמוע את הדברים בפירוט רב יותר, ליצור איתי קשר  talia.sagiv@gmail.com.

את הנושא שלי מצאתי על חוף הים. ישבתי תחת שמשייה והסתכלתי על האנשים סביבי. ניסיתי לנחש מאיזה מוצא כל אחד מהם. היו כאלו שידעתי בוודאות שהם אשכנזים, או כאלה שהם מזרחיים. פה ושם הרגשתי שאני אפילו קולעת לארץ המוצא

המדויקת והיו כאלו שלא יכולתי לנחש מה הם. רוב-רובם של הישראלים שהיו סביבי, נולדו בארץ. אז למה, שאלתי את עצמי, למה זה עדיין כל כך מעניין, עניין המוצא? ובבת אחת ידעתי שזה יהיה נושא המחקר שלי: ישראלים שהם גם מזרחיים וגם אשכנזים. תקוותי היא שאוכל לענות במחקר זה על שתי שאלות – אחת באשר לאופיו של המתח הבין-עדתי בישראל בת ימינו, והשניה עוסקת בחווית היומיום של הישראלים ה"מעורבבים" מבחינת מוצא, בעלי הזהות ההיברידית, כביכול.

 

מי כאן מעורב ?

מי כאן מעורב ? מתרחצים בתל אביב 

 

בעניין מציאת מנחה לדוקטוראט, אני מצטטת עצה שקיבלתי מדוקטורנטית ותיקה ממדעי הרוח – "תשתדלי למצוא מנחה שאת מסוגלת לשמוע ממנו ביקורת מבלי להתפרק, ושהנושא שלך נראה לו חשוב ומסקרן". הנושא, שבהתחלה לא היה כה חד ובהיר, קיבל הגדרה ו"גבולות גזרה" לאחר כמה וכמה שיחות שניהלתי עם המנחה שלי, פרופ' גד יאיר. אחרי שיחות אלו, ושנה שבה קראתי הרבה ספרים על הנושא, התיישבתי לכתוב את ההצעה. במפתיע, אחרי זמן בישול כה ארוך, הצלחתי לכתוב אותה תוך פחות מארבעה חודשים.

לאחר אישור ההצעה ניצבו בפני שלושה אתגרים מרכזיים: איסוף נתונים, מציאת מיקוד תאורטי ותחילת תהליך הכתיבה. די מהר גיליתי שקשה לי לאתר מרואיינים מבלי להפעיל יתר על המידה את רשת הקשרים האישית שלי. זו בעיה, משום שמאד לא רציתי לראיין קבוצה מוטה והומוגנית (כלומר, ירושלמים בני שלושים בעלי השכלה גבוהה). הפתרון שמצאתי היה לוותר על כל סוג של בושה או עכבות, ולדבר עם כל מי שמוכן לעזור לי. כך, למשל:

 

(שיחה עם נהג אוטובוס בדרכי לראשון לציון):

אני: כמה זה לראשון?

הנהג: הלוך חזור?

אני: לא, רק הלוך. אחרי זה אני נוסעת לאשדוד.

הנהג: מה איבדת באשדוד?

אני: אני צריכה למצוא מרואיינים. אני מחפשת אנשים שהם מעורבים, עם הורה אחד מזרחי ואחד אשכנזי.

הנהג: הנה מצאת. אני חצי-חצי.

אני: באמת? ותהיה מוכן לשתות איתי קפה כשנגיע לראשון?

הנהג: למה לא.

 

בראשל"צ ראיינתי את הנהג ואז הלכתי ממרכז מסחרי אחד למרכז מסחרי אחר, פתחתי דלתות זכוכית ונכנסתי לקוסמטיקאית, ללשכת מתווכים, לירקן, למועדון-בריאות, למאפייה, למרפאה ולעוד כמה עסקים קטנים. שאלתי את הנכנסים ואת היוצאים אם הם במקרה ממוצא עדתי מעורב. מצאתי עוד כמה מרואיינים. אחר כך נסעתי לאשדוד. וכך הלאה.

לאחר שמצטברת מסת חומר מסוימת, הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות הוא לדבר עם כמה שיותר אנשים, בעיקר עם חוקרים מנוסים, ולנסות להבין לאיזה כיוון כל העסק המסורבל הזה שט. השיחות שערכתי עם המנחה שלי, ועם ד"ר יהודה גודמן, ד"ר עזיזה כזום, ד"ר מיכל פרנקל, וד"ר אורי כהן (מאוניברסיטת מתל-אביב), וכן עם עמיתי הדוקטורנטים, עזרו לי להבין ליד איזה מזח תאורטי כדאי לי לנסות לעגון, מבלי להיתקע במצב הבוסרי והמוכר שבו "יורים לכל הכיוונים".

בשלב הבא, שלב הכתיבה, אפשר לדבר עם מליון אנשים, אבל בסופו של דבר מדובר בתהליך של בודד, של אדם בודד, מול מחשב. בשביל להתקדם אל עבר הפן המדיטטיבי שבעניין, אני מתחילה כל התמקמות מול המחשב בשעה של שקלוט ראיונות. זה מרגיע מעט את תחושת השיתוק. חוץ מזה, הקולות שעולים מהטייפ מזכירים לי מה בעצם כל כך מעניין פה, מחזירים את הלהט ובועטים החוצה את המחשבות המייאשות והבלתי נמנעות ("לא יצא מזה כלום"). הכתיבה בשלב הראשוני היא בעיקר תהליך של בחירה וסינון – מה נשאר בחוץ ומה נכנס - ציטוטים, מובאות ממחקרים אחרים ומטקסטים תיאורטיים. בשלב הבא, שמנוסים ממני הבטיחו שהוא לא פחות קשה, אצטרך לערוך את הכל, ללטש, ולגלות איפה יש חורים ובורות בחיבור שלי.

ומה עושים עם כל מה ש"נשאר על רצפת חדר העריכה", כמאמר המשורר? ציטוטים ורעיונות יפים, מעניינים אך-לא -רלוונטיים, אני שומרת בתיקייה מיוחדת. ממנה יצאו, כך אני מקווה, תנובות אקדמיות ואחרות, בהמשך הדרך.

טליה שגיב - talia.sagiv@gmail.com