מאת: שי דרומי

אחד ממרצי המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת ייל, פרופ' פיליפ סמית, מעביר הרצאה שנתית לתלמידי הדוקטורט החדשים ששמה: "כיצד לשרוד את הדוקטורט". בפתיחתה הוא מציג לסטודנטים תמונות של שני אופנועים. הראשון, אופנוע מרוצים חדיש מסוג הונדה RC211V, זה של אופנוען המרוצים ולנטינו רוסי – אופנוע מבריק, משוכלל, המסוגל לבצע תרגילים מרהיבי עיניים, ויחד עם זאת מיועד רק למסלול המרוצים. עקב עדינותו והטיפול הרב שהוא מצריך, הוא לא ישרוד בכביש הפתוח. השני, אופנוע דנפר סובייטי בצבע חאקי -מאובק, אופנוע מסורבל, מפויח ומפייח, אך כזה ששרד משנות הארבעים ועדיין מסוגל לחצות את ערבות רוסיה מבלי לבקר במוסך. השני, אומר סמית, הוא מי שאני רוצה שיהווה השראה עבורכם, הדוקטורנטים, ולא הראשון.

דרך אנלוגיה זו מצייר סמית שני אבות טיפוס של דוקטורנטים. הראשון, אופנוע ההונדה, ידוע ביכולתו לקרוא ספרי פילוסופיה סבוכים, להעיר הערות מלומדות באריכות, לחשוב בכובד ראש על נושא ייחודי לעבודת הדוקטורט ולהקדיש שנים רבות למחקר מעמיק וחדשני. כתיבתו מבריקה, ובכל עמוד מושקעת עבודת פרך, אך היא גם איטית מאד. השני, אופנוע הדנפר, מתנהל באופן שונה לחלוטין. כאשר הוא קורא, הוא מתמקד בחומרים הרלוונטיים מיידית לעבודתו; הוא מעדיף לקרוא את כתבי העת החדשים על פני הקלאסיקות ומחפש את המחלוקות המיידיות שאליהן יוכל להתברג; חשובה לו האבחנה בין העיקר לתפל, בין הרלוונטי לזניח; זמנו יקר ומתוכנן בקפידה; יש לו סדר עדיפויות ברור והוא מתמקד במחקרו שלו; כאשר הוא בוחר נושאים למחקר הוא מחפש את בר הביצוע, את הנושא שיש לו התחלה, אמצע וסוף. יותר מכל, הוא מפרסם. אולי לא בכתבי העת היוקרתיים ביותר של הדיסציפלינה, ואולי אינו מגלה את אמריקה בפרסומיו, אבל הוא מפרסם בכתבי עת מוכרים ושפיטים. השורה התחתונה, אליבא דסמית, היא שאופנוע הדנפר, גם אם פחות זוהר, הוא זה שיישא אותנו רחוק יותר – לא רק דרך לימודי הדוקטורט אלא גם אל עבודה קבועה ומעבר אליה.

חלוקה שכזו וודאי צורמת לרבים מהקוראים. היא צורמת לרבים מעמיתי, ולרבים מהמרצים. היא גם צורמת לי. היא מיד מעלה בראשי את דוגמאות הנגד – את אותם מכרים שלמראית עין נהנים משני העולמות. ויחד עם זאת, קביעה זו משקפת את ההיגיון של שוק העבודה האקדמי האכזר, שבו בעלי דוקטורט טרי מתחרים כיום. זוהי תפיסה שעל פיה דריסת הרגל נקבעת במידה מסוימת מבחינה כמותית, קרי, על סמך מספר המאמרים המפורסמים, וכזו שעל פיה קיומה של דיסרטציה מבריקה לא בהכרח מפצה על היעדר פרסומים. היא גם משקפת את הדרך שבה שיטתו זו של השוק מחלחלת אחורנית, אל שלב לימודי הדוקטורט ואל בחירת הנושא, מציאת המנחה, וקביעת סדר העדיפויות.

למרות שרבים לא יסכימו עם חדות הטיפולוגיה של סמית, המחלקה בה אני לומד מעבירה בדרכים רבות את התחושה שהשעון מתקתק. בקורס תיאוריות של שנה א' ביקש המרצה להיפגש עם כל אחד מהתלמידים אישית, ושאלתו השנייה בכל פגישה הייתה "נו, מה עם הפרסומים? יש משהו בקנה?". מסרים דומים נשמעים גם ממרצים אחרים – "אל תדחו את זה, תעבדו על מאמרים"; "מה עם עבודת הסמינר שכתבת? למה שלא תפרסמי אותה?"; "לוקח למאמר שנים להתפרסם, אז כדאי להתחיל לחשוב על זה עכשיו". חמש שנות המימון שאותן האוניברסיטה מקציבה לתואר השני והשלישי, כך מזהירים התלמידים המתקדמים יותר, יעברו כהרף עין. אז השעון מתקתק ללא הפסק, ועמו התחושה שחייבים לדחוף ולהפיק עוד ועוד.

ולא בכדי. פרסומי הסטודנטים מקנים למחלקה יוקרה רבה. מעבר לכך, יכולתן של מחלקות להציב את בוגריהן במחלקות אחרות כמרצים זוטרים – מדד חשוב להערכת איכותן- תלויה כאמור ביכולתם המוכחת של תלמידיהן לצלוח את תהליך השיפוט העיוור של כתבי העת האקדמיים. רכישת ניסיון זה והבנת הדרך הארוכה שאותה עובר מאמר משלב הרעיון לשלב הדפוס גם תעזור לאותם בוגרים כאשר השעון הבא – זה שמופיע עם קבלת העבודה המיוחלת – יתחיל גם הוא לתקתק. לא חסרות סיבות להפעלת הלחץ על תלמידי הדוקטורט, וכך הדוחק לפרסם, לנוע קדימה, הופכת עבור רבים מהדוקטורנטים דבר שבשגרה. לכן, השאלה הנצחית "איך שם?" מעלה מיידית תחושה זו, תחושה אשר לדעתי- ועל סמך שיחות עם חברים בארץ – הופכת להיות אוניברסאלית ומעיבה לא פחות על חוויית הדוקטורט בישראל.

ואיפה אני עומד? רוב המרצים שעמם הזדמן לי לדבר על כך, הן בארץ והן בחו"ל, יסכימו שפרסומים בשלב הדוקטורט הם דבר חשוב ושהזמן לפרסמם אכן קצר. יחד עם זאת, רובם (כולל סמית) גם מכירים היטב בחשיבותו של הזמן עצמו – הזמן לקרוא מעבר לסוגיות הספציפיות בהן כל תלמיד עוסק, לדון בדברים בסמינרים מחלקתיים ובפורומים אחרים, לתת ולקבל משוב, לחשוב עוד ולהעמיק עוד. ייקח עוד כמה שנים עד שאגלה אם הפכתי לרוכב אופנוע שלא באמת נוסע (או כזה שנוסע אך לא מגיע לשום מקום), או שמא נותרתי על מסלול המרוצים. ואולי אסור לאבד את התקווה לשלב את הראשון עם השני, את היצירתיות והעומק עם אורך הרוח והסבלנות. הלוואי.