מאת: אריל ינקלביץ

אחרי יותר מאלפיים שנה והרבה ניסיונות כושלים, יש לעם ישראל מלך חדש, יוסי בובליל שמו.

בניגוד לקודמיו בתפקיד, הוא לא נבחר על ידי האל, אלא על ידי קהל מסמסים בתכנית ריאליטי, שזה הדבר הקרוב ביותר לאלוהים שניתן למצוא בימינו. מדינה שלמה מריעה לאדם הזה, שבסוף קיץ משמים במיוחד צץ משום מקום (או מאשקלון, שנמצאת לא רחוק משם) ללב הפריים-טיים הטלוויזיוני וכבש את ליבנו עם השנינות וההומור שלו. ללא ספק, יוסי בובליל הוא סוד ההצלחה של "האח הגדול". בלעדיו, התכנית הייתה נראית כמו עוד ריאליטי משעמם וצפוי מהסוג שהטלוויזיה הישראלית מייצרת ללא הרף בשנים האחרונות. הוא זה שמביא את הערך המוסף לתכנית והופך אותה להצלחה מסחררת.

קשה יותר להסביר את סוד ההצלחה של בובליל עצמו. רבים שואלים את עצמם איך זה ש"ערס" אשקלוני הפך בין לילה למלך הביצה. זה לא שחסרות דוגמאות של מזרחים מהפריפריה שהגיעו לפסגת הסלבריטאות בארץ (נינט היא הארכיטיפ לכך), אלא שלרוב הם עשו זאת תוך כדי ויתור על ה"מזרחיות" שלהם ואימוץ התרבות הישראלית ההגמונית. לא אצל בובליל. לא רק שהוא לא ויתר על מזרחיותו, אלא הפך אותה לדגל המאבק המתוקשר שלו ושל בתו מול ה"פרידמנים" בבית האח הגדול. אם כן, איך זה שהוא מצליח? ההסבר המקובל על האליטה התרבותית הישראלית הוא שבובליל הוא גלגול חדשני של זאב רווח, ליצן מזרחי שמציג קריקטורה עדתית ושכובש את הקהל באמצעות ההומור הנמוך שלו. איני מתכוון לפסוק בעניין תקפותו של הסבר זה, אבל כך או כך, ברור לגמרי שהצלחתו של בובליל אינה מובנת מאליה בנוף התרבותי הישראלי. כל צופה ריאליטי ממוצע יודע שדמות קבלן הבניין המבוגר, מצחיק ככל שיהיה, הנה יוצאת דופן בז'אנר הזה, המתמקד בדרך כלל בצעירים יפים וברגשותיהם החלולים. לכן, מעבר לשאלת ההצלחה של בובליל, כדאי להתעכב במשמעותה בהקשר התרבותי המקומי. האם ישנם כאן ניצוצות של חתרנות, בחסות הערוץ שמייצג את לב הקונצנזוס הישראלי, או שמא מדובר בשימוש ציני ב'אחר' על מנת להעלות את הרייטינג?

סוגת הריאליטי, כמו כל סוגה טלויזיונית או ספרותית, בנויה על מספר מוסכמות נרטיביות משותפות. למרות המגוון העצום שקיים היום בתחום, ניתן לחלק את תכניות הריאליטי לשתי קטגוריות, לפי אופי המשתתפים בהן וסוג המשימות שמוטלות עליהם: "פריק שואו" ו"נורמלי". בקטגוריה הראשונה ניתן למצוא תכניות כמו "הדבר הגדול הבא" ו"היפה והחנון", המציגות לנו דמויות ביזאריות המתמודדות עם משימות ביזאריות עוד יותר, האמורות לעורר בקהל שילוב של לעג וחמלה. בקטגוריה השנייה והמרכזית כלולות תכניות המציגות אנשים "נורמאליים" שמתמודדים עם סיטואציות לא נורמליות. אני כולל בקטגוריה הזאת גם את תחרויות הכשרונות כמו "כוכב נולד", אף על פי שיש מי שיטען שמדובר בקטגוריה בפני עצמה. בקטגוריה זו קיימים אלמנטים של "פריק שואו" (למשל, שלב האודישונים של "כוכב נולד"), אך הם משמשים כתפאורה בלבד ומפנים את מקומם למרכיבים המיינסטרימים ככל שהתכנית מתקדמת.

"האח הגדול" היא אב-הטיפוס של הקטגוריה ה"נורמאלית". התכנית מתיימרת להציג בפנינו "ראי של החברה" בה אנו חיים, ייצוג נאמן של אוכלוסיות שונות בחברה ושל המתחים ביניהן, הכל במיקרו-קוסמוס של בית סגור ומצולם עשרים וארבע שעות ביממה. אולם בדומה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, גם ב"אח הגדול" הטענה לייצוג המציאות החברתית מתבררת כיומרה לא ממומשת. בפועל, התכנית פועלת לפי החוקים הנוקשים של הז'אנר, המשקפים את תפיסת תעשיית הבידור לגבי מה הקהל בבית רוצה לראות. לפי חוקים אלה, הליבה של תכנית ריאליטי היא קבוצת צעירים מרקעים שונים, כולם נאים ומוחצנים, "מגניבים" כפי שאומרים, "אמיתיים", עם קווי אישיות מגוונים ומובחנים היטב, מה שמאפשר הזדהות קלה איתם מצד הצופים. הם מסמנים את גבולות הקולקטיב הטלויזיוני הישראלי. המדובר לרוב באנשים היפר-נורמטיביים וקונפורמיים, שפרט לכמה עניינים קוסמטיים (שההפקה דואגת להבליט כדי ליצור רושם של שונות) מאוד דומים אחד לשני. השהות המשותפת לאורך התכנית והתחרות על הפרס הסופי יוצרים מתח ודרמות בין הצעירים האלה ואלה מובילים את העלילה המרכזית של התכנית.

ההפקה תמיד דואגת לשבץ לצד הצעירים הללו מספר דמויות "צבעוניות" שתפקידן לבדר את הצופים ולהגביר את המתח. התפקיד הזה מוגבל בזמן, לפעמים באופן רשמי, כמו ב"כוכב נולד", ולפעמים באופן לא רשמי כמו ב"הישרדות" או ב"האח הגדול". בשלב מסוים במשחק הדמויות האלו אמורות לפנות את הבמה לגיבורים האמיתיים של התכנית, אותם צעירים נורמטיביים שתוארו קודם. בסופו של דבר התכנית אמורה להיות דרמטית, לא קומית. מי שרוצה 'פריק שואו' שיחפש אותו בתכנית אחרת.

בחזרה לבובליל, הליהוק שלו היה, ללא ספק, כדמות צבעונית זמנית (ובמקרה שלו לצבע אכן יש משמעות), האבא ה"ערס" של עינב ה"פרחה", שנועדה להראות לצופים בבית שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. לפי חוקי הריאליטי, אמור היה בובליל, שלא מתאים למודל של משתתף הריאליטי הטיפוסי, לתת את השואו שלו כמה שבועות ולהיעלם מהתכנית. המתמודדים האחרים מילאו את תפקידם נאמנה והעמידו אותו להדחה פעם אחר פעם, אך העם המסמס התאהב בו וסירב לשלוח אותו הביתה. משהו השתבש במכונת הריאליטי המשומנת, ומה שהיה אמור להיות תכנית דרמטית אשר מציגה את העלילות הרגשיות של צעירים מגניבים ועליזים, הפך לתכנית קומית בניצוחו של הדורבן שקולע בזמן.

ההשתלטות של בובליל על התכנית מעוררת התנגדות בעיקר בתוך בית האח הגדול. קבוצת ה"פרידמנים" בבית, המורכבת מכמה צעירים אשכנזים ו"ערבייה אשכנזיה" (כפי שהגדירה עינב בובליל את רנין, בתבונה סוציולוגית רבה) אחת, שרוצים להיות כוכבים, קפצה מיד להגנת גבולות הקולקטיב הטלויזיוני הישראלי מפני הפלישה מדרום. קבוצה זו הפנימה את חוקי הריאליטי, המיטיבים איתה, ולא הסכימה לעבור בשתיקה על שבירתם, במיוחד כשזה נעשה על גבה. כאשר טוענת שפרה לגבי יוסי ש"מי שהיה אמור להגיע בתור קוריוז נתקע יותר מדי בבית" ושהוא לא כוכב, ואומרת לרנין, שבניגוד אליו היא מביאה תוכן וערך מוסף לתכנית, היא רק מזכירה את חוקי הז'אנר ואת הגבולות התרבותיים שהם מתיימרים להגדיר. גם לאון מתייחס לחוקים הלא כתובים האלה כל פעם שהוא מעמיד את יוסי להדחה: "הוא כבר עשה את שלו", לאון אומר, "עכשיו תנו למשחק להמשיך"

בובליל, בתורו, מוסיף חטא על פשע בכך שבניגוד למוסכמות הז'אנר הוא מתייחס כל הזמן לתכנית כאל משחק, בלי שיחות נפש ובלי רגשות מיותרים והוא מכוון את מאמציו כלפי חוץ ולא כלפי פנים. זאת הסיבה העיקרית להתנגדות ה"פרידמנים" אליו, לא (רק) מזרחיותו. ההוכחה לכך היא שבתו עינב נתפסת על ידי ה"פרידמנים" כמתמודדת לגיטימית במשחק, גם אם הם נוטים לתאר אותה באמצעות הדימויים הגזעניים הידועים. בניגוד לאביה, היא יכולה להשתלב בעלילת ריאליטי טיפוסית. לכן, ההתמקדות הציבורית במאבק בין "בובלילים" ו"פרידמנים" והדיבור על התעוררות השד העדתי בבית האח הגדול מפספסים את העיקר. הסיפור של יוסי מלמד אותנו שישנן חלוקות משמעותיות אחרות בחברה הישראלית מעבר לאשכנזים ומזרחים. ההסתכלות דרך הפריזמה העדתית בלבד לא מאפשרת לנו לתפוס את הדקויות האלו.

לבסוף, ברצוני לחזור לשאלת משמעות ההצלחה של בובליל ולהציע מספר כיווני מחשבה. מצד אחד, הצלחתו מערערת את גבולות הקולקטיב הטלוויזיוני הישראלי ומביאה משהו אחר ורענן לעולם הריאליטי. מצד שני, תהא זו טעות, מכמה סיבות, להגזים לגבי מידת החתרנות שגלומה בהצלחה זו. ראשית, הפקת התכנית השלימה עם הצלחתו במהירות, ניכסה אותה לעצמה ועכשיו רוכבת על הגל שלה. הקואופטציה של בובליל מחזירה אותנו לאחת השאלות הסוציולוגית החשובות בימינו: האם חתרנות אמיתית אפשרית, או שמא היא תמיד תעבור קואופטציה בידי הממסד? שנית, חשוב לזכור מי הוא יוסי בובליל מחוץ לטלוויזיה. מדובר בקבלן בנייה מצליח ועשיר, איש מצחיק ושנון, עם סטאר קואליטי שאי אפשר להתעלם ממנו. אמנם הוא מזרחי וגר בפריפריה, אך נראה כי באופן יחסי לרוב שותפיו לעדה הוא הצליח להסתדר בחיים לא רע. נקודה שלישית היא שדמותו מחזקת במידה רבה את הסטיראוטיפים הקיימים בישראל לגבי מזרחים (אבל הרבה פחות ממה שטוענים מבקרי תרבות מלומדים הצופים בפרומואים בלבד). שתי הנקודות האחרונות גורמות לנו לתהות באילו מובנים יוסי בובליל מייצג את המזרחים, אם בכלל, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת. בינתיים, המלצה שלי: סמסו בובליל.