מאת: פרופ' שלמה אהרנסון

מאמרה של נגה כספי בפקפוק 15, הינו עדות נוספת למצב העגום של האקדמיה בישראל. לפני עשרים שנה הפך פרופסור אלמוני משיקגו בן לילה לדמות מוכרת בכל רחבי ארה"ב, וספרו – "דלדולה של הרוח באמריקה" כפי שתורגם לעברית בבוא העת – המקור הרבה יותר מחמיר ותרגומו "סתימת המוח באמריקה" – הפך נושא לדיונים אין ספור ולמחלוקת עצומה.

אלן בלום, פילוסוף, מתרגם ופרשן של ז'אן ז'אק רוסו הודיע לקוראיו כי מערכת החינוך באמריקה – החל בבית הספר היסודי ובעיקר באוניברסיטאות - הרסה את הנוער, סילפה ובטלה את ערכי תרבות המערב הקלאסית, והובילה את העם לתהום אינטלקטואלית והתנהגותית. זה היה הלקח העיקרי שלו משנות השישים, ומ"מרד הסטודנטים" דאז. מן השינויים שהנהיגו יוצאיו ומנהיגיו של מרד זה בתכנית הלימודים יחד עם תלמידי אסכולות אירופיות למיניהם – החל במכס ובר בסוציולוגיה, בפרידריך ניטשה ובמרטין היידגר בפילוסופיה, וכלה במישל פוקו ובז'אק דרידה הצרפתים בלימודי הספרות.

טענתו היתה, כי כל ההשפעות הזרות הללו יצרו את הסינדרום הקרוי כיום "רב-תרבותיות" שלב ליבו הוא "יחסיות הערכים". כלומר, כי לכל אדם יש הזכות לראות בערכיו של האחר בחינת "נראטיב" – ערך יחסי, לגיטימי וראוי לא פחות מערך אחר. אין מדע, בייחוד לא בתחום מדעי החברה מיסודו של מכס ובר הגרמני, אלא "עמדה," "אמונה," בקיצור "נראטיב" שמדעי החברה אינם עוסקים בצדקתם, בהרשעתם, או בשיפוטם אלא בהצגתם כנתונים. למדעי הרוח אין טקסט בעל פירוש אובייקטיבי המבוסס על חיפוש האמת מיסודו של סוקראטס, אלא "נראטיב" ספרותי שקוראו יכול לפרשו כרצונו. כך הקורא יכול "לראות" בטקסט ביטוי של אינטרסים, דעות קדומות, של עוולות מוסריות שעבר זמנן – בייחוד כלפי נשים ובני תרבויות אחרות – בין אם יש שחר לטענה הזאת ובין אם אין. תורת "יחסיות הערכים" משנה את הרוח באמריקה ומזניחה את ההבנה של מהו צדק ומהו עוול כפי שאמריקה נהגה לעשות בעבר. זאת עשתה אמריקה הודות ל"ספרים הגדולים" – הקלאסיקה של תרבות המערב. מאפלטון ועד ג'ון לוק ואמונתו בתבונת האדם שהיא המקור לזכויותיו באמריקה, ועד לאוטופיה הנפלאה והיומרנית של רוסו לעשות את בני האדם למאושרים. אני עצמי נתקלתי בתמונה הזאת כשהוריתי קורס על השואה באוניברסיטת קליפורניה בשנות ה-90, כאשר סטודנטים כתבו עבודות שבהן נאמר ש"הגרמנים אכן האמינו בכך שהיהודים הם אסונם, וזאת עובדה שיש להכיר בה."

זו גם היתה התוצאה האירונית של  מדיניות שהונהגה על ידי האוניברסיטאות עצמן, כאשר הן החליטו כי תפקידן הוא לקדם שוויון, להלחם בגזענות, בסקסיזם, ובאליטיזם למינהו. האוניברסיטאות האמינו כי השינוי החברתי המתבקש "יש בו אמת מוסרית עליונה מעל כל מה שהאוניברסיטה יכלה להציע" עד אז. התוצאה המעשית אפוא, של המדיניות הזאת, היתה הנהגת "נראטיב שולט", או "נראטיב פוסט-קולוניאלי", "פוסט-אימפריאלי", ואם תרצו "פוסט-ציוני". בלום טען כי האוניברסיטאות פעלו למעשה תחת טרור של מיעוטים צעקניים והתעטפו בהילה צדקנית, שעה שתפקידן היה לשמור מכל משמר על חובת ביקוש האמת ורכישת ערכי תרבות אובייקטיביים. חובה שרק אוניברסיטה יכולה להבטיח לחבריה בניגוד לכל גוף אחר בחברה הכפוף למציאות הפוליטית והכלכלית.

ואכן, ספרו של בלום נפל כפצצה לתוך מה שהיה קרוי אז "מלחמת הקאנונים" שבה נאבקו "השמרנים", על יסודות תרבות המערב כפי שנלמדו בעבר. לעומתם, תבעו ה"רב תרבותיים" קורסים על נשים ועל מיעוטים ובני תרבויות אחרות, וטענו בין היתר שסוקראטס היה "גבר לבן מת". רשימת אויביו של אלן בלום, שהואשמו בריקונה של האישיות האמריקאית מתוכן ובמילוייה בבורות גמורה ובהיעדר יכולת שיפוט מוסרית, היתה ארוכה מאד: החל בפילוסוף של החינוך ג'ון דיואי שהחליט כי "ילדים הם אזרחים קטנים" שיש לגדלם בלא כפייה רעיונית ומעשית כדי שיוכלו "להחליט בעצמם". אך כיצד יעשו זאת כשיתבגרו? כך, בהיעדר אישיות משלו, טען בלום, יכול היה וודי אלן לגלם באחד מסרטיו האופייניים יהודי, גוי קתולי או גוי לותרני או בפטיסטי, אולי מוסלמי, הודי, כושי ואינדיאני באותה מידה של חוסר תוכן עצמי. בה בעת התקיף בלום את זיגמונד פרויד בטענה כי באמריקה הפכה תורתו של יהודי אוסטרי זה, שהיה ביסודו של הדבר פסימיסט גדול ורחוק מאמונה דמוקרטית אמריקנית מסורתית בכוחה של תבונה, לפטנט נפוץ וקל להיפטר מחשבון נפש על ידי אישום ההורים במה שעשו או לא עשו. בה בעת, נאחזו ה"רב תרבותיים" ב"ביקורתיות" – כלומר בזכותם לא לקבל, או להשיג על, "נראטיבים" מקובלים כזכות אקדמית בסיסית המרשה להם "לשחוט פרות קדושות" מדאורייתא, גם אם לא מדובר בפרות אלא בגדולי המדע המערבי.

לשונו הבוטה של בלום, שבהזדמנות זו התייחס לחנה ארנדט כאל קוריוז שאינו ראוי ליותר משורה וחצי, גם משום שגילוייה של ארנדט מחדש היה מהלך פמיניסטי ולא הערכה ראוייה של פילוסופית חשובה, תרמה בעקיפין גם לשקיעת קרנו של יעקב טלמון ז"ל, בתורת מי שהמציא קשר שלא היה בין ז'אן ז'אק רוסו להשפעתו על לנין וסטאלין, זאת כשבעצם רוסו חלם על חברה דומה מאד לזו של הקיבוץ הישראלי בשעתו. אולם, למרות שהספר הפך לרב מכר במשך חדשים רבים, ניתן לומר אחרי 20 שנה כי בלום ניצח בקרב הראשון והפסיד במלחמה.

מה שאירע בינתיים מזכיר במידת מה את המתרחש במקומותינו, כלומר בישראל של ימינו. ראשית, בשם ה"רב תרבותיות" או יחסיות הערכים הוכנסו והורחבו שינויים בתכנית הלימודים של האוניברסיטאות כאן ונתקבלו לסגל מורים וחוקרים כביכול שתלמודם היה דעה, או "נראטיב". אם גם טרם הרחיקו לכת כדוגמתה של פלשתינית-אמריקנית אשר פרסמה זה עתה ספר שכל עיקרו הוא הטענה שבית המקדש הראשון לא היה קיים, כי שרידיו "הומצאו" ע"י ארכיאולוגים ישראליים בשליחות הקולוניאליזם הציוני. זאת היא כתבה בלי לדעת עברית ואף אחת מן השפות האחרות הנדרשות למחקר ארכיאולוגי. הגברת הזאת זכתה בקביעות בברנארד קולג' ובאוניברסיטת קולומביה, הודות לאנתרופולוגים וסוציולוגיות שאין להם מושג בארכיאולוגיה.

בדומה לכך מטיפה אלה שוחט, פרופסורית ישראלית לשעבר בניו יורק יוניברסיטי, על כי "המזרחים" הובאו ארצה בידי המימסד הציוני-אשכנזי כבשר תותחים למלחמותיו בערבים. כאשר סטודנטית יהודיה מארה"ב כתבה באוניברסיטה העברית עבודה מועתקת מילה במילה מעלילותיה של אלה שוחט ואני פסלתיה בשל היעדר ראיות פרט לאלה שוחט, היא טענה בזעם נגדי על כי התנקשתי ב"זכות הביקורתיות" שלה. כתב העת המוזר "תיאוריה וביקורת" שיצא לאור מטעם מוסד ון-ליר בירושלים בעריכתו של הסוציולוג "היהודי-ערבי" יהודה שנהב נשא גם הוא חותם דומה. שלא לדבר על תלמידת תיכון שפנתה אלי לאחר שמורתה העליבה אותה בפומבי, כאשר שאלה על בריתו של המופתי הירושלמי עם היטלר, ונענתה כי זו היתה "אפיזודה חסרת חשיבות", בעקבות ספרה של עדית זרטל "האומה והמוות" הגדוש טעויות והטעיות היסטוריות לאין ספור.

חדירת הפוליטיקה למדעי הרוח והחברה, בעקבות "דלדולה" של הרוח האמריקנית המסורתית ושינוי תכנית הלימודים, פוגעת בסטודנטים בני ימינו עצמם. הללו היו רוצים להתעמק בהרמן מלוויל, אולי אפילו בשקספיר, ובויליאם פוקנר, שנעלמו ממנה לטובת סופרות מכל הצורות עד כדי כך, שאחת מחלוצות הפמיניזם בשעתה אומרת כיום כי לימודי הנשים באמריקה "עברו כל גבול".

לדברי טוני ג'אדט, היסטוריון מאוניברסיטת ניו-יורק המכריז על עצמו כ"שמאלן וותיק", מדובר בבוגרי תיכון אשר השכלתם הכללית לקויה, שהיו רוצים בקורסים שאופקיהם רחבים ומעמיקים יותר ממה שלא למדו בתיכון האמריקני. אלא שהפרופסורים הצעירים, בוגריה של הרוח המדולדלת כפי שהייתי מוסיף, מתמחים בתחומים צרים לשם קידומם המהיר, ומלמדים קורסים על בית המקדש שהיה קיים או לא. בשעה שהסטודנט היה דווקא שמח להיפתח לקורס רחב אופקים, אפילו על יסודות תרבות המערב ולשמוע מפורשות ממוריו איזה ספר מדעי ראוי להקרא בשם זה ואיזה ספר אחר אינו ראוי.

אך היום הכל הולך. התוצאה של הנהגת "רב תרבותיות" באוניברסיטאות האמריקניות היא ריבוי עצום של תכניות לימודים אתניים או ייחודיים לאוכלוסיות ספציפיות: אפריקנים, מזרח-תיכוניים, לימודי מעמדה של האישה בעולם המוסלמי למרכיביו, לימודי הומוסקסואלים ולסביות. "מדובר אפוא לא עוד באוניברסיטה אלא בבני קהילות וגופים שונים המלמדים ולומדים את עצמם", לדברי ג'אדט, יהודי אנגלי שהיה דיקן מדעי הרוח באוניברסיטת ניו יורק, ואגב נעשה לאחרונה לאויב ישראל בנפש. לא מפתיע אפוא שסטודנטים יהודים יבקשו מפלט ממנו ומשכמותו בקורסים של לימודי ישראל.

אלן בלום, בשעתו, ראה בארבע שנות לימודי התואר הראשון באוניברסיטה האמריקנית "הזדמנות להתרוממות הרוח ולפתיחת הנפש לאופקים שהיו סגורים לפניה, וינעלו אחריה עם המעבר לחיים מחוצה לה. זוהי ההזדמנות שאין להחמיצה, לתת לתרבות לחדור לנפש האדם ולהותיר בה עקבות לכל חייו". כפי שגם מאמרה של כספי מראה, חבל שהזדמנות זו מוחמצת והולכת.

 

*שלמה אהרונסון הוא פרופסור אמריטוס במחלקה למדע המדינה. הוא מתמחה בהיסטוריה של נשק גרעיני, הפוליטיקה הישראלית, מלחמת העולם השנייה והשואה