מאת: ניצן ריבלין

"אמהות מבשלות ביחד" היא קבוצת פייסבוק ציבורית שהוקמה לפני כשנתיים ומונה קרוב ל-300 אלף חברות. זו קבוצה שיתופית שנועדה בעיקר לאמהות (אך לא רק), ומאפשרת פלטפורמה של שיתוף מתכונים והתפארות בקינוחים. בנוסף, הקבוצה מהווה במה לשאילת שאלות והתייעצויות בסוגיות של הורות ומשפחה, כגון מציאת בייביסיטר, וכן בנושאים של תחזוק משק הבית, כגון המלצות על מכשירי מטבח ובעלי מקצוע.

כך הגעתי לשם גם אני, סטודנטית עייפה שמסיימת את יום הלימודים עם קערת קורנפלקס במקרה הטוב או שקית במבה במקרה הרע. בדומה לחווית הצפייה בתוכניות האוכל המגוונות, נראה כי אין כמו להתמרמר על ארוחה עלובה תוך צפייה במאכלים משובחים ואיכותיים. כל ארוחה שמוצגת בקבוצה כוללת מספר מנות ואפשרויות ומציעה מגוון טעמים וסוגים. תרבות המבחר והמותרות, שאינה באה לידי ביטוי בחיי הסטודנטיאליים (האם היא אכן קיימת בחיי האמהות?), מהבילה ותופחת בקבוצה ומגיעה לאמות מידה חדשות שטרם הוגדרו. מצאתי את עצמי מבלה שעות על גבי שעות, מריירת על מסך הסמרטפון או מחייכת בסיפוק לגילוי חוסר האונים המוכר במטבח אצל נשים אחרות.

במבט ראשון, הגדרתי את ההשתתפות בקבוצה כשעשוע תמים, וראיתי בקבוצה גילום של סולידריות חברתית- נשית, רב תרבותית ובין דורית, המתרכזת סביב הנושא הבסיסי שמעסיק המונים ברחבי העולם – הבישול. מבט ביקורתי יותר העלה את האפשרות שהקבוצה למעשה מבנה ומעצבת את מוסד האימהות וממקמת באופן מוצהר את האישה במטבח. מודל האישה, כפי שנתפס ובא לידי ביטוי דרך הפורמט הישראלי, מציג את תפקיד האם כמאכילה, מטפחת ומזינה באוכל מנחם, שופע וזמין בכל עת, בכל מחיר; גם כשהיא חולה, גם כשהיא נופלת על הרגליים, "בעלי יקבל ארוחה". המסר שמועבר הוא כי לצד היכולות הקוגניטיביות של הרעיה ואיכויותיה הרבות, בסופו של דבר, מה שקובע את מעמדה וכישוריה כרעיה "טובה", היא הקיבה.

לצד דירוגה כרעיה, נכנסת לתמונה הגדרת תפקידה כאם, והציפיות לזכייה בתואר הנכסף "אמא טובה". ילידי העשור האחרון, אשר זכו לכינוי "דור הריטלין" או "דור הריאליטי", כבר לא מסתפקים בעוגות שוקולד עם סוכריות צבעוניות, אלא מורגלים מגיל צעיר לעוגות תלת שכבתיות, עוגות בצק סוכר ועוגות מצופות קרמים וזילופים צבעוניות בדמות מושא הערצתם מתוכניות הטלוויזיה. כל יום הולדת או קבלת שבת בגן הופכים להפקה שכוללת מגוון מתוקים עליהם עמלו האמהות ימים שלמים (עוגה אישית לכל ילד יחד; שקית הפתעות שמתויגת בשם ילד היומולדת; עוגיות עם הדפס שם אב השבת). קבוצת הפייסבוק מגלמת את התחרות האינסופית בין האמהות ומבחינה ב"אם הכושלת", זו שלא חוננה בכישורי המטבח, או שעובדת במשרה תובענית שאינה מותירה לה זמן לעמוד מול התנור.

מאחורי הקלעים של התחרות נוכל למצוא את הגננת, אשר ממלאת תפקיד מרכזי בהבניית דמות האם. אחד הכלים בהם עושה הגננת שימוש הם "שיעורי בית" אכילים, אשר חורצים את הבתים ברחבי הארץ ליום שלם של היסטריה והכנות במטבח. לצד זאת, מועבר המסר שאמא אשר קונה את המוצר המוגמר בסופר במקום לשקוד עליו שעות במטבח, היא אינה אם טובה בהגדרה. כך התפתחה אופנת ה"הום מייד" שמאפיינת את תרבות השפע בארץ: המבורגר ביתי כולל לחמנייה שהרגע יצאה מהתנור, מרשמלו תוצרת בית, חטיפי אנרגיה, קרקרים וממתקים- הכל בגרסה הביתית והמושקעת המורכבת ממוצרים איכותיים ויוקרתיים.

כמובן שלא ניתן להתעלם מהנוכחות הגברית בקבוצה המטריאליסטית. המין הגברי לא יוצא בידיים ריקות מהקבוצה שמגדירה אותו הדיוט וחסר אונים. הגבר זקוק לאשתו שתטפל ותאכיל אותו והוא לא מסוגל לבצע את המטלות הפשוטות, היומיומיות שהפכו לחלק משגרת האם. לצד זאת, ישנו מאמץ לתת ביטוי לקול נגדי אשר מפרגן לבעלים שוטפי הכלים ומורידי הזבל, זאת כדי לטשטש את מגדריות התפקידים בבית. באופן זה רק מתעצמים האירוניה והלעג כלפי יכולות משק הבית שלו והציפייה המעטה שמייחסות הנשים ליכולתיו. ראו לדוגמה את צילום המסך מתוך הקבוצה – "מרכך כביסה – לא אבקת כביסה! רוטב צ'ילי חריף – לא מתוק!". את מי למעשה משרתת ההקטנה הזו של הגברים?

לצד כל הבעיות שהצגתי, הקבוצה באמת ממכרת. אי אפשר שלא להישאב לתוכה, שלא לאפות איזו עוגה מכוערת שניכר בה חוסר ניסיון, ולהעלות אותה לקבוצה בתקווה ללייקים, למחמאות ולפרגונים (מודה, גם אני עשיתי זאת). מאיפה מגיע הצורך לשתף את הסביבה בכל דבר שהכנו, כל דבר שאכלנו, כל טיול לחו"ל, כל יום כיף בקניון או כל פעילות ספורטיבית ומושכת? תופעת השיתוף התמידי והציפיה לפידבק מיידי מעסיקות רבים במסגרת מחקר התרבות הדיגיטלית, והן עולות ביתר שאת בקבוצה. ה"לייק" הפך מתנה לכל דבר ואין להמעיט בחשיבותו ובמשקל שהוא אוצר בתוכו; מדובר באשרור תרבותי וסימן להשתייכות למעגל חברתי. כמות הלייקים מתפרשת כביטוי להערכת הזולת ומתן הלייק גורר עימו מחויבות "להחזיר לייק", אשר אי קיומה עלול להוביל לעוגמת נפש רבה. זאת, בדומה למתנה כפי שמגדיר האנתרופולוג מרסל מוס  במאמרו  "המסה על המתנה" בו הוא מציג את החפצים העוברים מיד ליד כהתגלמות מעניקיהן וכיוצרים זיקות חברתיות בין אנשים מתוך פונקציה חברתית;  נתינת המתנה, או כפי שמתגלמת כאן, ה"לייק", יוצר זיקה וסולידריות בין המעניקה למקבלת ומחייבת להעניקו בחזרה, בעת הצורך.

מדהים ומזעזע גם יחד לראות כמה עניין הלייקים הופך לפוגע ואישי עבור נשים מבוגרות עם ילדים, משפחה, חברים ועולם שלם מחוץ לפייסבוק, ובאיזו מידה הן מודדות את כישרונן וההערכה כלפיהן בהתאם לכמות הלייקים.

אמנם, זהו מנגנון המבנה את אישיותה ותפקידה של האישה בתוך הבית ומחוץ לו ובכך מאשרר את חוסר השוויון בין נשים וגברים. עם זאת, למרות כל הנאמר לעיל, בעיניי עדיין מדובר בתופעה חיובית אשר ניתן לבחון כפונקציה המשרתת תפקיד הפוך לחלוטין. קבוצת "אמהות מבשלות ביחד" היא מעין מערכת מטריאליסטית ייחודית של סולידריות בין נשים התומכות ונתמכות מתוך מפגש בין תרבויות, עדות, דתות ודורות. כך, הקבוצה מייצגת את כלל המין הנשי שמרכיב את פסיפס ארצנו דרך מאכלים מסורתיים שנשכחו וטכניקות בישול חדשניות. מדהים לראות כי הקבוצה צלחה תקופות מתוחות במדינה כמו "צוק איתן", בחירות 2015 והאירועים האלימים בתקופה האחרונה, זאת, בזמן שהקול הגזעני-פוליטי כמעט ולא הרים ראשו.

אפשר כי עבור אותן נשים, תרבות הלייקים מהווה מעין סתירה לחוסר הפרגון או ההכרה בעבודתן הקשה בביתן. הנשים זוכות לפרגון, תמיכה והזדהות שאפשר ואינה קיימת בחייהן שמחוץ לאינטרנט. ניתן להגיד כי הקבוצה מקטינה את הפוטנציאל והכישורים של הנשים מעצם מגדרן, אך גם אפשר לטעון כי מדובר דווקא במאבק פמיניסטי המורכב מחיזוקים הדדים ומאחד נשים סביב סמלים המוכרים להם משגרת חייהן.  בקבוצה ניתנת לגיטימציה אמיתית למוסד עקרות הבית מתוך כבוד וקבלה, ולא בצורה ביקורתית ומזלזלת אשר מושמעת לעיתים מקולות מסוימים בשיח הפמינסטי.

 לאחר שנפל לי האסימון והצלחתי לשים את האצבע על המקומות בהם הקבוצה יוצרת הבנייה חברתית ומשמרת את יחסי הכוחות בין גברים ונשים, הבחנתי גם בנקודות האור שבקבוצה ונהניתי מהעצמה נשית שאין לזלזל בה. אני רואה בקבוצה זו כצעד נשי נוסף (אומנם מינורי ולפי שעה, מקומי) לקראת שוויון בין המינים, שמתחיל בלכידות ואחווה נשית.

 

ניצן ריבלין, סטודנטית לספרות כללית והשוואתית ולסוציולוגיה-אנתרופולוגיה שנה א' בתואר בוגר. מתעסקת ובוחשת באופן בו החברה מגדירה את הזהות הנשית ומכתיבה לנשים כיצד עליהן להתנהג. כך, גם כיצד נשים אלו, מאבדות את זהותן האותנטית לטובת האישור החברתי והתרבותי בארץ.