מאת: שירי קטלן

המונח "אתיקה" מגיע מיוונית, ומשמעותו היא  הרגל, נוהג, אופן פעולה מקובל. אחד השימושים המוקדמים במונח נעשה על ידי הפילוסוף היווני אריסטו בספרו "האתיקה", שם  הוא מתייחס אליה כאל מערכת נהגים והרגלים מקובלים בקבוצה חברתית מסוימת, אותה אין להגדיר באופן מדויק וגיאומטרי מאחר והיא מוסכמה חברתית (לפרטים ראו את כתבתו של מתן שחק מגיליון האתיקה של פקפוק). אריסטו פתח בשיח סוער שנמשך כבר יותר מאלפיים שנה. כאן נעסוק בשיח זה כאשר הוא נמצא בשלבי מיסוד בישראל בכלל ובאוניברסיטה העברית בפרט, אך הסערה שמלווה אותו מראשיתו עדיין לא שכחה.

 

האתיקה כספח

מופעה האחרון של הסערה סביב האתיקה במחקר התעורר במחלקה עקב מכתב שהפיצה הרשות לתלמידי מחקר, בו התבקשו כל הדוקטורנטים שהצעות המחקר שלהם לא כללו ספח אתיקה, לספק טופס הסכמה מדעת על כל ראיון שנערך המסגרת מחקרם, רטרואקטיבית. בעקבת מחאת הדוקטורנטים נשלח מכתב לרשות לתלמידי מחקר המסביר את ההתנגדות להחלה הרטרואקטיבית. לאחר מספר דיונים הוחלט שאין החלה של כללי אתיקה רטרואקטיבית אלא רק לאלו שמתחילים את המחקר. אך גם החלטה זו לא משקיטה את המתנגדים המצביעים על הבעייתיות שבמהלך.

בשנת 2005 עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק "ניסויים רפואיים בבני אדם" שמטרתה למסד בצורה חוקית את מה שעד אז היה מוסדר בתקנות בלבד, ולקבוע עקרונות מוסכמים לביצוע ניסויים בבני אדם. הצעת החוק עוררה את הדיון בנושאי אתיקה בתוך האוניברסיטה העברית והביאה, בעקבות בקשת נשיא האוניברסיטה והרקטור להקמת ועדת האתיקה של הפקולטה למדעי החברה, שתפקידה לאשר מבחינה אתית כל מחקר בבני אדם שנעשה על ידי דוקטורנטים ומסטרנטים של הפקולטה למדעי החברה. יש לציין כי הועדה הפקולטטית אינה חלק מהוועדה האוניברסיטאית לענייני אתיקה, אשר מוגדרת כ-Institution Review Board (או בקיצור, IRB) ומוכרת באופן רשמי בכל העולם, ולכן אישור מועדת הפקולטה אינו זהה בתוקפו לאישור מהוועדה האוניברסיטאית.

בראש ועדת האתיקה של הפקולטה עומד פרופ' יונתן הפרט מהמחלקה לפסיכולוגיה. פרופ' הפרט מדגיש את חשיבותו של הליך פורמאלי בנושאים אתיים: "יש הרבה מחקרים, כמו המחקר המפורסם של סטנלי מילגרם או מחקר הכלא של פיליפ זימברדו, שיכול להיות שנראו אתיים לאדם שעשה אותם. אני לא חושב שמילגרם היה אדם לא אתי, הוא רצה להראות משהו מאוד חשוב בחברה, אבל זה בדיוק מראה כמה זה חשוב לחשוב על השלכות אתיות של מחקר, כמה זה חשוב שיהיה פיקוח ודיון וחשיבה על הצרכים של המשתתפים במחקר. כבר אי אפשר לעשות מחקר בלי לחשוב על ההשלכות האתיות, ולכן באוניברסיטה צריך תהליך יותר פורמאלי, לבדוק שכל מחקר בבני אדם עובר תהליך של אישור של אתיקה, שזה מבחינתי באמת סביר". 

פרופ' הפרט מדגיש כי המטרה של הועדות האתיות אינה להגביל את נושאי המחקר בהם עוסקים במדעי החברה, אלא לתת את הדעת על הסוגיות האתיות במחקר, ולאפשר איזון בין התועלת המחקרית לסיכון הפוטנציאלי לנחקרים: "מישהו הצליח לשכפל את הניסוי של מילגרם לפני שנתיים, הוא פשוט לא עשה את זה בדיוק כמו מילגרם, וזה בדיוק העניין, שאנחנו צריכים לחשוב על דרך לבצע מחקרים כך שאנחנו מקבלים את התועלת אך מצמצמים את הנזק לנחקרים ככל שניתן ומכבדים את המשתתפים. אם ניתן להגיע לאותן תוצאות מבלי שהנבדק יחשוב שהרג מישהו, כמו שקרה בניסוי של מילגרם, אז אנחנו צריכים לוודא שזה יקרה."

מתוך הכרה בצורך במומחיות מקצועית ספציפית, ועדת האתיקה של הפקולטה כוללת ועדות מחלקתיות, שנועדו לתת ביטוי לייחודיות של הדיסציפלינות השונות במדעי החברה. במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מדובר בוועדה בהשתתפות ד"ר יהודה גודמן וד"ר מיכל פרנקל. על סטודנטים לתואר שני הכותבים עבודת תזה, כמו גם על דוקטורנטים במחלקה, להגיש לד"ר גודמן וד"ר פרנקל  "טופס בקשה לאישור של ועדת אתיקה למחקרים בבני אדם", בו הם ידרשו לתאר בקצרה את נושא ושאלת המחקר, את מקור המימון למחקר, לתת תיאור של משתתפי המחקר והאוכלוסייה, לציין את דרך בחירת המשתתפים, לתאר את הסיכונים הפוטנציאלים לנחקרים, את חומרת הסיכון ואמצעים שינקטו למזעור סיכונים, להסביר את תועלת המחקר וכיצד עולה התועלת על הסיכונים, לפרט אלו אמצעים ינקטו לחשאיות, האם יהיה תשלום לנבדקים ובאיזה אופן תתקבל ההסכמה להשתתף במחקר. הועדה המחלקתית, כאמור, עוסקת באישורים אתיים לסטודנטים לתארים מתקדמים. האישורים האתיים לחברי הסגל במחלקה מונפקים על ידי  הועדה האוניברסיטאית, ה-IRB.

 

בין המעבדה לשטח – הבעייתיות בדרישה

ד"ר גודמן אומר שהעסק אינו כל-כך פשוט, וטוען כי קיימת בעייתיות ביישום הפשוט והמיידי של חוק ניסויים רפואיים בבני אדם בכלל ו"טופס בקשה לאישור של ועדת אתיקה למחקרים בבני אדם" בפרט על סוציולוגיה ואנתרופולוגיה: "אם עושים ניתוח של הטקסט הזה, של הפרוצדורה הזאת, בולט שהיא באה מתוך מדעי הטבע ופסיכולוגיה. הנחות היסוד שלה לגבי האדם בנויות על המדעים הללו. יש פה הרחבה של הפרוצדורות האלה למדעי החברה בכלל וסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בפרט ובדרך נוצרות בעיות רבות, מפני שבמקור מדובר בסיטואציה שלקוחה מהמעבדה, סיטואציה מלאכותית בה שולפים את האינדיבידואל מתוך ההקשר הספונטני היומיומי והוא מתמסר בצורה התנדבותית לסוג מסוים של מניפולציה.

תקנות האתיקה מבקשות להגן במקרה המקורי הרפואי והפסיכולוגי, על זכויותיו של הנסיין. ואולם, יטענו האנתרופולוג והסוציולוג, שאלות אתיות אינן אוניברסאליות ואינן יכולות להיגזר מתוך הגיונה של דיסציפלינה אחת, הפסיכולוגיה למשל. שאלות אתיות צריכות להיות נידונות מתוך הגיונן של הדיסציפלינות השונות והאופנים הספציפיים שבו הן מבינות ומנתחות את השאלות המוסריות הכרוכות במחקר."

אריאל ינקלביץ' הוא סטודנט לתואר שני במחלקה אשר כותב את עבודת התזה שלו על בניית חוסן כסגנון רגשי חדש, ומבצע את מחקרו בסדנאות לבניית חוסן. ינקלביץ', אשר מחקרו הוגבל על ידי ועדת האתיקה העליונה של האוניברסיטה, מחזק את דבריו של ד"ר גודמן ומוסיף מתוך ניסיונו בהתדיינות עם ועדת האתיקה: "הוועדה לא מבינה מה זו אתנוגרפיה. הם חושבים על 'אירועי מחקר' כמו בפסיכולוגיה, שם אתה עושה ניסוי ויש לו גבולות ברורים. באתנוגרפיה זה לא עובד ככה, מחקר אתנוגראפי לא מתאים להגדרות של מחקר שיש לוועדות האלה. במחקר אנתרופולוגי תמיד יהיה משהו שאי אפשר לחשוב עליו מראש, כאשר מגישים את הטפסים האלה לועדות. לדוגמה, באחת הסדנאות בהן ערכתי תצפית הייתי מדבר עם המנחה על מה שהיה כשנסענו באוטו בדרך חזרה הביתה.  אני תיעדתי, כמובן, את השיחות האלה כי הן חלק בלתי נפרד מהאתנוגרפיה, אבל על פי המנדט של הועדה זה מחוץ לגבולות המחקר. בשבילם המחקר מתחיל ונגמר בתוך הסדנה. הם לא יכולים לחשוב על שיחת חולין עם נחקרים בתור הליך מחקרי".

ינקלביץ' ממשיך ומרחיב על הבעייתיות שקיימת ביישום הנחות המוצא של מדעי הטבע ופסיכולוגיה על שאר מדעי החברה: "תפיסת האדם של הועדות היא תפיסה מערבית של עצמי אוטונומי, תחום ועצמאי. קחי למשל את הדרישה של הועדה להחתים את הנחקרים על טופס הסכמה מדעת. מאחורי הדרישה הזאת יש הנחה של עצמי מודרני וליברלי, שהוא חופשי לבחור את מעשיו ולוקח אחריות עליהם. אבל תחשבי שאת באה עם הטופס הזה לאיזה שבט בו אין תפיסה של עצמי עצמאי ותחום ורוצה להחתים אדם על הטופס. מה המשמעות של החתימה הזאת? מה זה שווה? אל תביני אותי לא נכון: בכל מקום בעולם יש עצמי, אבל לא בכל מקום אפשר לדבר על עצמי מתוחם בסגנון המערבי. לכן הדרישה הזאת לא רלוונטית בהרבה הקשרים, שלא לדבר על כך שהרבה פעמים אי אפשר ליישם אותה גם בהקשרים 'מערביים' בגלל אילוצי השדה. אנחנו חוקרים מצבי חיים אמיתיים, עם החוקיות והזמן הייחודי שלהם, לא סיטואציות מלאכותיות במעבדה. אנשים לא ששים, למשל, לחתום על מסמכים סמי-משפטיים גם אם באופן כללי ועקרוני הם מוכנים שיחקרו את חייהם."

 

תרבות ואתיקה – על ההבדלים בין הדיסציפלינות

ואכן, חלק מהנהלים האתיים שהוועדה אוכפת מתייחסים לאופן קבלת ההסכמה למחקר. חוקר שמבקש לחקור בשדה מסוים צריך להציג בפני המשתתפים את מטרת המחקר, להצהיר על משך הזמן שימשך המחקר, להציג את הסיכונים הפוטנציאלים, לתאר את נהלי המשמעת והחיסיון, כמו כן על החוקר להדגיש את זכות הנבדק להפסיק את ההשתתפות במחקר ולהדגיש כי ההשתתפות היא על בסיסי התנדבותי. במקרה של קטינים מתחת לגיל 16 יש צורך באישור גם מהקטינים וגם מההורים.

אך ד"ר גודמן מדגיש כי לעיתים קרובות במחקר סוציולוגי ואנתרופולוגי שאלת המחקר מתגבשת במהלך המחקר עצמו: "התהליך במחקר הפסיכולוגי בנוי על מודל דדוקטיבי, זאת אומרת שאתה יודע מה שאלת המחקר שלך בצורה ברורה, ואתה מבקש את הסכמתו של הנחקר לאסוף אינפורמציה ספציפית למשהו שאתה יודע מראש מה הוא. לעומת זאת, הרבה פעמים במחקרים אנתרופולוגיים וסוציולוגיים יש לך אולי הבנה מראש בקשר לנושא המחקר, אבל אתה לא יכול להגיד שאתה סגור לגבי שאלת מחקר ספציפית. צריך להמשיך ולהיאבק על הטיעון שעבודה אנתרופולוגית וסוציולוגית לא מגדירה פעמים רבות מראש מה בדיוק תגלה, היא עשויה רק להגדיר מראש את הנושאים ואת הספרות שנכתבה בנושאים דומים.  בשלב הזה ניתן לבקש מהנחקרים לאפשר לך ללמוד על חייהם בלי שאתה מנסח בצורה הכי מפורשת השערות, אם בכלל יש לך כאלה, בנוגע למחקר. זה  יאפשר לתת מענה לדרישות האתיות ולאזן דרישות חדשות אלה עם המסורת של הדיסציפלינה".

ד"ר גודמן וינקלביץ' מבקרים גם את תפיסת התועלת והסיכון שעומדת מאחורי הוועדות האתיות. לדעתו של ינקלביץ': "תפיסת הסיכון והנזק של הועדות מאוד בעייתית בעיני. הועדות מגדירות נזק במונחים פסיכולוגיים, כאילו מדובר באמת אוניברסאלית. זה מצחיק שמחקרים כמו שלי, שלוקחים את השיח הפסיכולוגי כאובייקט מחקר, נפסלים או מוגבלים על ידי אותו שיח שהם באים לחקור. ברגע שזה קורה נשאר לנו מעט מאד חופש פעולה, ובגלל שאנחנו צריכים לחשוב על קריירה, זה יכול לגרום לזניחה של נושאים 'בעיתיים'. מי רוצה את כל הבלגאן הזה? במצב כזה עדיף להתמקד בשדות קלים לכניסה ושלא מעוררים 'בעיות אתיות'. בסופו של דבר, זה יכול להוביל למחקרים נורא אבסטרקטיים שלא נוגעים בחיים של אנשים."

ד"ר גודמן מעלה נקודה נוספת: זו  הממסדית. ברמה המעשית, הוא טוען, עלינו להכיר באילוצים המוסדיים שהולכים ומשרישים את הדרישות האתיות: "אני חושב שמה שאנחנו רואים כאן זו סיטואציה של מיסוד. על פי התיאוריה הניאו-מוסדית, ישנו תהליך ארגוני שבו רגולציות הופכות בשדה מסוים לקובעות של 'לגיטימיות', וכל השדה צריך ליישר קו, כך או אחרת, עם דרישות אלו. יש פה היררכיה של דיסציפלינות ובמקרה זה ניצבת התפיסה שפסיכולוגיה ורפואה מייצגות את הפרוצדורה הלגיטימית. ניתן לראות את זה ברמה הארגונית בועדת האתיקה העליונה, שם אין נציג שהינו סוציולוג או אנתרופולוג. כולה מורכבת מפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, פילוסופים ומומחים לאתיקה. הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה צריכות, לדעתי, להיענות לפרוצדורות האלו כדי לקבל לגיטימיות. אבל, לראייתי צריך לעשות את זה בעיניים פקוחות. "

ד"ר גודמן מסכם ומציע כי הדרך להביא לשינוי הרצוי היא להילחם לא רק ברמה הרטורית, אלא גם ברמה הארגונית: "כדאי להביא לפלורליזם של דיסציפלינות בוועדות האתיות, וכך ניתן יהיה לבטא את ההיסטוריה של הדיסציפלינה, את סוג השאלות שהיא שואלת ואת סוג המחקרים שהיא מקיימת. צריך לתת לכך ביטוי לא בקריצה ולא כמס שפתיים, אלא מתוך ראיה מפוקחת שעל פיה ידע שנצבר בדיסציפלינה מסוימת, כמו אנתרופולוגיה, שונה מדיסציפלינות אחרות, כמו פסיכולוגיה. אם יהיה נציג שהינו אנתרופולוג או סוציולוג, בעיקר איכותני, בועדת האתיקה העליונה נוכל לשמור טוב יותר הן על הדרישות האתיות והן על המסורת המחקרית האנתרופולוגית והסוציולוגית. הדברים יתנהלו אז באופן כופה פחות והפער בין האתי-לגליסטי ובין המוסרי באמת יהיה מצומצם יותר."

 

שירי קטלן היא סטודנטית שנה שלישית לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון ביחסיים בין לאומיים, וכמו כן סטודנטית במסלול המואץ לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.