מאת: דקל קנטי

ראש השנה יצאתי עם הגברים בקהילה שאני חוקר לעליה לרגל לקבר של הרב נחמן מאומן. הקטע הזה הוא חלק מהאתנוגרפיה בסופו של היום האחרון למסע.

קייב, 12 בצהריים, טרמינל מאולתר לעשרות אלפי העולים לרגל שחוזרים לארץ. אני נמצא עם קבוצה מקרית של חסידים מהקהילה שלי איתם נסעתי באותו אוטובוס מאומן לקייב.

אני מאוד עצבני ומבואס. הביקור באומן הסתיים בפיצוץ. בלילה הקודם קבוצה גדולה של חסידים התרגזה עלי, על שלא חזרתי בתשובה. כשגרתי עם הבחורים במאה שערים, כולם היו רכים אלי, ולא לחצו. הם סלחו על טעויות שעשיתי והסבירו לי בסבלנות. לעומת זאת, באומן בדקו אותי בקפדנות במשך כל השהות כדי לראות אם אני משתנה וחוזר בתשובה. החסידים ידעו את המניעים שלי להצטרפות, אבל להם היו מטרות אחרות. הם מאמינים שמי שנוסע לאומן זוכה לחזור בתשובה. אני אכזבתי אותם.

"אתם החילונים, צריך לתת לכם שתי סטירות שיסדרו לכם את הראש."

נעלבתי. המסע מתיש מאוד, פיזית ונפשית. יצאנו מאומן ב-3 בלילה, התעכבנו המון ואני התחלתי להילחץ. פחדתי לאחר לטיסה. אני מרוט עצבים. במשך השהות ישנו מעט מאוד, שינות חטופות. הייתי בר מזל יחסית, היה לי הכסף לשלם על מיטה. חלק מהחסידים ישנו בשבוע האחרון על רצפות בתי הכנסת באוקראינה, שכבר מתקררת בראש השנה.

בסוף הגענו לטרמינל המאולתר והנפרד שהכינו לנו הרשויות האוקראיניות. הטרמינל היה אוהל ברזנט כחול שנפרש על חלק מכביש ההמראה של שדה התעופה. תהיתי בקול למה מפרידים אותנו מכולם (ישר עלו לי מחשבות על האוקראינים האנטישמים, וגם רציתי לקנות קפה בטרמינל נורמלי). החסידים אמרו שאנחנו מופרדים דווקא לבקשתם, כדי שלא יאלצו לראות את ה"שֵדות" (נשים אוקראיניות). הכל היה מבולגן הרבה יותר מהרגיל. הפקידים והשוטרים האוקראינים היו עוינים מאוד, נהמו עלינו בשפתם וצחקו. כדי להיכנס מהר יותר לטרמינל חלק מהחסידים נתנו להם סיגריות.

הגענו לתחנה האחרונה לפני העליה למטוס. התחנות הופרדו במחסומי פלסטיק משטרתיים, כאשר שוטרים צועקים, אגרסיביים במגעם ועצבניים שומרים בקושי על ההפרדה בין התחנות. רציתי לנוח אבל פחדתי שיודיעו על עליה למטוס ולא אשמע. לא היו מסכים שיודיעו מי עולה על מטוס ומתי. הפקידים המקומיים לא ידעו להגיד לנו כלום. מדי פעם התפשטו שמועות על מיקום וזמן היציאה של כל אחת מהטיסות, ובשלב זה כבר התחילו להגיע שמועות על בעיות. נוצר מצב שהמידע הגיע מפה לאוזן, היה קשה מאוד להבין מה קורה אם לא היית מחובר לקהילה. בניגוד לפיזור מידע מאורגן על ידי מסכים, שמאפשר להתכרבל בפינה ולנמנם, בסוג זה של העברת מידע הייתי תלוי בקבוצה ונשארתי איתה, על אף הרצון העז שלי להיעלם.

אחרי מספר שעות של המתנה הגיע חסיד בעל חזות סמכותית (הליכה מהירה והחלטית וכרטיס פלסטיק תלוי על צווארו), ודיבר עם חבורת חסידים שהתגודדה סביבו. החסידים התפזרו וסיפרו שיש שביתה בבן גוריון ויש סיכוי גדול שאם לא נעלה על המטוס בקרוב ניאלץ לבלות את הלילה בקייב. בקושי הצלחתי לעצור את הדמעות.

כמה רגעים אחרי שמתפשטת ההודעה אצל כולם, קמים כחמישה חסידים ומתחילים לרקוד על האספלט. הם מעודדים אחד את השני וקוראים לחבריהם. החסידים מסתדרים במעגל, מחזיקים ידיים, מסתובבים ושרים כשפני כל חסיד אל גבו של החסיד שלפניו. לאט לאט מצטרפים עוד ועוד חסידים, גם מקהילות אחרות. המנגינה פשוטה ומינורית והמילים חוזרות על עצמן. יש רפרטואר קבוע של שירים לריקוד שיחזור על עצמו מספר פעמים במשך השעות הבאות. אף אחד לא מזמין אותי לרקוד הפעם, אולי בגלל הלילה שעבר. בדרך כלל הייתי מצטרף לריקודים. נהניתי לרקוד ולשיר וגם לא היה לי נעים להיות היחיד שלא רוקד. הפעם נשארתי שוכב על התיק שלי, זועף ומנסה להשלים שעות שינה.

השירה והריקוד מתגברים והולכים. למרות ההתנגדות שלי, ההתלהבות סוחפת גם אותי. אני כבר מכיר את המילים של השירים ולא יכול להוציא את המוזיקה מהראש. מתחילים להצטרף לריקוד גם עולים לרגל חילונים ומסורתיים. העולים לרגל לאומן מחולקים, באופן גס, לשתי קבוצות: קבוצה של חסידי ברסלב, שחיים בקהילות סגורות, ושהם בעלי מראה חרדי חסידי; וקבוצה של מסורתיים, שאני מנחש שביום יום הם משתתפים בשוק העבודה הכללי, רובם מזרחים ולא לובשים ציצית או מגדלים פאות. אחדים סיפרו לי שהם לא חובשים כיפה ביום יום. לשירה מצטרפת נגינת דרבוקות שמקפיצות את הקצב והרוקדים. מאחר והשירה היא מחזורית ואין לשירים התחלה וסוף מסודרים, השירים מתחלפים על פי החלטה של אחד הרוקדים. כל פעם מישהו מתחיל לשיר שיר חדש וכולם מצטרפים אליו. החסידים סיימו את הרפרטואר של השירים המוכרים ומתחילים לשיר שירים פחות מוכרים שהמסורתיים לא מכירים. המסורתיים ממשיכים לרקוד ומנסים ללמוד את המילים.

אחרי כמה דקות מתחילים את הרפרטואר מהתחלה, מהשירים הכי מוכרים ואהובים:

"נחל נחל נובע שמחה ואמונה. נחל נחל נובע שמחה ואמונה..."

בשיר יש משפט אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב וארבעה בתים של מנגינות, כשכל מחזור מנגינה חזק וסוער יותר. המסורתיים שרים בהתלהבות, רוקדים וקופצים, למרות שבדרך כלל הם שרים את השיר הזה עם מילים אחרות.

פתאום מתחיל אחד המסורתיים לשיר בקול רם את המילים של השיר בגרסה השניה באותו ניגון:

"מה שהיה היה, עכשיו מתחילים מהתחלה. מה שהיה היה, עכשיו מתחילים מהתחלה. אבא תחדש אותי לגמרי-, תדליק לי את הנשמה. אבא תחדש אותי לגמרי , תדליק לי את הנשמה..."

החסידים ממשיכים לרקוד, חלקם עוצמים עיניים ומסתכלים לשמיים, אבל הם לא שרים. מספר ימים קודם לכן סיפרו לי חסידים שהם לא אוהבים את הדרבוקות, מאחר והן מסמלות התנהגות לא צנועה. באופן כללי יש מתח בין הקבוצות השונות של העולים לרגל. באומן יש צפיפות גדולה והמגע בין קהילות מתרחש באופן תדיר. עיתוני הקהילה שלי כתבו על הסכנות החמורות שבטיול ב"שוק" שמוקם מידי שנה באומן ומשרת את העולים לרגל. יש סכנה בהתערבבות עם המקומיים וסחורותיהם, אבל גם סכנה בהתערבבות עם העולים לרגל שמסתובבים שם. כששאלתי על הנושא, החסידים בקהילה שלי ניסו להפגין סובלנות ואהבה אל הקבוצות השונות, תוך כדי שהם מדגישים את מקומן הנמוך יותר בהיררכיה של הקבוצות האחרות. המילים של הגרסה הראשונה של השיר מתאימות יותר לחסידים. הדימוי של נחל נובע הוא דימוי שרבי נחמן משתמש בו הרבה, וגם שמחה היא ערך חשוב בחסידות ברסלב. השיר דומה פחות לשפת דיבור יום יומית. השיר השני ישיר יותר, ומהווה קריאה של חוזר בתשובה שרוצה להשתנות. החסידים שבים ומדגישים שכל אחד צריך לחזור בתשובה כל יום ולבקש מהאל אמונה, ולכן השיר מתאים להם, אבל הם מקפידים להרחיק עצמם מהחילונים והמסורתיים ולא לשיר את השירים שלהם או להתנהג כמוהם.

הריקוד נעשה סוער. העולים לרגל מנגנים ושרים בכל הכח. יש התרגשות גדולה באוויר, חלק מהרוקדים דומעים, מרימים ידיים באוויר וצועקים לשמים. הרעש מרעיד את הקירות (ברזנט כחול). שוטרים, פקידים ודיילות מקומיים מתאספים וצופים ברוקדים, מצביעים ומדברים. שני חיילים מצלמים.

החסידים עושים "מטעמים" מהעוינות של המקומיים, עוד בטיסה הלוך שמעתי סיפורי אימה על יהודים שהותקפו על ידי ה"קוזאקים". בהתחלה חשבתי שמדובר בפולקלור, אבל כבר בשדה התעופה הטונים האגרסיביים של הפקידים והאופן בו זרקו עובדי שדה התעופה את התיקים שלנו גרמו לי לחשוב שאולי בכל זאת יש עוינות כלפינו. אני מזדהה גם עם החיילים האוקראינים וגם עם החסידים. החיילים נראים מתעניינים בקבוצה המוזרה וגם בזים לה. מצד אחד אני מגלה בעצמי כעס חדש על החסידים, כעס שדוחף אותי להתייחס לריקוד שלהם כמו אל טקס ברברי. מצד שני אני נדבק בהתלהבות של השירה והאקסטזה ומרגיש פתאום מאוד ציוני מול השנאה. אני נזכר בשיעורי היסטוריה מהתיכון ואני בטוח ששונאים גם אותי. החסידים משגשגים אל מול העוינות המקומית, היא נותנת להם תחושה של יחידת עילית מגובשת של עובדי השם, שעולים לרגל לקבר תחת קשיים.

לאט לאט גוועת השירה. המסורתיים חוזרים לשבת וגם חלק גדול מהחסידים. קבוצה קטנה של חסידים מהקהילה שאותה אני חוקר נשארת לרקוד עוד ועוד, שירה שקטה יותר בעיניים עצומות שנשמעת יותר כמו תפילה, עד שמודיעים לנו, שש שעות אחר כך, שאפשר לעלות למטוס.

החסידים שמחים. גם אני. "קיבלנו גזירה מהשמיים, אבל בגלל שקיבלנו אותה בשמחה, שרנו ורקדנו, המתיקו לנו אותה." בתור לאוטובוס שיקח אותנו למטוס מספרים החסידים סיפורי גבורה על הרב של הקהילה, שהיה מתגנב לאומן בזמן שאוקראינה נשלטה על ידי הקומוניסטים. בכל פעם שעצרו אותו ואת בני הלוויה שלו ובדקו את הדרכונים המזוייפים שלהם, הם היו רוקדים ושרים. להם לא היו בעיות קטנות כמו שלנו אלא סכנת חיים ממש. בזכות ההקרבה שלהם, ופריצת הדרך לרבינו, אנחנו זוכים היום להגיע אל הציוּן (הקבר).

במטוס אני חושב לעצמי שהדרך שלהם להעביר את הזמן בשש השעות בהן חיכינו באי ידיעה הייתה מאוד אפקטיבית. החסידים הצליחו להפוך שעות מתסכלות לרגעים של התעלות רוחנית. הם הכניסו את החוויה המיידית שלהם לתוך סיפור משותף על קשיים רוחניים והתגברות עליהם. הקשיים בדרך אל הצדיק הם מבחנים. מי שזוכה לעבור אותם עולה במדרגות הרוחניות.

אני, לעומתם, הצלחתי להפוך את החשש שלי מלבלות איתם עוד יום אחד לסיוט. אני מפונק יותר, ובסך הכל עברו עלי כמה שעות של המתנה. למזלי, גם לי היה את הסיפור שסיפרתי לעצמי ועזר לי להעביר את הזמן: אני אנתרופולוג. אני חלק מהפרויקט האנושי של נסיון להבין את העולם והאדם. אני בתפקיד בתוך סביבה עוינת ומתרחשת מולי תופעה מעניינת.

 

דקל קנטי הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. הוא כותב את עבודת התזה שלו על קהילת ברסלבים חוזרים בתשובה במאה שערים.