check
אתנוגרפיה של מסיבה || זרקור אתנוגרפי | פקפוק

אתנוגרפיה של מסיבה || זרקור אתנוגרפי

מאת: ניצן לונברג וטל גליקמן

ניצן לונברג

אני עומדת מול המראה ומודדת חולצה אחרי חולצה. החדר שלי נראה כאילו הוצאתי כל פריט

 לבוש אפשרי מהארון שלי.

מה ללבוש? מה בכלל לובשים למועדון? חולצה? מכנסיים? לא יהיה לי חם בזה? אולי שמלה? אבל אני מרגישה שמנה בשמלה הזאת. אני אנסה אחת אחרת.

לא, בזאת יהיה לי קר מדי.

מה לעשות?

אני מתבוננת, ובסוף בוחרת את השמלה השחורה הקטנה שקניתי כדי שתהיה בארון, כי "כל אישה צריכה אחת כזאת". המחיר עדיין עליה, מעולם לא לבשתי אותה.

אני תמיד מרגישה קצת חשופה מדי בשמלות, כאילו כולם יכולים לי לראות מלמטה. כאילו כל השומנים קופצים לי מהצד, כאילו אני לא רזה מספיק ולא יפה מספיק. בכלל, הלחץ החברתי להיות דקיקה עד כדי הרעבה עצמית, להתלבש בהתאם לצו האופנה ולדעת כיצד לשאת את עצמי על העקבים המייסרים מעולם לא פוסק. על אחת כמה וכמה במועדון, בספרה חברתית שהאינטראקציה בה מבוססת כולה על מראה, על נראות ועל יכולת לרקוד את עצמך לדעת, כאילו אף אחד לא רואה או מסתכל. אין מקום למודעות עצמית במקום כזה. אני שוקלת אם לשתות כוס יין לפני היציאה.

 

טל גליקמן

נקודת הפתיחה שלי הייתה במקום אחר לגמרי. שעתיים היה ראשי כפוף מתחת למנורת הקריאה, כשאני עוברת על סיכומים ובה בעת מחפשת סיבות להימלט מהם. את השמלה למסיבה בחרתי בהינף יד: חיפשתי משהו שיהיה מפתה מספיק אבל צנוע במידה, לא חגיגי מדי ולא פשוט מדי. את חוויית המסיבות לעסתי המון פעמים לפני כן, ולכן מידת ההתרגשות שלי לא הייתה בשמים. אספתי את התיק ופניתי לכיוון המועדון.

 

ניצן לונברג

אני מגיעה למועדון. בסוף בחרתי ללבוש גרביונים מתחת לשמלה, למרות הסכנה להיראות פרובינציאלית ומרושלת. הדבר האחרון שבא לי הוא להגיע למקום הזר הזה ולהעמיד פנים שכיף לי במוזיקה הרועשת ובתחושת שוק הבשר המזלזלת, שאני כבר מכירה מניסיונות (ספורים) קודמים. אני פוגשת שם את טל, שלבושה בשמלת צמר עם דוגמה סרוגה בשחור לבן, וסוקרת אותה בקנאה. היא עומדת על העקבים בצורה טבעית כל כך, ואני לעומת זאת מתקשה לצעוד בלי ליפול אפילו עם העקבים הנמוכים שלי. הבחורות שמקיפות אותנו לבושות בצורה שונה לחלוטין משלי, והרגשת הזרות מתעצמת במקביל להבנה כי טל שוחה בסיטואציה כמו דג במים. אנחנו נכנסות פנימה ומתיישבות על הבר בזמן שטל מחלקת חיבוקים ושלומים ליחצנים שהיא מכירה. אני, לעומת זאת, מרגישה כמו טיגריס על רפסודה באמצע האוקיינוס. המוזיקה עדיין לא התחילה לפעול בשיא החוזק, כי הגענו מוקדם יחסית. אבל אני מנחשת מה הולך לקרות בהמשך הערב.

 

ניצן לונברג

אחד היחצנים מתיישב לידינו ומתחיל לפלרטט איתי ועם טל, שנשענת אחורה בהפגנתיות ונותנת לי לנהל את השיחה. כמה רגעים קודם לכן היא שאלה אותי למה אני מרגישה כל כך לא בנוח, ולאחר כמה דקות של מחשבה הבנתי שזה בעצם כי אני לא יכולה לדבר באירועים כגון זה. מכיוון שאני לא מרגישה בנוח עם עצמי מבחינה פיזית, למעשה אין לי כלום להראות במועדון, שם השיפוט מהיר לפי קשר עין ופלרטוט שטחי. כשמתברר לי כעשר דקות לתוך השיחה שהבחור טיפש כמו נעל, אני מאבדת עניין מיידי.

אנחנו נכנסות פנימה לתוך המועדון. אני לא יודעת מה לעשות עם התיק שלי, אף שהתכוננתי מראש ולא הבאתי את הארנק הגדול. התחושה שאת מנתקת את עצמך מכל דבר שעלול לקשור אותך לחיים האמתיים. מכווצת לשמלה קטנטנה או לחולצה חושפת חזה, לוקחת עלייך אשראי וחמישים שקלים וטלפון סלולרי, וגם זה בדוחק. את כל מה שיש לך להראות את מראה בריקוד, בפלרטוט, בעיניים. אנחנו נכנסות לתוך שלב א' ומתבוננות מהבר הפנימי ברוקדים שמתחילים אט אט להתכנס בהתאם לשעה ההולכת ומתאחרת. המבלים עוצרים בבר, מתעניינים זה בשלומה של זאת, ולאט לאט מתפזרים כמו מולקולות חסרות ודאות וכיוון מדויק. מסתובבים במרחב, דרוכים לפעולה ולציד.

המועדון הוא שטח פומבי. האנשים יכולים להיראות ולראות ולבחור ממגש האנשים היפים (יותר ופחות) שעומדים לפניהם ומציגים את נכסיהם בגאווה. הזכרים החזקים במועדון יבחרו את הבחורות היפות יותר ויצאו עם מספר טלפון, נשיקה, או אפילו סקס. (כבר שמעתי סיפורים על בני המזל הבודדים שיצאו עם חתונה). אני חושבת שיש כאן מענה על צורך אבולוציוני של רבייה. החברה המודרנית לא מאפשרת לנו פורקן מיני פומבי, ריקוד משוחרר או לגיטימציה לציית לאינסטינקטים החייתיים שבנו. בחברה שבה הכול מודחק ועטוף חוקי חוקים של דייטינג, נגיעה, מתי אפשר לעשות סקס, מתי צריך לתת למישהו לרדוף אחרייך –  במועדון, לכאורה,  אנחנו פתאום חוזרים להיות השבט שמקיים טקסי פריון, סוגדים לגשם ולריקוד. בוחרים וחוטפים לנו בני זוג על סמך תחושה ראשונית וקשר עין. מה, אם זה עבד להם בט"ו באב, למה שזה לא יעבוד כאן?

 

טל גליקמן

אני וניצן התיישבנו ליד הבר והזמנו כוס קאווה. די מהר ניגשו אלינו שני יחצנים, אחד מהם מוכר לי והאחר "קפץ על המציאה" ושעט לעברנו. מיד כשפנה לעברי כבר הוסר מעליי על ידי היחצן השני: "אל תיגע בה, היא שלי", שאג. סימון הטריטוריה החל ליישם עצמו על בשרנו. החלטתי לנצל את תשומת הלב ולשאול אותם כמה שאלות שיגלו לי איך הם רואים את ליל המסיבה. "תראי", אמר האחד, "זה מקום להשתחרר. לצאת מהגוף קצת. כל אחד בא לפה כדי לצאת מהשגרה של האוניברסיטה, וברור שגם לתפוס בחורות על הדרך", הוא חייך וקרץ לי. "כיחצן אני צריך להכיר את כולם ולהיות חבר של כולם. ככה אני יכול לפרסם את המסיבה באוניברסיטה". כפי הנראה, היחצנים הם הדמויות היחידות שממשיכות לגלם את חוויית המסיבה גם אחרי שהיא נגמרת. הם נושאים על גופם את ההבטחה להנאה ובכך מושכים קהל יעד. הקבלה לתפקיד, אפוא, מותנית בהון חברתי ובקסם אישי. "ואיך אתה משתחרר באמת?" שאלתי. "כשאני רוקד. אבל כדאי לתדלק קודם בבר", ענה. ה"תדלוק", בשפת פוקדי המסיבות, הוא השלב שבו שותים לשוכרה, לשחרור, לביטול האיפוק העצמי. לאורכו של הבר הונפו שוטים באוויר ולוו בקריאות צחוק מרובות. צ'ייסר גרר צ'ייסר ושוט גרר שוט, עד שאט אט נתרפו כתפיהם של השותים והם החלו להתקדם לרחבת הריקודים.

 

ניצן לונברג

אני רוקדת כשאני מודעת לעצמי בצורה איומה. מה עושים עם הפנים? מחייכים? רוקדים רציני? אני מוצאת את עצמי עושה פרצוף ומשרבבת שפתיים, ומיד מתעשתת. לידינו נעמדים שני גברים בלונדינים. אחד לבוש בחולצה קרועה עם סמל של יחידה מובחרת בצבא, אל השני אני לא כל כך שמה לב. הם נעמדים ומתחילים לרקוד אתנו. אני מתבוננת בבחור בחולצה הקרועה ומושכת בשמלתי באי נוחות. אחר כך אני בוחנת את פניו של הבחור השני. בשלב זה אינני יודעת כי יצירת קשר עין במועדון משמעה איתות ו"אור ירוק" לתחילת המהלכים. יצירת קשר העין היא סימן מוסכם, שאני באותו היום לא הכרתי ולא הבנתי. אני מציינת זאת לפני טל, והיא מחווה בראשה בעדינות לכיוון המבלים. כולם מחליפים מבטים, מחפשים, שואלים. אם הוא נועל את המבט על שלך, היא מסבירה לי, סימן שאת מעוניינת והוא יכול לגשת אלייך. אם את מסבה את הראש, הוא ימשיך למישהי אחרת. פשוט כל כך.

 

טל גליקמן

היחצן אמר שהוא בא לכאן כדי להשתחרר. האומנם? די מהר הרגשתי שלצד השחרור שבריקוד נוכח גם לחץ לצוד, לתפוס בחורה, לצאת מפה בשניים. ההכנה לציד כבר התחילה שעה קודם לכן, כשישבנו ליד הבר: כמה גברים הניחו יד על כתפה של בחורה וחייכו אליה באלגנטיות. אם הצליחו לגרום לה להרגיש בנוח, כך הגבירו את סיכוייהם לזכות בהיענות חיובית כשיזמינו אותה לריקוד.

 כמה גברים רקדו סביבי ואני נעניתי בחיוב, עוברת במהירות מאחד לאחר כדי שלא יחשבו שהצליחו לצוד אותי. הם זרקו זה לזה מבטים מאיימים. אם המוזיקה הייתה פחות רועשת, ודאי היו מוסיפים משפט אזהרה קליל בנוסח שאגתו של היחצן. זה היה נראה לי מגוחך קצת. האם כך הם חושבים שישיגו אותי? דרך קרב על הבשר שלי? אין להם מושג מי אני! אולי בעולם המסיבות זה בכלל לא משנה. אף שיש לי מוח, כאן המוזיקה רועשת והאלכוהול זורם ואין טעם לדבר. ברחבת הריקודים אני בשר ותו לא, ואני מודה שזה קצת הרגיז אותי. מיד לאחר מכן התעשתי.

כשהסתכלתי סביב הבחנתי שמבחן הציד לא צלח לכולם. אנשים שלחו זרועותיהם בריקוד בצורה שמתאפשרת בחברה שלנו רק באובדן הפיכחון. בעולם הטבע, הטורף רודף אחר הטרף עד שמצליח לנעוץ בו את ציפורניו. כאן, בתרבות, אישה רוקדת – ומאחוריה נצמד גבר בניסיון לשמור עליה שמא תברח. תהיתי אם אני במסיבה או בג'ונגל. "החזקים" יצאו מרחבת הריקודים אחוזים בידה של אישה, מעט שיכורה אם יורשה לי, ואילו "החלשים" רקדו בסולו.

 

ניצן לונברג

הבחור בחולצת המסלול מושך אותי בידו ומסחרר אותי בריקוד סלסה סוער. באחד מהצעדים הוא מקרב אותי אליו ואני לוחשת לו נבוכה שאני לא יודעת לרקוד סלסה. הוא עונה לי, "זה בסדר, אני עושה את הכול, את רק צריכה ללכת בעקבותיי". אני חושבת לעצמי שלא מפתיע שסלסה, ריקוד שנחשב חושני וסקסי בעבור שני הרוקדים, הוא ריקוד שבו האישה הולכת אחרי הגבר המוביל.

אני מושכת בכתפיי מתוך ויתור וממשיכה להסתובב. לאחר זמן קצר מאוד נמאס לי, וגם נהיה מאוחר. ובכלל, מחר יש לימודים. כבר לא נוח לי בגרביונים החמים שמגרדים לי. אני הולכת לשירותים ומורידה אותם, מאבדת באקט זה עוד הגנה מפני הציידים המסתובבים במועדון. עכשיו גם הרגליים שלי חשופות. אני מברכת על החושך שבחסותו אני יכולה להחביא את העובדה שקצת חיפפתי בגילוח שלהן. אין מה לעשות, אני מודה בפני עצמי, גם אני שבויה בקונספט החברתי של "אישה יפה – אישה ללא שיער גוף".

 

טל גליקמן

אני לא אשקר ואומר שלא נהניתי מחילוץ העצמות שבריקוד. הייתה בין הנוכחים אחדות שלא חווים כשהולכים למכולת, כשיושבים בהרצאה ואפילו כשמצטופפים באוטובוס דוהר. זאת הייתה היטמעות מוחלטת: כולם היו אני וכולם היו איתי. נענו בחלל כגוף אחד, שרנו יחד שירים מוכרים, נשמנו את אותו האוויר והעזנו לגעת הרבה מעבר למה שכבלי הנימוס מאפשרים ביום יום. העובדה שלא יכולנו לשמוע זה את זה רק טשטשה כל אפשרות להבדלים מנטאליים בינינו. במהלך הריקוד מצאנו את עצמנו בספרה חברתית אחרת ללילה בודד, שבה זכינו להיות כל מה שלימדו אותנו לשמור מתחת לפני השטח.

בנוגע לבחורים שבאו להשתחרר ולצוד בחורות, לא כולם זכו לשנות סטאטוס מרווק לתפוס (או לפחות לתפוס ללילה). בסופו של דבר הובן לי למה הגברים שכשלו בציד יחזרו לכאן לעוד סיבוב. המסיבה היא הגשר הלימינאלי בין התרבותיות ביום ובין החייתיות בליל. במסיבה יש לך את ההיתר החברתי להתחבר לקמאי שבך, כי אם תביט סביב תראה שכך עושים כולם. זאת בדיוק משמעות השחרור לפי דעתו של היחצן: האפשרות להתנהג בסצנה חברתית נטול כל רסן. חייכתי לניצן והיא הביטה בי בחזרה במבט מזדהה, וצעדנו יחד החוצה מרחבת הריקודים.

 

ניצן לונברג

חוויית ה"מתבוננת מהצד" הנצחית שלי לא פסחה גם על בועת המועדון. לא הצלחתי לצאת מעורי, "להשתחרר" מספיק כדי ליהנות מהחוויה. יחד עם זאת, אני יודעת שהיה וארצה לעשות זאת יום אחד, תמיד יחכה לי איזה מחסן הומה אדם, רועש, ועם בר אלכוהול במחירים מופקעים.

מכירה  את האמירה "לרקוד כאילו אתה לבד בחדר"? זאת בדיוק הבעיה. גם אם שתית, השתחררת, באת עם חבורת השוות (תרתי משמע) שלך או אפילו לבד (כל אחת ומה שנוח לה) – אי אפשר להתפרק באופן מוחלט במועדון. למרות האשליה שהמקום מציג לנו, תמיד יהיה מישהו שאת מכירה או מישהי שאת רוצה להשוויץ לפניה – ברגליים, בחזה, בשמלה החדשה שקנית. חס וחלילה לא בשכל או בשנינות שאת יודעת שיש לך. זה פשוט לא המקום. אבל מה יעלה בגורלם של אלה אשר לא זכו לגוף המושלם או ליכולת המופלאה לרקוד? הם והן ככל הנראה יתפזרו הביתה חפויי ראש, שיכורים (או שיכורות), ויבלו את הזמן בדפדוף בתמונות מהמסיבה בפייסבוק. המועדון מנסה אולי להעמיד פנים שהוא ספרה חברתית שונה, אבל למעשה הוא נעול ומעוגן בתוך ההקשר החברתי הרחב יותר.

למרות הכול, הריקוד במועדון נותן דרור להוויה הפראית שלנו, לדחפים ולאינסטינקטים הבסיסיים ביותר של בני האדם. אנחנו חיות. אבל חיות בשבי או בכלוב. כלוב קונספטואלי של אמות מידה ויופי, של חוקים והגבלות. החברה המודרנית יכולה להמשיך להעמיד פנים שהיא מתקדמת ונאורה, אבל בסופו של דבר השאלה האמתית היא, האם החיה שבנו תנצח?