מאת: שגיא גינוסר

So far as I am able to judge, nothing has been left undone, either by man or nature, to make India the most extraordinary country that the sun visits on his rounds. Nothing seems to have been forgotten, nothing overlooked…”

            (Mark Twain, Following the Equator)

מאיפה מתחילים?

הסרט 'חיים של אחרים' נפתח בהרצאתו של חוקר בכיר בשטאזי בפני חוקרים צעירים שבה הוא מסביר כיצד להבחין בין סיפור מומצא של נחקרים לסיפורם האמיתי. כאשר נחקר חוזר תמיד, גם במצבים משתנים וגם למול מסכת לחצים פיזיים, על אותה הגרסא בדיוק, תדעו שהוא לבטח משקר. מי שבאמת חווה את הסיפור ישנה את מילות הסיפור, ישכח פרטים ויוסיף אחרים. את סיפור הגעתי אל השדה סיפרתי כל כך הרבה פעמים בכל כך הרבה הקשרים שאם נתייחס ברצינות לדבריו של חוקר השטאזי, אני מתחיל לחשוש שאולי הוא מומצא. ובכל זאת אנסה. לסיפור יש כמה התחלות שונות, שכמובן קשורות ביניהן:

ההתחלה "הישראלית": גם אני יצאתי לטיול ארוך אחרי הצבא, שהתחיל בהודו. מיד עם הנחיתה בדלהי, עם ריח הליזול בנמל התעופה, החום הכבד ולחות הקיץ המעיקה, מכוניות האמבסדור ובעיקר המוני נהגים, נוכלים ושאר סקרנים, צץ ועלה בי טעם חמצמץ-מתקתק של אחרוּת קשה אך גם מזמינה (טעם שמאז לא נס ליחו). במהלך אותו טיול בתת-היבשת הגעתי למחוז פחות-תיירותי במדינה התיירותית למדי הימָצָ'ל פרָדֵש, מרחק יריקה, או 12 שעות, מדרמסלה הידועה בציבור. שם, בחלקו הנידח יותר של המחוז, הצטרפתי לעולים לרגל הינדואים בדרכם אל אגם והר, משכנם של האלים שיווה ופרבטי. חוויה זו נותרה לה אי-שם בחלקו האחורי של ראשי.

ההתחלה "האקדמית": חזרתי לארץ והתחלתי ללמוד אנתרופולוגיה וסוציולוגיה, וכל קורס שיכולתי על הודו (זכור לי במיוחד קורס של פרופסור כהנא ז"ל על אוניברסיטאות ובינוי של חברה אזרחית בהודו). משהתחלתי את התואר השני חשבתי לנסות ולהגשים פנטזיה (למה פנטזיה? כי, אחרי הכול, מי עושה פה עבודה מחוץ לישראל ועוד בתואר השני?) ולערוך מחקר בהודו. פניתי לפרופסור דוד שולמן, אצלו למדתי במהלך התואר הראשון כל קורס שניתן, והוא המליץ לעבודת תיזה לבחור "נושא קטן, מוגבל ותחום ככל האפשר". כך שבה והועלתה באוב אותה עליה לרגל.

ההתחלה "האתנוגראפית": הגעתי לשדה מבלי לדעת כמעט דבר על העלייה לרגל, אפילו לא את מועדה המדויק. אלא שאז, לפי מיטב מסורת ה-serendipity האנתרופולוגי, מצאתי את עצמי במקדש בכפר נידח, מתבונן ממרחק בטוח באנשים המגיעים ומשתחווים לפני אדם מסוים. הוא הרים את ראשו, היישיר מבט לעברי וקרא לי לבוא. באתי, והשאר היסטוריה. מאז אני איתו, באותו נושא "מוגבל ותחום" שמן הסתם עוד יעסיק אותי שנים.

 

מהתיזה לדוקטורט

אותו אדם אליו הצטרפתי הוא מנהיג אחת מקבוצות הצליינים הגדולות, שחבריה צועדים ברגל מרחק של כ-200 קילומטרים מבתיהם בעמק הררי במדינת ג'אמוּ וקשמיר השכנה אל ההר והאגם. המנהיג, הקרוי "גורו" בפי חברי קבוצתו, הוא מדיום ומרפא רב עוצמה, העולה לרגל אל משכנו של האל שיווה יחד עם תלמידיו המדיומים בליווי אנשים "רגילים". במשך שני קיצים נסעתי להודו, התלוויתי לקבוצות אלה ובחנתי את האופן שבו מאורגנת ומבוצעת עליה לרגל זו על שלל טקסיה. מבחינה תיאורטית, מצאתי שהיא אינה מתאימה למודל של טרנר אודות עליה לרגל, וזאת מאחר ואינה כוללת שלב לימינאלי או יציאה אל אנטי-מבנה.

העליה לרגל (שכזכור נבחרה בשל היותה "נושא תחום ומוגבל") התגלתה כמהווה רק חלק ממארג טקסי שלם שבמרכזו נמצאים גורואים מקומיים, שהם מנהיגים דתיים ומדיומים רבי עוצמה בעצמם, המטפלים באנשים, עורכים טקסים מורכבים שונים לאורך השנה (שהעליה לרגל היא רק דוגמה אחת שלהם) וכן חונכים ומכשירים מדיומים אחרים. וכך התגלגלתי אל עבודת הדוקטורט, אותה אני כותב בהדרכתם של פרופסור דון הנדלמן (שמחקריו על ריטואלים, שמאנים וקוסמולוגיה דרום-הודית כמו גם השיחות איתו הם מקור השראה מתמיד) ופרופסור דוד שולמן (המעורר גם הוא מחשבה ושאר רוח, ושבאוניברסיטה העברית, ובישראל בכלל, שמו ממש שזור במילה "הודו").

העבודה מתמקדת בגורו אחד מבין גורואים אלה, הנמצא בליבו של מערך דינאמי הכולל: אנשים בצרה הפונים אליו בחיפוש אחר מזור לבעיותיהם; מדיומים העוברים אצלו תהליך חניכה ארוך; מכשפים ושדים בהם הוא נאבק ואלים בהם הוא נעזר ואותם הוא עובד. עם כולם הוא נמצא באינטראקציות שונות הבאות לידי ביטוי במהלך הטקסים השונים. בעבודתי אני מנסה, אם כן, להתחקות אחר עולמו של הגורו כפי שזה בא לידי ביטוי במערך הטקסי המורכב. זהו אולי לב העבודה, האמצע שסביבו מתארגן כל השאר וממנו נשלחות זרועות תמנוניות לכיוונים שונים, חלקם הולכים ומתבהרים, חלקם מפתיעים ואחרים כלל לא ידועים עדיין.

 

עבודת שדה "שם"

המתודולוגיה שלי היא אנתרופולוגית, היינו - עבודת השדה בצורתה "הקלאסית" (אם יש דבר כזה), אותה חוויה טוטלית של מעבר מלא מהחיים "פה" לחיים "שם". במרכזה גורו אחד שהוא אינפורמנט המפתח שלי והרבה מעבר לזה. אחת השאלות הנפוצות שנוטים לשאול אותי היא "איך קוראים לו?" מתוך ההנחה הסמויה (יותר או פחות), שהוא לבטח גורו מוכר, ובמילים אחרות גורו של מערביים. אז הוא לא. למעשה, חוץ ממני הוא לא פגש מעולם אף "מערבי" (angrezi), מה שכמובן אינו מפחית (או מעלה) מעוצמתו וחשיבותו המקומית. בכלל, מסתבר שאפשר לחקור בהודו גם "סתם" הודים, ולא כולם קשורים, מושפעים או מדוכאים על-ידי המערב או קשורים לישראלים (בעצם, היום הוא כבר כן. לפחות לישראלי אחד).

 

 רחצת בוקר יומית במעיין

עבורי עבודת שדה משמעה לעבור לחיות בהודו תקופה, ובעצם להיות עם הגורו כל יום, כל היום (כמעט); להשתתף באירועים, לצפות בהם (כחלק מהאוקסימורון הידוע של "תצפית משתתפת"); לפגוש ולדבר עם אנשים ופשוט להיות איתם. "לחיות עם הגורו" משמע לגור איתו באותו בית, ולחלוק איתו את אותו חדר (אל דאגה, יש לי מיטה משלי. מקוצרת, אבל משלי) ואת אותו סדר יום. זה כמובן אומר לאכול את האוכל שהוא אוכל (כל יום אורז ועדשים, או שעועית ולפעמים גם צ'פטי; אותי מצ'פרים לפעמים בגהי), ולהתרחץ מוקדם בבוקר במעיין שבו הוא מתרחץ, וזה גם אומר לשבת איתו בחושך כשיש הפסקת חשמל פעמיים ביום למשך חצי יום וזה כמובן אומר לשכוח מאינטרנט למשך מספר חודשים.

מאחר ועבודת השדה שלי מתנהלת במדינת ג'אמו וקשמיר, ששמה הרע הולך לפניה כאזור המסוכסך והמדמם הנמצא בין הודו לפקיסטן, נוספת עוד מורכבות לעבודה: מסוכן שם בחוץ. סכנת הטרור, המוכר ממחוזות הנמצאים הרחק במערבה של אסיה, מרחפת גם מעל אזור זה ומגבילה את צעדיי הפיזיים ואת נושאי עיסוקיי. כך, למשל, בלחץ מארחיי אני נמנע מליצור קשר וללמוד אודות המוסלמים המקומיים המהווים כמחצית מהאוכלוסייה.

תיאורים אלה אינם רק אפיזודות צבעוניות שנועדו להביא את 'סיפורי הגבורה' על פי האתוס האנתרופולוגי ולצבוע אותם בצבעי הרומנטיקה של האקזוטיקה. אלו הם הלבנים מהן נבנית עבודת השדה. זוהי אינה רק הצרמוניה שנועדה להעביר את האנתרופולוג טקס חניכה ולהכניס אותו למועדון המקצועי (גילדה? חונטה?), אלא זוהי דרכו אל "מסד הנתונים" שבבסיס עבודתו. כי אחרי הכול, עבודת שדה נעשית לא רק בהתגברות על הקושי האנתרופולוגי הנובע מהמפגש האינטר-סובייקטיבי בשדה ומתצפית-משתתפת בריטואלים שונים, אלא גם ובעיקר מתוך השהייה המתמשכת עם האנשים בשדה בתנאיהם, שהייה המורכבת (כפי שנהג ללמד פרופסור אורי אלמגור בשיעוריו) מאין-ספור רגעי יומיום בהם עסוקים במענה לשאלות מציקות, כמו האם יהיה חשמל, האם יש מים, ומה יהיה המצב הבריאותי הכללי? וכל רגעים והתמודדויות אלה מהווים תחנות חשובות באותה הדרך הלא-סלולה של עבודת השדה.

עבורי היו עבודת שדה ומחקר בהודו בגדר חלום (כי, כאמור, זה קשה ולא ישים לעשות עבודת שדה מחוץ לישראל). אלא שאז הסתבר לי שחלום כזה דווקא יכול להתממש, והמילים הבאות, שדומה כי נכתבו ממש עבור 'פקפוק', בהחלט יכולות לשמש מקור השראה: "חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם - חלום היא .... ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות."

 

שגיא גינוסר הינו דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים (זוכה מלגת הנשיא). הוא כותב על גורו של מדיומים-מרפאים במערב ההימלאיה ההודית, בהנחיית פרופסור דון הנדלמן ופרופסור דוד שולמן (מדע הדתות ולימודי הודו).