מאת: פרופ' ורד וינצקי-סרוסי

"You have to begin to lose your memory, if only in bits and pieces, to realize that memory is what makes our lives…. Our memory is our coherence, our reason, our feeling, even our action. Without it we are nothing…." (Luis Bunuel)

"The struggle of men against power is the struggle of memory against forgetting." (Milan Kundera)

לא מוכרחים להיות בחרדה מאלצהיימר, לחיות במזרח התיכון או במזרח אסיה כדי להבין שזיכרון אישי וקולקטיבי הם ענין רציני ולא אופנה חולפת. אבל לא רק היעדרו של הזיכרון מטריד אותנו. קיומו של הזיכרון מעסיק אותנו כי הוא חוט השידרה המרכזי של הזהות שלנו, כפרטים וכקולקטיב. זיכרון קולקטיבי הוא פרויקט אינטלקטואלי עם היסטוריה ארוכה ועוגנים תרבותיים, שראשיתו עוד בימי התנ"ך והציווי "זכור" והמשכו במודרנה (להרחבה על ההיסטוריה של התחום והמושג ראו Olick, Vinitzky-Seroussi and Levy, 2010 ).

זיכרון קולקטיבי – כמושג ששורשיו בסוציולוגיה – עניין וממשיך לענין דיסציפלינות רבות כהיסטוריה, פילוסופיה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, לימודי תרבות, ספרות ועוד. קורסים בתחום מוצעים במיטב האוניברסיטאות, ומעבר לפרסומים בכתבי עת כלליים (שלא לדבר על ספרים), יש לתחום היום שני כתבי עת משלו (history and memory, memory studies) ומרכזי מחקר. במקביל, ובמיוחד במחצית השניה של המאה העשרים, זיכרון קולקטיבי הוא פרויקט פוליטי בעל השלכות על איכות החיים של רבים מתושבי כדור הארץ.

זיכרון קולקטיבי – שבעת הזו של לוח השנה הישראלי-יהודי הוא חלק מן היומיום הלאומי – הוא ודאי לא המצאה ישראלית, אם כי הוא בהחלט מרכזי אצלנו גם בהשוואה למדינות אחרות. מוזיאונים להיסטוריה נפתחים מדי שנה ברחבי העולם (למשל מוזיאון האפרטהייד בדרום אפריקה, המוזיאון היהודי בברלין, מוזיאון מלחמת העולם הראשונה בצרפת), סרטים המשמשים כלי לעיצוב הזיכרון הם מדיומים פופולאריים במיוחד וסוחפי פרסים (למשל, "החיים יפים" של בניני, "רשימת שינדלר" של ספילברג,  "שואה" של לנצמן), ויכוחים והפגנות על תערוכות, אנדרטאות, שמות של רחובות ועוד מרחבי הנצחה מסוגים שונים הפכו את הזירה הציבורית לכזו הנראית כאילו כל אזרחי העולם הם סטודנטים נצחיים של העבר. מנהיגים רבים ברחבי העולם סבורים שעל מנת לשמור על המוניטין שלהם עליהם להתנצל על חטאי העבר, גם אם הם עצמם לא נכחו בזמן הארועים ולא בהכרח אחראים להם ישירות. וכך התנצל ביל קלינטון בפני השחורים,טוני בלייר בפני האירים ואהוד ברק התנצל בשם מפלגת העבודה לדורותיה בפני המזרחים.

כל העיסוק הזה בעבר לא נובע מהעובדה שכולנו הפכנו לחובבי היסטוריה. להיפך, סוגיות שעניינן ההווה, הזהות שלנו, הסכסוכים הלא פתורים שלנו, הצדק שלנו, הקולות שהושתקו ודורשים הכרה ופיצוי וזמן זיכרון ומרחב להנצחה, הן המביאות לפופולאריות של העבר במחוזותינו. לעיתים נדמה שהעבר הוא הדבר הכי חי ובועט כאן.

אז מהו אותו זיכרון קולקטיבי? Olick and Robbins מגדירים את המונח החמקמק הזה "כמגוון הדפוסים שדרכם ובאמצעותם אנו מעוצבים על ידי העבר, בצורה מודעת ולא מודעת, בצורה ציבורית ופרטית, חומרית ולא חומרית, בצורה קונסנסואלית, כמו גם באופן הקורא תגר" (1998:112). וכך נעסוק במרחבים וסמלים (בהר הזיתים ובהר הרצל), בטקסים בבתי ספר ובספרי לימוד, בניתוח סדרות דוקומנטריות כ"תקומה" של הערוץ הראשון ו"המאה של האנשים" של הבי.בי.סי, בתמונות שהפכו לאיקונות (ילדת הנפלם בוייטנאם, הילד שמרים ידיים בשואה, האיש הקופץ ממגדלי התאומיםבניו יורק ב-11 בספטמבר, ומוחמד א-דורה שמחפש מחסה מאחורי אביו באינתיפאדה השניה), בדרך שבה "סתם" אנשים תופסים את העבר וכיצד הם תופסים אותו "ביחד", בהשפעה של העידן הדיגיטלי על הזיכרון, מה מקומו של הארכיון בחיים החברתיים, ועוד ועוד.

עה שהתחום עמוס בדיונים תיאורטיים מרתקים (למשל, היחסים שבין היסטוריה וזיכרון, סוגיות של יצוג העבר ומגבלותיהן, לאומיות, תיאורית הקונפליקט לעומת גישות דורקהיימיאניות [Schwartz, 2000], מקומה של הארכיאולוגיה כדיסציפלינה מדעית בעיצוב העבר [Ben-Yehuda, 2002]), ומקרי בוחן עשירים שתקצר היריעה מלמנות אותם, אני בוחרת לשתף אתכם באחד מן התחומים שמעסיק אותי בשנים האחרונות.

השאלות שמרתקות אותי עניין הוא הסוציולוגיה של ההנצחה באופן כללי והנצחת עבר בעייתי באופן יותר ספציפי. במילים אחרות, כיצד מתמודדות חברות עם עבר שעושה להן לא טוב בבטן, עם עבר שחלק מן האנשים היה מעדיף לשכוח, חלק מרגיש שהוא לא רוצה לשכוח, והרוב מעדיף לו לא היה מתרחש כלל. דוגמאות לעבר מהסוג הזה, שבבסיסו טראומה מוסרית, ניתן למצוא במלחמת האזרחים בספרד, בשנות הפרת זכויות האדם בצ'ילה וארגנטינה, באפרטהייד של דרום אפריקה, מלחמת ויטנאם עבור האמריקאים,אלג'יריה עבור הצרפתים ורצח רבין עבור החברה היהודית בישראל (וכן, יש עוד כמה נושאים לא פתורים בין הים והירדן שגם להם יצטרך להימצא מרחב וזמן הנצחה).

בספרות הוצע מודל אחד להתמודדות – מודל מולטי ווקאלי. הדוגמה הידועה ביותר שלו היא אתר ההנצחה למלחמת וייטנאם בוושינגטון הבירה (Wagner-Pacifici and Schwartz, 1997). במרחב המגוון שבין הקיר השחור עליו מופיעים שמות הנופלים האמריקאים בויטנאם, הדגל המסמל את האומה, השלט המציין את הארוע (שמעולם לא הוכרז פורמאלית כמלחמה), והפסלים הפיגורטיביים המיצגים את הגברים והנשים שהיו שם, יכולות למצוא את עצמן קבוצות חברתיות בעלות דעות שונות וזכרונות שונים מהמלחמה. אבל המודל הזה הוא לא היחיד הקיים. במסגרת עבודת המחקר שלי על הנצחת רצח רבין בישראל, גיליתי מודל נוסף – מודל פרגמנטרי. במסגרת מודל זה יש אתרי הנצחה מופרדים (הקבר בירושליםוהאנדרטה בתל אביב) וזמני הנצחה מופרדים (י"ב בחשון והארבעה בנובמבר) וכל אחד מהם מספר סיפור אחר. שעה שמודל המולטי-ווקאליות מעודד סולידריות חברתית, הרי שהמודל הפרגמנטרי מעודד קונפליקט.

בהמשך פיתחתי מודל שינסה להסביר את התנאים החברתיים לעליית סגנונות הנצחה שונים. המודל מורכב משלושה מימדים: התרבות הפוליטית של החברה המנציחה, הרלוונטיות של העבר להווה וכוחם של סוכני הזיכרון. כאשר התרבות הפוליטית של החברה המנציחה היא קונסנסואלית, העבר המונצח כבר אינו חלק מוויכוחי ההווה ולסוכני הזיכרון אין הרבה כוח – יעלה מודל מולטי-ווקאלי.

וכך, בחברה האמריקאית, שאינה חובבת קונפליקטים ומעודדת פשרות, שבה בשנות השמונים מלחמת וייטנאם היא כבר לא חלק מסדר היום החברתי, ומשוחררי ויטנאם הם אנשים חלשים שזקוקים להרבה עזרה, לא יכולה להתקיים אלא הנצחה שתנסה לחבר בין כו-לם. כאשר התרבות הפוליטית היא קונפליקטואלית, העבר הוא חלק מן ההווה וסוכני הזיכרון הם רבי עוצמה, תעלה הנצחה פרגמנטרית. וכך, בישראל של שנות התשעים, עם רצח שבוצע על רקע הסכסוך הלא נגמר עם הפלסטינים ועם סוכני זיכרון שיש להם כל הון שבורדייה יכול היה לחשוב עליו, יעלו הנצחות במקומות שונים ובזמנים שונים שבהם ניתן יהיה לספר נארטיבים שונים של הרצח ועל רבין.

יכרון קולקטיבי הוא שדה מאתגר – עם עבר, הווה ועתיד – שיש בו שילוב של היסטוריה מרתקת, שאלות תיאורטיות עכשוויות, מגוון מתודולוגי ועניין כלל עולמי. בשנה הקרובה תופיע בהוצאת Oxford University Press מקראה מוערת/מוארת שערכתי עם עמיתיי Jeffrey K. Olick  ו-Daniel Levy. המקראה תפרוש כ-90 טקסטים שעברו עריכה מאסיבית (בין היתר, טקסטים הרואים לראשונה אור באנגלית), והמהווים – בעינינו, כמובן –  בסיס תיאורטי וקונספטואלי קריטי להוראה ומחקר בתחום. את המקראה תלווה הקדמה כללית, הקדמות לשערים השונים, וביוגרפיות קצרות על כל כותב/ת. אנחנו מקוים שה-Collective Memory Reader יהווה השראה להמשך שיח פורה ומקדם לתחום החשוב הזה.

 

פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בין תחומי התמחותה: זיכרון קולקטיבי והנצחה; ירושלים ותל אביב; סוציולוגיה של בתי משפט; הנצחת רצח רבין   ועוד.