מאת: קרן מזוז

בעבודת הדוקטורט, שבה חקרתי את תופעת הגירת העבודה לישראל, התמקדתי באופן בו עובדות זרות מהפיליפינים בישראל מתפקדות במרחב ריבוני שמגביל את כניסתם של לא-יהודים לתוכו.1 עבודת המחקר החלה בצורה מקרית ובלתי צפויה כאשר הייתי בדרכי לבקר את הוריי, המתגוררים בעיר אופקים, במהלך יום שבת באמצע פברואר 2001.

באותה שבת נסעתי על הכביש בסמוך למרכז המסחרי בעיר. השעה הייתה כמעט שלוש אחר הצהרים, ורחובות העיר היו שוממים. בתוך השיממון, הבחנתי לפתע בקבוצה של אנשים עטופים במעילים, חלקם עומדים וחלקם יושבים על ספסל. נוכחותם הפתיעה אותי, מאחר שהפיגה את השיממון המוכר לי בישוב, בייחוד בימי השבת, זמן המנוחה היהודי בו אנשים מתכנסים למשפחתיות בבתיהם. לא ידעתי בכמה אנשים מדובר. הם כיסו עצמם במטריות, נראו מקופלים בתוך עצמם. הצלחתי לזהות רגלים וידיים מבעד למטריות הפתוחות לרווחה, ללא פנים. האטתי את קצב הנסיעה וראיתי מונית גדולה עוצרת לצד הספסל. עצרתי את מכוניתי בצד הכביש, וראיתי שבע נשים ממהרות לסגור מטריות ולהיכנס למונית. זיהיתי שיער שחור חלק ועיניים מלוכסנות. הן נראו נשים זרות, נשים המכונות בישראל "עובדות זרות". עד לרגע זה, הכרתי את סוגיית הגירת העבודה לישראל מדיווחים שונים בתקשורת, דיווחים שהתייחסו לנוכחותן באזור תל-אביב ולא בפריפריה הדרומית. התפעלתי מנוכחותן בעיר ותהיתי: מה הן עושות כאן? למה וכיצד הן הגיעו לכאן? לאן הן נוסעות והאם יחזרו? דלתות המונית נסגרו, המכונית הסתובבה ונסעה החוצה מהעיר.

מפגש זה היווה התלכדות של זמן ומרחב שהותירה בי תחושה של חוסר נוחות. אחד הקשיים בעריכת עבודת שדה ב"בית" הינה תחושת המובנות מאליה של המרחב. אולם, במקרה שתיארתי, דווקא נוכחותן של הנשים במרחב עירוני המוכר לי הדגישה את זרותן, הדגשה שאולי הייתה זניחה וחסרת חשיבות אילו ראיתי אותן במקום זר עבורי. כאילו ה"בית" פלט אותן החוצה, הדגיש עבורי את זרותן ואחרותן אך בו בזמן גם שינה את פניו. כך, עריכת עבודת שדה ב"בית" מזמנת את ההבנה שהבית משתנה ומתעצב מחדש, חוויה מטלטלת בפני עצמה.

סקרנותי גברה. תהיתי לפשר מעשיהן בעיר והחלטתי לחזור, אך לא ידעתי האם הן ישובו. אולי הן מבקרות כאן או איבדו את דרכן? במהלך השבוע, המקום המה אדם ולא הצלחתי לזהות אותן שם, והחלטתי לחזור ביום השבת.

בשבת לאחר מכן, בשעה שלוש אחר הצהריים, חזרתי – ושם הן היו. אזרתי אומץ וניגשתי אליהן, הסתכלתי לעברן וחייכתי אל אחת הנשים, והיא חייכה בחזרה. שאלתי באנגלית "אתן נוסעות?" "לתל אביב", השיבו כולן בעברית. "וחוזרות?", המשכתי בעברית. אחת הנשים השיבה בעברית עילגת שהן עובדות כאן וחוזרות ביום ראשון. הצגתי את עצמי בעברית "ההורים שלי גרים כאן ולא ידעתי שאתן עובדות כאן." אישה אחרת השיבה בעברית מקוטעת "כן, עובדות, אבא אימא, מטפלות", והמשיכה "זקנים, מטפלות בזקנים". המונית נראתה במעלה הכביש. הן הכינו את התיקים ונפרדנו לשלום.

לאחר קריאה על הנושא במהלך השבוע, חזרתי בשבת שלאחר מכן ושוחחתי עימן ואף קבעתי להיפגש עם אחת הנשים. עוד באותו השבוע פגשתי את ג'יי, המתגוררת בביתה של מרים, החולה הסיעודית בה היא מטפלת. כך למעשה החלה עבודת השדה בעיר אופקים ונמשכה עד לחודש ינואר שנת 2007.

עבודת השדה אמנם החלה במרחב עירוני מוכר, אך המשיכה והתבססה במקומות העבודה של הנשים שהכרתי. שום דבר במוכּרות העיר לא הכין אותי לעבודת שדה בבתים פרטים עם נשים זרות מהפיליפינים מחד גיסא, ונשים סיעודיות נוטות-למות, מאידך גיסא. מקום העבודה של העובדות הזרות מהפיליפינים איננו מפעל או מרחב ציבורי, כי אם בתים פרטים של אנשים סיעודיים תושבי העיר אופקים ואזרחי מדינת ישראל, שכבר אינם מסוגלים לטפל בעצמם וזקוקים לעזרה של אדם אחר בביצוע פעולות יומיומיות כמו הליכה, רחצה, לבישת בגדים, אכילה ושליטה בצואה ובשתן. עבורם הבית נעשה מרחב החיים המרכזי ממנו הם ממעטים לצאת, ועבור העובדות מהפיליפינים הבית הוא מקום עבודה ומגורים כאחד. בנוסף לבית זה, חלקן שוכרות ביחד דירה בדרום תל אביב אליה הן נוסעות ביום החופשה בימי שבת, כפי שעשו כשפגשתי בהן לראשונה.

במהלך עבודת השדה התלוויתי למספר רב של נסעדות ומטפלותיהן הפיליפיניות. בית הנסעדת היה עבורי מרחב זר דרכו נחשפתי למקומות בעיר, לאנשים ולמשפחות, ולקצב חיים שלא הכרתי קודם. עם הזמן, בית ועוד בית נפתח בפני כמו גם נסגר. בתים נסגרו כאשר הנסעדת נפטרה והעובדת הזרה גורשה חזרה לארצה, או שאשרת עבודתה חודשה והיא הועברה לטפל בנסעדת בבית אחר. נכנסתי ויצאתי מהבתים הללו, שנעשו כל מרחבי החיים של הנסעדת והמטפלת, מרחבי חיים זמניים שכפי שהם נוצרים כך הם גם יכולים להיעלם. מרחבי חיים שזמניותם נקבעה לפי אורך הנשימה של הנסעדת ובו הן ישנו, אכלו, התלבשו, התרחצו, שוחחו בטלפון, קיבלו אורחים, נחו, ישבו, התגעגעו, בישלו, כיבסו, קראו, צחקו, בכו וכאבו.

משום שפערי השפה, התקשורת והתרבות בין העובדות, שדוברות אנגלית וטגלוג, ובין הנסעדות, שדוברות עברית וערבית-מגרבית, הגבילו אותן בעיקר לתקשורת בשפת גוף, עבודת השדה הורכבה ברובה מתצפיות. יחסי הטיפול השגרתיים בבית נבנו מפרקטיקות של גוף שהעובדות יישמו בניסיון לסייע לנסעדות בפעולות יומיומיות. פרקטיקות הטיפול חיברו בין גופן של העובדות לגופן של הנסעדות, כך שעם הזמן הנסעדת לומדת לאכול לפי קצב ההאכלה של הסועדת, הסועדת לומדת ללכת לפי קצב הליכתה של הנסעדת וכך הלאה. לוח הזמנים של האחת נשזר בלוח הזמנים של השנייה ומייצר, בתוך הבית, מרחב תנועה ותרבות שייחודי לשתיהן ומיוצר מתוך גופן.

בניסיון להבין ולנתח את מציאות החיים הסיעודית שנבנתה בבית נעזרתי בגישתו הפנומנולוגית של מרלו-פונטי וגישתו של דון הנדלמן. גישות אלו סייעו לי במאמץ האנתרופולוגי לזהות בבתים הקונקרטים בהם חקרתי את המבנה הפנימי והייחודי להם, ובו בזמן, את הקשרם לסדר החברתי הרחב.

לפי הנדלמן2, צורת הארגון קיימת בבסיסה של כל תופעה ומייצרת, כמו גם מונעת, סוגים שונים של אינטראקציות בין אנשים. צורת הארגון מאפשרת התבוננות בסדר הפנימי של התופעה עצמה וקשריה החיצונים עם הסדר החברתי. הסדר הפנימי של התופעה מעצב את הפרקטיקות, את אופן ארגון המרחב, הזמן ותנועות הגוף, כמו גם יוצר את התופעה עצמה. צורת הארגון מעניקה בו בזמן את אפשרויות העשייה והפעולה (agency) של האנשים, ומעניקה משמעות לפעולותיהם. גישה זו אפשרה לי לתאר את מציאות החיים של הנסעדות והעובדות מתוך פרקטיקות גופן, ולנתח פרקטיקות אלו ביחס לצורת הארגון החברתי-תרבותי שסביבן ושמגביל אותן. כתוצאה מכך, עבודת השדה בבתים הסיעודיים פתחה בפני זירות נוספות שכרוכות בבנית מציאות החיים בבית הן של הנסעדות והן של העובדות, כגון: ימי החופשה של העובדות בתל אביב; ביקורי בני משפחת הנסעדות בבית; מפגשי העובדות בכנסיות; מפגשים בחברת כוח האדם; בילויים קהילתיים כמו תחרויות היופי; והמפגשים הפתאומיים עם מנהלת ומשטרת ההגירה. החיבור בין זירות אלו מרכיב את מציאות חייהן של העובדות והנסעדות ומייצר את התנאים החברתיים שבמסגרתם וביחס אליהם הן פועלות.

עבודת השדה במנהלת ובמשטרת ההגירה מחוז דרום מהווה עבודה חלוצית בתחום, כיוון שלרוב מוסדות מדינה אינם נגישים ופתוחים למחקר .להבדיל מהכניסה לבית הסיעודי שתיארתי לעיל, כניסתי למנהלת ההגירה דרשה אישורים בירוקרטים. המנהלת הוקמה בשנת 2002 והוסבה למה שנקרא היום "רשות ההגירה והאוכלוסין" כאשר  את שוטרי משטרת ההגירה החליפו היום יחידת עו"ז (עובדים זרים), שהם פקחים של משרד הפנים בעלי סמכויות שיטור כלפי זרים בלבד. משימתה של מנהלת ההגירה הייתה לצמצם את מספר העובדים הזרים והעובדות הזרות בישראל. גם עבודת השדה במנהלת הורכבה לרוב מתצפיות, כיוון שנכחתי בזמן עבודתם של השוטרים והפקידים, למשל בביצוע מעצרים של עובדים זרים המוגדרים כלא-חוקיים במשמרות יום ולילה, באיתור כתובות ביתם של עובדים זרים, במעצר מסתננים מגבול מצרים, בכתיבת טפסים, בעריכות שימועים ובכליאת עובדים. במסגרת עבודת השדה במנהלת נחשפתי למימד של המדינה, של מפעילי הכוח ובעלי הסמכות בדרגים הבכירים והזוטרים. מימד זה הינו משמעותי בהקשר של הגירת עבודה כיוון שמוסדות המדינה מארגנים, מפקחים ומנהלים את המפגש בין הסועדות לנסעדות מלכתחילה. מימד זה לעיתים חסר בדיון האנתרופולוגי המתמקד בקבוצות שוליות ומוחלשות, מבלי לבחון את צורת הארגון של ההיגיון הבירוקרטי והקשרו למציאות החיים.

בזירות אלו נוצרת מציאות מורכבת שמבוססת על דינאמיות, גמישות ושבריריות של הגוף, של הבית ושל הכוח. מציאות שנבנית סביב פעולתן של העובדות הזרות מהפיליפינים המהוות חלק בלתי נפרד מכל זירה וזירה, ומחברות בין הזירות לכדי מערכת אחת. מתוך כך, בעבודה אני מדגישה את נוכחותן של העובדות הזרות מהפיליפינים דרך ציר שאני מכנה ציר הברבורים מנייר.

 

ברבור נייר, פרי עבודתה של עובדת פיליפינית בישראל

הכנת ברבורים מנייר הינה פרקטיקה הייחודית לעובדות הזרות מהפיליפינים המועסקות בסיעוד בישראל. עובדות רבות שהכרתי מעולם לא הכינו או הכירו עבודה זו בפיליפינים אלא למדו אותה כאן אחת מהשנייה. זוהי פרקטיקה שצומחת מהיצירתיות של העובדות ומיושמת בזמן הפנאי מהטיפול השגרתי בנסעדות. כיום, ניתן לראות את הברבורים במשרדי כוח אדם, בבתיהם של בני משפחות הנסעדות או לרכוש אותן בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב או בחנויות המזרח הרחוק.

בתיאור הברבורים מנייר (כותרת עבודתי), ישנה התעקשות לתאר את חווית המציאות של עובדת זרה מהפיליפינים בישראל לא רק כביטוי לצורכי המערכת, אלא מתוך חווית המציאות של העובדת כאדם חי, פעיל ויוצר משמעות.

 

 

 

אמנם תחילתה של עבודה זו במרחב עירוני מוכר, אך המשכה בקרב "שבטים" לא מוכרים. אמנם היא התחילה והתמקדה בעובדות מהפיליפינים, אך למעשה היא מתבוננת בגרסא אחת אפשרית של ישראליות, וביתר דיוק: בצורת הארגון של היות אדם בישראל.

עוד על כך ניתן לקרוא בעבודה עצמה, או להשתתף בקורס שאלמד בסמסטר א': "'עבודה זרה': מבט אנתרופולוגי על הגירת עבודה ומדינה."

 

1עבודת המחקר נערכה במסגרת לימודיי במחלקה לסוציולוגיה-אנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, בהנחיית פרופ' פרן מרקוביץ וד"ר אנדרה לוי.

2Handelman, Don. 1998. Models and Mirrors, Towards an Anthropology of Public Events. New York: Berghahn.

 

קרן מזוז היא פוסט-דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. כיום היא עובדת על מחקר העוסק במשמעויות של כאב.