check
בשבחו של הפקפוק | פקפוק

בשבחו של הפקפוק

מאת: דניאל זוהר

אני אוהב לעסוק בשמות פרטיים של בני אדם ושל יצורים אחרים. שמות מגלים לנו הרבה על נושאי השם, ובעיקר על הנותנים אותם. שמות הם כמה דברים בעת ובעונה אחת: הם מרכיב לשוני בשפה, הם תווית זיהוי במרחב הסוציו-תרבותי, למשל כפרט בתעודת הזהות או במערכות הביורוקרטיה; ואולי חשוב מכל – הם מכמני הלב: שמות הם תקוות ותפילות (יגאל), הם אכזבות (איכבוד)[1], הם מנחות ותודות (הודיה). ככאלה, שמות ממוקמים בצומת הסואן שבין שפה לתרבות, והם מקור שופע לפרשנויות חברתיות[2]. לאור זאת, החלטתי להתחיל את דרכי כעורך פקפוק בטיול לשוני-תרבותי קצר דרך שמו של כתב העת שלנו (על פרספקטיבה רפלקטיבית קודמת בנושא, ר' טור של לירון שני ונעם קסטל).

על פי מילון אבן שושן, 'פקפוק' הוא "ספק, היסוס", ו'פקפקנות' היא "ספקנות, הססנות, הטלת ספק בדברים שונים, חוסר אמונה בדברים"[3]. כלומר, מצד אחד הפקפוק עשוי להוות היסוס שמקורו אינו רצוני ו/או מודע, הכרוך דווקא בחוסר-החלטיות. מצד שני, פקפוק עשוי לנבוע מבחירה החלטית ומודעת, אולי אף דווקנית, להטיל ספק כדרך-חיים. כאן אדגיש את המובן השני, ההחלטי והבוחר, מתוך הבנה שזו היתה גם כוונתם של תלמידי המחלקה שייסדו את כתב-העת לפני תריסר שנים. זוהי הבנה שתיקפתי זה עתה בראיון עם אחד ממקימי כתב העת, ד"ר לירון שני (בגיליון). 

כשנתקלתי בכתב-העת לראשונה, הדבר הראשון שעלה במוחי הוא שהשם "פקפוק" מתאים יותר לכתב עת של החוג לפילוסופיה מאשר לכתב עת אנתרופולוגי וסוציולוגי. שכן, הפקפוק מזוהה בראש ובראשונה עם הפילוסופיה של יוון העתיקה[4]. הכט מתארת זאת היטב: "הספק המוקדם ביותר ברקורד ההיסטורי היה לפני אלפיים ושש-מאות שנה, מה שעושה את הספק לעתיק יותר מאשר רוב האמונות"[5]. אמנם גם היוונים התעניינו בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, אך את מלוא מרצם הם השקיעו בשאלות הקיום, בטבע העולם, במוסר וכדומה. על כל פנים, הכט מוסיפה (שם): "הספק היה [...] לא פחות חדור-תשוקה [מהדת] כלפי האמת". אכן, גם היא מדברת על המובן ההחלטי והבוחר של הטלת הספק.

מעבר לקרבה בין סוציולוגיה ואנתרופולוגיה לפילוסופיה (ר' לדוגמה), אחרי השקעת מחשבה נוספת, הודיתי ביני לבין עצמי שהשם "פקפוק" הולם ומוצלח לא פחות עבור כתב עת סוציולוגי ואנתרופולוגי. יש לכך שתי סיבות עיקריות:

1) מדעני החברה נוטים לפקפק מבית. עוד בשלב של קורסי המבוא מתפתחים אצלנו מנגנוני התרעה, כמעין-נתיך (פיוז) פנימי שקופץ ברגע שאוזנינו שומעות את שם התואר "טבעי", במיוחד כשהוא נלווה לתופעה חברתית (ור' את מאמרו של קלין-אורון מלפני עשור). עם הנתיך הזה לא נולדים, הוא מושג באמצעות לימוד וחשיבה. במידה מסוימת הוא גם לא ניתן לביטול, ואת התמימות החברתית שאיבדנו לא ניתן להשיב. מנטליות פקפקנית זו הפכה לחלק מישותנו, וחלקנו כבר שכח איך-זה-מרגיש להאמין בתופעה חברתית כ"טבעית". במילים אחרות, כמו שהפקפוק נמצא ביסודה של החשיבה המדעית, הפקפוק ב"טבעיות" של החברה ושל התרבות נמצא ביסודה של המחשבה החברתית.

2) מדעני החברה חווים פקפוק מן החוץ, אמנם מסוג אחר, במסגרת ה"כניסה לשדה". בכניסה לשדה מתמודדים חוקרים עם קיתונות של פקפוק מצד הנחקרים, כלפי אותו זר מוזר שהופיע בחייהם כרעם ביום בהיר. דוגמות מאלפות לכך ניתן למצוא בתיאורים של גירץ[6] ושל אבו לֻעֻ'ד[7]. למעשה, ניתן לומר שהפקפוק מן החוץ הוא הגורם המרכזי להתגבשות הספרות המתודולוגית העוסקת בכניסה לשדה, במסגרת אסטרטגיית המחקר האתנוגרפית[8].

אבל הפקפוק אינו נחלתם הבלעדית של אנשי אקדמיה, מדעני חברה או פילוסופים. אמנם יש הטועים לחשוב שלפקפוק ערך אינטלקטואלי בלבד, אך לא היא. על ערכו הפרגמטי של הפקפוק ניתן ללמוד, למשל, מ"יחידת-הפקפוק הצבאית" של אגף המודיעין בצה"ל. זו ידועה בשמה מחלקת הבקרה או איפכא מסתברא, והיא הוקמה בנובמבר 1975 בעקבות לקחי מלחמת יום כיפור. במסמך הקמת היחידה שפורסם בשנת 2015, נכתב כי ייעודה הוא להיות "גורם מדרבן לבדיקה עצמית...", כאשר "ראש היחידה אינו "משועבד" לזירה כלשהי". לפיכך, מטרת המחלקה לערער על ההערכות המודיעיניות המקובלות ולהציע הערכות מנוגדות.

אחרי שעמדנו על חשיבות הפקפוק במסגרת תפיסת העולם והמציאות של מדען החברה, הפילוסוף וקצין המודיעין, נתבונן במקור המילה. עיון במקורות מלמד שהשורש המרובע פקפ"ק[9] הופיע בעברית של חז"ל במשמעות שונה ומובחנת – הפקפוק איננו "הטלת ספק", כי אם "ערעור, זעזוע":

תקרה שאין עליה מעזיבה, ר' יהודה אומר: בית שמאי אומרים: מפקפק ונוטל אחת מבינתיים, ובית הלל אומרים: מפקפק או נוטל אחת מבינתיים, רבי מאיר אומר: נוטל אחת מבינתיים ואינו מפקפק (משנה סוכה ט"ו, א)

לאור המובן הראשוני שראינו זה עתה, ניתן לשחזר בנקל את ההרחבה הסמנטית, שבמסגרתה מילה המציינת ערעור של הפיזי מקבלת מובן נוסף של ערעור של המופשט[10]. אפשר לפקפק (=לנענע, לערער) תקרה של סוכה, ואפשר לפקפק (ב)רעיון חברתי, משפטי או פילוסופי. למעשה, כל מי שהזדמן לו בחייו לבלות את אחת מסעודות חג הסוכות, כשלפתע התפקפק הסכך על ראשו, מבין מה ההשלכות האפשרויות של הפקפוק.

כעת אבקש לפקפק בהגדרתו של אבן שושן: לדבריו, הספקן הוא "קטן-אמנה". האומנם? כבר ראינו שהכט לא היתה מסכימה לכך. ואני מתייצב לצידה, כשבאמתחתי המובן ההחלטי והבוחר: היעדר אמונתו של הפקפקן הוא רק פן אחד שלו, ואולי אף זמני ובלתי-קבוע. שכן, ניתן לטעון, לא ניתן להימצא במצב של פקפוק טוטאלי 24/7 מבלי לאבד את השפיות, את החברים או את שניהם. במילים אחרות, גם מדעני-החברה חוזרים הביתה מעת לעת. לרגעים אחדים הם מפסיקים להיות סוציולוגים ואנתרופולוגים, ונשארים בעיקר "אמא", "אבא", "בן/בת זוג".

יתרה מכך, יש הסבורים שראשית הידיעה בספק, וסופו של הפקפקן להאמין. כפי שכתב ר' משה אבן-עזרא (מת 1164): "מי שיתעצב על הספק, סופו לשמוח על הוודאי"[11]. אבן עזרא מזכיר דפוס לינארי, אך ניתן להציע שהפקפקן נמצא במחזור מתמיד של ספק-אמונה וחוזר חלילה. רב אחר שכתב בשבח הספק היה ר' שמואל אוזידה (מת 1604), שקבע: "הספקות עשו את האנשים חכמים" (שם).

רגע. רבנים ימי-ביניימיים שמדברים בשבח הספק? האם הספק לא היה נחלתם של הפילוסופים, שיצאו נגד הדת ואנשיה? לאו דווקא. נראה כי התמונה מורכבת יותר, וכי דווקא אנשי-דת עודדו את הפקפוק ואת החקירה המדעית. המדע לא הופיע יש מאין, אלא נבט בקרקע דתית, ואנשי-דת רבים היו גם מדענים ופילוסופים (אבן סינא, אבן רֻשְד, אבן חזם, רמב"ם ועוד). כלשונו של דורקהיים: "אם הפילוסופיה והמדעים נולדו מהדת, הרי זה מפני שהדת התחילה באמצעות תפיסת מקומם של המדעים והפילוסופיה"[12].

אשרי המפקפקים!

***

ובנימה אישית: אני שמח מאוד להצטרף למחלקה. יש כאן תחושה נעימה וייחודית שנוצרת על ידי סטודנטים ומרצים מעורבים, שלא מסתפקים בקורת-גג לימודית בלבד, אלא מבקשים ליצור מסגרת נעימה ותומכת. תודה לכל מי שהנעים לי את ההגעה לכאן בסבר פנים יפות, ובמיוחד להדר ויסמן, העורכת שאיתי. בפרוס שנת הלימודים תשפ"א, אני מלא ציפייה ללימוד ועשייה תחת הסוכה של כתב-העת הפקפקני שלנו.

דניאל זוהר הוא עורך כתב-העת הנכנס של פקפוק יחד עם הדר ויסמן. סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה. עבודת המוסמך שלו עוסקת בפולחן-קברים בחברה הבדואית בנגב.

ליצירת קשר עם דניאל:  daniel.zohar2@mail.huji.ac.il

 

[1] שמואל א' ד, יט.

[2] Vom Bruck, G., & Bodenhorn, B. (Eds.). (2006). An anthropology of names and naming. Cambridge: Cambridge University Press.

[3] אבן-שושן, א. (1976) "פקפוק"; "פקפקנות", המלון החדש. ירושלים: קרית ספר.

[4] Hecht, J. M. (2003). Doubt: A History: the great doubters and their legacy of innovation from Socrates and Jesus to Thomas Jefferson and Emily Dickinson. New York: HarperCollins.

[5] Hecht, J. M. (2003). Doubt: A History: the great doubters and their legacy of innovation from Socrates and Jesus to Thomas Jefferson and Emily Dickinson. New York: HarperCollins, Pp. xxi.

[6] Geertz, C. (1973). The interpretation of cultures. New York: Basic books, Pp. 412-413.

[7] Abu-Lughod, L. (1986). Veiled Sentiments: Honor and Poetry in a Bedouin Society. Berkeley: University of California Press, Pp. 11-24.

[8] על הכניסה לשדה – ר' פרסומים קודמים בפקפוק: שגיא גינוסר, ליאה טרגין-זלר, נטע דונחין.

[9] נראה שמקורו של שורש זה בשורש המקראי פו"ק (=קרס, כשל; למשל ישעיה כח, ז).

[10] ואכן, כבר במקורות חז"ל מופיע השורש במובן של הטלת ספק (מדרש תהלים נ"ג, א).

[11] אלקשי, ג. (1959) אוצר פתגמים וניבים לטיניים. תל אביב: יוסף שרברק.

[12] Durkheim, E. (1915). The Elementary Forms of the Religious Life.  London: Allen and Unwin, p. 9.