מאת: ד"ר אורנה ששון-לוי
היו לי הכבוד והזכות לעבוד עם ברוך הרבה שנים. הקשר בינינו התחיל ב-1989, כשחזרתי ללימודי תואר שני, וברוך הציע לי לעבוד איתו כעוזרת הוראה ועוזרת מחקר. בפגישה הראשונה שלנו התלבטתי, כמי שחזרה ללימודים אחרי כמה שנים מחוץ לאקדמיה, איך לפנות אליו. התפתלתי עם "ד"ר קימרלינג" והוא חתך אותי מיד ואמר באופן ישיר ובלשון ציווי: "קראי לי ברוך, רק ברוך" וככה זה נשאר בינינו.
מאותו רגע, העבודה איתו היתה מעניינת ונעימה. בהמשך כתבתי אצלו את עבודת המ.א. שלי ואת עבודת הדוקטורט. לאורך כל הדרך לא הפסקתי ללמוד ממנו. למדתי על רעיונות אקדמיים ועל העולם האקדמי, למדתי איך אפשר להשתמש בהומור ציני כנשק בכל מצב, למדתי איך לתייק מאמרים (עד היום אני משתמשת בשיטה שלו), ושחשוב שתהיה תמיד חפיסת שוקולד במגירה, וגם את זה אני מיישמת עד היום. אבל בעיקר אני חושבת שלמדתי ממנו איך לחשוב. הוא לימד אותי לראות מבנים חברתיים, להבין את הדבר המופשט הזה שנקרא סוציולוגיה, לנסות לבחור פרספקטיבות חדשות לניתוח של מצב מוכר, להסתכל רחב יותר ועמוק יותר על כל תופעה חברתית כדי להציע ניתוח חדש שלה.
וכמובן, מעבר לחשיבה, הוא היווה עבורי מקור להשראה מתמדת – היכולת שלו להמשיך ולעבוד בכל מצב, להקליד בהתחלה עם שתי ידיים, אחר כך עם יד אחת ובסוף רק עם אצבע אחת, אבל תמיד להמשיך, ולשמור תוך כדי על חוש הומור ציני, לימדה אותי שתמיד אפשר להתגבר על קשיים, שראוי לנסות להתגבר על קשיים, ולא לוותר.
אני רוצה להתייחס לשני מושגים שברוך טבע, שניהם מאד מוכרים, ולשאול שאלות על ההתקבלות שלהם במדעי החברה בישראל, ובשיח הציבורי בישראל בכלל. המושג הראשון הוא כמובן מיליטריזם (קימרלינג 1993), והשני "גבולות המערכת" או "גבולות השליטה" (Kimmerling 1992). למרות שהמושג מיליטריזם שימש כבר במדעי החברה באמצעות עבודתו של אורי בן אליעזר (1995), נראה שהמאמר של ברוך מ"תיאוריה וביקורת" הוא שהביא לתפוצה של המושג במדעי החברה בישראל. כזכור, קימרלינג טען שהחברה בישראל היא מקרה קלסי של מיליטריזם תרבותי (או מיליטריזם קוגניטיבי), מכיוון שהחשיבה הצבאית, לפיה יש לפתור סכסוכים חיצוניים ופנימיים בעיקר בדרכים כוחניות, מוסכמת על המוסדות החברתיים בישראל ועל המרכז האזרחי כולו ללא הבדלים מפלגתיים. התפישה לפיה אלימות מאורגנת, מלחמה והכנות למלחמה הן פעולות נורמליות ושגרתיות נהייתה לחלק מהמובן מאליו בישראל. הצבא הוא אחד מן הסמלים המרכזיים של הקולקטיב, הוא נתפס כמגלם את הפטריוטיזם הצרוף, והוא אף המגדיר העיקרי של השייכות למדינה, קרי האזרחות, והנגישות למשאבים של המדינה.
הטענה הרדיקאלית לזמנה של ברוך, כלומר ההגדרה המחודשת של החברה בישראל כחברה מיליטריסטית, פתחה פתח לשדה רחב של ויכוחים בשאלת אופיה של החברה בישראל. סטיוארט כהן (1996), למשל, טען כי אמנם לישראל היה אופי מיליטריסטי בעבר, אולם בעקבות מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון, האינתיפאדה והתרחבות המחלוקת הציבורית ביחס לשאלת השטחים, חלה ירידה בקונסנסוס החברתי סביב הצבא, והצבא עבר רדוקציה לתפקיד המסורתי שלו כאחראי רק לבטחון הלאומי. יורם פרי (1996) טען כי אכן יש בישראל ערכים אנטי-דמוקרטים ומיליטריסטיים, אולם אלה אינם הערכים ההגמונים של ישראל אלא מאפיינים בעיקר את האוכלוסייה הדתית-לאומית ואינם מרוכזים בהכרח בצבא. לא רק שהחברה איננה מיליטריסטית, לפי פרי, אלא שיחסי צבא-חברה בישראל נמצאים במשבר, והצבא חשוף ליותר ביקורת עם הירידה במרכזיות של האתוס הביטחוני, ועלייה של ערכים ליברליים אינדיבידואליסטים.
בנוסף, וחשוב אולי יותר, המושג פתח פתח למחקרים בתחומים מגוונים מאד. אי אפשר למנות את כל המאמרים שנכתבו בעקבות הטענה של קימרלינג, אבל מעניין להדגים לפחות חלקים מהרשימה ולהראות את המגוון שלה: שרית הלמן (1999) הוסיפה על קימרלינג את הקישור בין המיליטריזם לבין שיח האזרחות בישראל, והראתה שהזירה הבטחונית הוגדרה בתור הזירה המרכזית בה מתבטאים ומתממשים היחסים בין היחיד למדינה. יגיל לוי (2006) הוסיף לניתוח המיליטריזם את המימד החומרי: לוי טען כי בישראל התגבש מיליטריזם חומרני , כלומר מצב שבו קבוצות חברתיות מפיקות תגמולים סמליים וחומריים מהמצב של לחימה מתמשכת. הוא מנתח תהליכי דה-מיליטריזציה ורה-מיליטריזציה על פי העליות והירידות במפלס התגמולים שהצבא יכול לספק, לעומת התגמולים שמניבים פירות הגלובליזציה לקבוצות חברתיות שונות.
מחקרים אחרים השתמשו במושג המיליטריזם כדי להבין את השפעת המיליטריזם על הבניית הזהויות ברמת המיקרו. עדנה לומסקי-פדר (1998) בחנה את הדרך בה משלבים לוחמים את המלחמה אל תוך מהלך חייהם, וטענה כי בניגוד לתפישה הרווחת של המלחמה כטראומה, החייל הישראלי אינו רואה את המלחמה כחוויה משברית, אלא מרבית החיילים "מנרמלים" את המלחמה כתופעה "טבעית" או "מובנת מאליה" במסלול החיים של הגבר הישראלי. חגית גור (2005), אבנר בן-עמוס (2004), ורבים אחרים בחנו את חלקה של מערכת החינוך בסוציאליזציה לערכים ולפרקטיקות צבאיות.
ולבסוף, המחקר האישי שלי (ששון-לוי 2006) מסתמך על הניתוח של קימרלינג, ושל דפנה יזרעאלי בעקבותיו. דפנה יזרעאלי (1999) קיבלה את הגדרתו של קימרלינג את ישראל כחברה מיליטריסטית, אולם טענה כי מיליטריזם הוא מושג ממוגדר. בחברה בה התרבות הצבאית נפוצה, דימוי הלוחם מהווה סמל לחברה כולה, והגבריות הצבאית מעצבת לא רק זהויות גבריות אחרות, אלא את כלל יחסי המגדר. אלו הן רק דוגמאות ראשוניות לקשרים הסבוכים בין מיליטריזם לבין יחסי מגדר. בעקבות המחקרים של דפנה יזרעאלי ושלי עלו מחקרים נוספים הבוחנים את הקשר בין צבא ומגדר, את משמעות השרות הצבאי עבור נשים, ואת ההשלכות של המיליטריזם על יחסי מגדר בישראל.
אם כך, במובן מסוים המושג של קימרלינג אפשר לחוקרים ישראלים להתחבר לתחום ידע שלא שימש בעבר לניתוח החברה הישראלית, ואשר התגלה כפורה למדי. כך, התפישה של החברה הישראלית כחברה מיליטריסטית, שהייתה נתונה במחלוקת ובוויכוח, נהייתה לחלק מהנחות היסוד החדשות במחקר על החברה בישראל.
לעומת מושג המיליטריזם, למושג "גבולות השליטה" הייתה קריירה שונה לחלוטין. במאמר הראשון שפורסם ב ASR ב-1992, קימרלינג הציע ניתוח סוציולוגי של הסוציולוגיה הישראלית. ניתוח כזה נעשה גם על ידי אחרים, ובעיקר על ידי אורי רם (1993), אלא שקימרלינג שואל איך הסוציולוגיה של הסוציולוגיה, ובאופן מדויק יותר – איך מסגרות הניתוח של הסוציולוגיה הישראלית, מושגי היסוד שלה, הטרמינולוגיה שלה, הפריודיזציה ההיסטורית שהיא מניחה והגבולות שהיא רואה לנגד עיניה – איך כל אלו מבנים את תפישת החברה והמדינה, לא רק בדיסציפלינה הסוציולוגית אלא בישראל בכלל.
הנקודה המרכזית במאמר היא שאלת הגבולות של החברה הנחקרת, ואופי החברה שהיא רואה לנגד עיניה. קימרלינג טוען שכשהסוציולוגים מדברים על החברה הישראלית, הם מתייחסים על פי רוב רק לחברה היהודית בישראל, ובוודאי רק לחברה בתוך הקו הירוק. למשל, כשהסוציולוגיה הישראלית הקאנונית בוחנת את תקופת המנדט הבריטי היא קוראת לתקופה זו "תקופת הישוב". בכך היא מגבילה את עצמה לחקר היהודים בלבד תחת שלטון המנדט, כאילו היו בוואקום חברתי, פוליטי וסוציו-כלכלי.
הפרדה זו אפשרה להגדיר את "הישוב" כחברה של "עולים", ולהמנע מהגדרת הישוב כחברה של מהגרים-מתיישבים, המתמודדת עם בעיות דומות לאלה של מדינות אחרות מסוג זה (דרום אפריקה, אלג'יר, אוסטרליה), כמו השתלטות על אדמה, התמודדות עם עמים ילידיים, יצירת סולידריות בחברה לא שוויונית וכדומה. תפישה זו של גבולות המערכת איפשרה לא להתייחס כלל לאוכלוסיה הערבית בטריטוריה, ומאוחר יותר להתייחס אליהם כאל מיעוט אתני בתוך מדינה יהודית מודרנית. מלבד עבודתו של הנרי רוזנפלד (1964), לא היו כמעט מחקרים על הערבים בישראל בעשורים הראשונים של הסוציולוגיה הישראלית, ובוודאי שלא היו מחקרים על הממשל הצבאי תחתיו הם היו נתונים עד 1966, וגם היום אין לנו מספיק מחקרים על תקופת הממשל הצבאי.
"הקו הירוק" – גבולות הסוציולוגיה
אחרי מלחמת ששת הימים, המחקר הסוציולוגי תפש את הפלסטינים בשטחים כ-outsiders, ואת הכיבוש כאירוע זמני. אפילו המחקרים שעסקו בניתוח שוק העבודה המפולח, שלפלסטינים מהשטחים היה חלק מאד חשוב בו עד האינתיפאדה הראשונה, ראו בפלסטינים מעין "עובדים זרים", בוודאי לא חלק מהמערכת.
קימרלינג מציע מסגרת אלטרנטיבית לניתוח: מסגרת השליטה של ישראל. כל השטח שתחת שליטת ישראל – בתוך ומחוץ לקו הירוק – הוא יחידה גיאו-פוליטית אחת. תפישה כזאת מערערת, כמובן, את התפישה העצמית שלנו כדמוקרטיה, שכן תחת מערכת השליטה של ישראל יש לפחות שלוש קבוצות אוכלוסיה מובחנות: אזרחים יהודים עם זכויות מלאות וחובות מלאות, אזרחים פלסטינים עם זכויות אזרחיות אבל זכויות חברתיות מוגבלות ביותר, ופלסטינים ללא כל זכויות פוליטיות או אזרחיות. קשה לקרוא למערכת כזאת דמוקרטית. כלומר, הגבולות שמעצבים את טווח הראיה והמחקר שלנו – מעצבים גם תפישת חברה בעלת אופי שונה לחלוטין.
יש כמובן קשר הדוק בין תפישת החברה כמיליטריסטית, לבין תפישת גבולותיה של החברה כגבולות השליטה הצבאית. לכן מעניין לשאול מדוע מושג המיליטריזם השתרש כדרך לתיאור החברה בישראל, ואילו המושג של מערכת גבולות השליטה כמו התאדה מהשיח האקדמי. שכן כולנו – מרצים, סוציולוגים ביקורתיים, המאמרים וכתבי העת – ממשיכים לדבר לכתוב וללמד על "החברה הישראלית" ומתכוונים למעשה בעיקר לחברה היהודית בישראל, ולעתים גם לאזרחים הפלסטינים בישראל. גם כשאנחנו מדברים על "החברה בישראל" אנחנו לא מתייחסים לתושבי השטחים כחלק מהמערכת הנלמדת. את ההם בשטחים – חמאס, או פת"ח, או איך ש"הם" לא נקראים היום – אנחנו מנסים שוב ושוב להשאיר מחוץ לתמונה, כדי שלא יקלקלו לנו את תמונת המערב הדמוקרטי שאנחנו שואפים ליצור פה.
ההשערה שלי היא שגם אנחנו, סוציולוגים ביקורתיים שכמותנו, מתקשים להיפרד מהדימוי של ישראל כמדינה כמודרנית, מערבית, יהודית ובעיקר – דמוקרטית. תפישת המערכת על פי גבולות השליטה הצבאית תציג תמונה שונה לחלוטין – זוהי חברה שבה לחלק מהאוכלוסיה יש זכויות ולחלק האחר אין בכלל זכויות, ולכן זוהי איננה עוד חברה שיכולה לספר עצמה שהיא חברה מערבית ודמוקרטית, שבה האשכנזי הוא הדמות ההגמונית. וכך, למרות המחאה נגד הכיבוש, הכיבוש נשאר בכל זאת מחוץ לתחום, מחוץ לגבולות הדיון האקדמי – או שהוא מומשג כאירוע נפרד, על מנת שנוכל להמשיך ולספר לעצמנו סיפורים על חברה מתוקנת, מערבית, יהודית ודמוקרטית.
נדמה לי שאפילו ברוך עצמו התקשה לעמוד בתביעה שהוא הציב – למשל, בספרו "קץ שלטון האחוסלים" (2001) הוא שב ומנתח את החברה היהודית בישראל בתוך הקו הירוק, כמו היתה בוואקום גיאוגרפי ופוליטי. אם הקריירה של מושג המיליטריזם מלמדת אותנו על כוחו והשפעתו של ברוך קימרלינג כסוציולוג ביקורתי, נראה שהקריירה של "גבולות השליטה" מלמדת דוקא על מוגבלות כוחו של הסוציולוג בהשפעה על דעת הקהל, על השיח הציבורי ועל השיח האקדמי, גם כשהוא חריף, שנון, חכם, ביקורתי ורפלקסיבי כפי שברוך היה.
מקורות:
הלמן שרית. 1999. "יש גבול". בתוך חמישים לארבעים ושמונה: מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל. עורך: עדי אופיר, ירושלים: ון-ליר והקיבוץ המאוחד.
יזרעאלי, דפנה. 1999. 'מגדור בשירות הצבאי בצה"ל', תיאוריה וביקורת 14: 85–109.
כהן, סטיוארט. 1996. 'צה"ל והחברה הישראלית: לקראת צמצום תפקודי של הצבא?', ברוך קני-פז ומשה ליסק (עורכים), ישראל לקראת שנות האלפיים: חברה, פוליטיקה ותרבות, ירושלים: מאגנס: 215–232.
פרי, יורם. 1996. 'האמנם החברה הישראלית מיליטריסטית?', זמנים 56: 94–112.
קימרלינג ברוך, 1993: "מיליטריזם בחברה הישראלית", תיאוריה וביקורת, 4: 141-123.
רוזנפלד, הנרי. 1964. הם היו פלאחים. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
רם, אורי. 1993. "החברה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית בישראל". בתוך אורי רם (עורך): החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים. תל אביב: ברירות.
ד"ר אורנה ששון-לוי הינה ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. בין תחומי התמחותה: יחסי צבא – חברה; תיאוריה פמיניסטית, חברה ומגדר; תנועות חברתיות חדשות; אשכנזיות ועוד.