מאת: פרופ' גילי דרורי

למה לעשות דוקטורט? למה להמשיך ולקבל תלמידים ללימודי דוקטורט? השאלות, זו מצד התלמידים וזו מצד הסגל האקדמי, נוגעות באותה דילמה; ולדילמה זו פן אישי (האם כדאי לי?) ופן מוסדי (כיצד להעמיק ולבנות את עתיד המחקר, בישראל ובדיסציפלינות שלנו). בעת הזו כולנו מתחבטים. בפן האישי תלמידים ״דוהרים אל המצוק״ של סיום הדוקטורט – כשמשרה אקדמית מיוחלת קשה למצוא, כשהמלגה (אם היתה…) מסתיימת ומלגת לפוסט–דוק נדירה-נדירה, כשאין ולו רגע הפוגה להתרעננות אחרי ההישג של הגשת עבודת הדוקטורט ואישורה, כי חייבים לפרסם מאמר ועוד מאמר (וכמובן בכתבי עת שמדורגים A). ובפן המוסדי, הסגל האקדמי, שעוקב אחר הגידול העצום במניין תלמידי הדוקטורט בישראל (מ 3,900 בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים לכמעט 11,000 בשנה שעברה; בכל הדיסציפלינות, אבל בכל זאת…), חש אחריות לעתיד התלמידים המונחים על ידו.  וכל זאת כשהגיל הממוצע למקבלי דוקטורט בישראל הוא 39.5, אחרי שכמעט חצי מאיתנו נשרו במהלך 8 השנים שלקח להשיג את התואר המיוחל. אז מי צריך את כל זה?

ההתלבטות האישית בסוגיית דוקטורט–כן–או–לא קשורה בדימוי העצמי ובשאיפות של כל אחת ואחד מאיתנו, שעונים על השאלה ״מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?״. אבל המענה מקפל בתוכו גם את התפיסה שלנו לגבי מהו מחקר ומהו מדע. והתפיסה הזו היא הקובעת לא רק האם נעשה את התואר, אלא גם מה נלמד ואיך נלמד. (האם אהיה דוקטורנטית שהיא ״פרוייקט של עצמה״ או אקח על עצמי יוזמות ותפקידים? מונוגרפיה או דוקטורט מאמרים?)וכאן, בהכרעה ״העמוקה״ על מה ואיך, ולא רק באופן צר על האם, נפגשים האישי והמוסדי. כי בשאלה הצרה והסגורה של האם, שהתשובה עליה יכולה להיות ״כן״ או ״לא״, מתמצאת רק סוגיית מספר הדוקטורנטים: אם אחליט ״כן״ יהיו יותר מאיתנו. אבל השאלות ״הפתוחות״ של מה לחקור ואיך לחקור, שאלות שנותנות במה לתשובה שמפרקת ומרכיבה, הן שמזמינות תשובות שקובעות את מהות המחקר. הן שמעמידות ידע מדעי כבסיס מתחייב להיקשים, לתוכניות, ולמדיניות; הן שמגדירות את תפקידה החברתי-ציבורי של אוניברסיטת מחקר; הן שקובעות שהבסיס לפיתוח ולפתיחות היא השכלה. ובמענה עליהן, שמביא מערך מורכב של אפשרויות, נמצאת ההכרעה על האפשרויות לאישי ("פרופסור גמור" באוניברסיטת מחקר או מורה אהוב בתיכון? חוקרת במשרד ממשלתי או יזמית חברתית?) ועל האפשרויות הנגזרות עבור מוסד האקדמיה (הרחבת שורות הסגל האקדמי או קידום תוכנית לתחלופת סגל, כשלכל אחת מאלה יש השלכות על קביעות ועל התחייבות מוסדית לפנסיה? קבלת דוקטורנטים מתוך רשימת המגישים מועמדותם או עידוד הרשמה רק בתחומים נדרשים?).

לכן, למה לעשות דוקטורט? כי חובת המחקר המתקדם היא לקדם את מערך הידע האנושי ואת שימושו לטובה. למה להמשיך ולחנוך תלמידי דוקטורט? כי הענקת השכלה, ולא רק הכשרה, היא הבסיס לבניית חברה נאורה ומפותחת. התשובות לשאלות אלה אינן בינאריות כן–או–לא, אלא המענה כרוך בהכרעות על מהות המחקר, על הגדרת אקדמיה, אוניברסיטת מחקר ודיסציפלינה, ועל עתידם.