check
האומץ לחקור, האומץ לדבר – מעין ביוגרפיה אקדמאית || לזכרה של ד"ר גלית סעדה-אופיר | פקפוק

האומץ לחקור, האומץ לדבר – מעין ביוגרפיה אקדמאית || לזכרה של ד"ר גלית סעדה-אופיר

מאת: מיכל פרנקל

"גלית הייתה." צירוף בלתי נתפס. רק יום-יומיים קודם עוד התהלכה לה בינינו, חלק בלתי נפרד מנופה של המחלקה, מלאת ציפייה. איננה.

בחיים האקדמיים אנו נדרשים לעיתים לכתוב "ביוגרפיה אקדמית," מן מסמך שכזה, שאמור לייצג את דרכינו האקדמית באופן קוהרנטי, ולעיתים קרובות גם ליצור שילוב בין סיפור החיים האישי לתחום המחקר שבחרנו לנו. מאז תפסו אותי החדשות על מותה של גלית, איני יכולה להפסיק לחשוב על ה"ביוגרפיה האקדמית" שלה, אותו מסמך שכתבה בעצמה והונח על שולחננו רק שבועות ספורים לפני מותה, ועל המסמך האחר, שקשה לאדם לכתוב בעצמו, אבל במקרה של גלית כמו כותב את עצמו.

כמו במרבית היחסים החבריים המתפתחים בזירה האוניברסיטאית, איני יכולה לומר שהכרתי את גלית היטב. השכנות האקראית בין משרדינו בשנים האחרונות ושעות העבודה הרבות שלה במחלקה בכל יום, גלגלו לפתחנו הזדמנויות רבות לשיחה. התלבטויות תיאורטיות דומות, בעיקר סביב יישומיה של המחשבה הפוסטקולניאלית בזירה הישראלית, חוויות מכיתת המבוא שלימדנו שתינו במקביל, וחוויות האימהות (זו הקיימת, שלי, וזו שבדרך, שלה), הפכו את השיחות הללו למרתקות ופוריות עבורי, ואני מקווה שגם עבורה.

במסגרת אותה שכנות טובה יצא לי גם לקרוא כמה מהדברים שכתבה ולשמוע ממנה מעט על האופן בו נשזרה כתיבתה בחייה. איני יודעת הרבה על חייה של גלית, אבל את עבודתה האקדמית אני קוראת במידה רבה דרך קרעי הביוגרפיה בהם בחרה לשתף אותי. גלית האמינה בעבודתה האקדמית וביכולת של עבודה זו להשפיע, לעורר מחשבה ולהוביל לשינוי. אם הייתה נשאלת, אני בטוחה שהייתה רוצה להיזכר גם בזכות עבודה זו, ולהבטיח שהעבודה שהשאירה אחריה תמשיך לדבר בשמה.

לאורך הקריירה האקדמית של גלית, שנקטעה ממש על מסלול ההמראה, עסקה עבודתה בשני תחומים עיקריים. בתחילה, במסגרת עבודת המ.א., חקרה גלית את התפתחותה של סצנת המוסיקה בעיר שדרות. בהמשך, בעבודת הדוקטורט שלה, עסקה בפעילות פוליטית וחברתית של סטודנטים. שני תחומי העיסוק הללו משקפים במידה רבה גם את התלבטויותיה האישיות.

שלושה המאמרים שפרסמה בהמשך לעבודת המ.א. שלה, מתמקדים במפגש בין מזרח ומערב ובין פריפריה למרכז. במאמר שפרסמה בכתב העת "סוציולוגיה ישראלית",1 היא בוחנת את התפתחותה של זהות מזרחית נבדלת דווקא במסגרת המפגש הקרוב בין מזרח ומערב, ודווקא לאור התפתחותה של המוסיקה של הלהקות של שדרות כיציר כלאיים בין מוסיקה ערבית ומרוקאית, לבין מה שכונה "מוסיקה ישראלית." במאמר עצמו מתארת גלית בהרחבה את המפגש האינטנסיבי בין נערי שדרות לבין בני הקיבוצים בסביבה, שסבב, במידה רבה, סביב מוסיקה, ואת ההשפעה שהייתה למפגש הזה על התפתחות סצנה מוסיקלית ענפה ומובחנת בעיר שדרות עצמה. המפגש האינטנסיבי של נערי שדרות עם בני גילם בקיבוצים, והעשייה המוסיקלית הייתה משותפת מחד, אבל מאידך, התבססה על המורשת שהביאו עימם בני הקיבוץ, ולא על זאת של בני שדרות. מצב זה חייב את האחרונים להתבוננות רפלקסיבית במקומם התרבותי בהקשר של הגמוניה תרבותית. בליבו של המאמר עומד אפיונן של שלוש הזהויות הישראליות שגיבשו המוסיקאים של שדרות בהמשך למפגש הטעון עם בני הקיבוצים: זהותו של "הישראלי האחר", זו של "הישראלי החדש" וזהות ה"ישראלי הקונפורמי."

בשיחותיי עם גלית דיברנו, לא פעם, על גיבוש זהותה שלה עצמה במפגש המתמשך בינה, בת הפריפריה המזרחית מאשקלון (כפי שראתה את עצמה), לבין האקדמיה שעל ההר, המשקפת בערכיה, וגם באוכלוסייתה, את הישראליות ההגמונית האשכנזית, החותרת אל המערב, והגברית מעיקרה. נאמנה לתפיסה הדינאמית של זהות, גלית ביקשה שלא לבחור בזהות ישראלית אחת שתאפיין אותה. "בתקופות שונות של חיי, ולפעמים אפילו בהקשרים שונים בה בעת, אני חווה את עצמי בצורה שונה: לפעמים 'אחרת', לפעמים 'חדשה', לעיתים רחוקות מאוד, גם קונפורמית," אמרה.

גרסה אחרת של מאמר זה התפרסמה בכתב העת האנתרופולוגיAnthropological Quarterly  (Saada-Ophir, 2007). גרסה זו התמקדה פחות בשאלת הזהות הישראלית, ויותר באסטרטגיות מוסיקליות שצמחו בהקשר של המפגש הכמו-קולוניאלי בין נערי שדרות ונערי הקיבוצים,

מאמר נוסף בשפה האנגלית (Saada-Ophir, 2006), שהתפרסם בCultural Anthropology- התמקד בתפקידה של המוסיקה המזרחית כזירה לעבודת גבול, במסגרתה מגדירה החברה הישראלית את זהותה. במאמר זה בחנה גלית את האפשרות הגלומה במוסיקה המזרחית לאיתגור הגבולות האתנו-לאומיים, המובנים מאליהם, במזרח התיכון, ובעיקר אלה שבין יהודים וערבים. טענתה העיקרית בהקשר זה הייתה כי דחיקתה של המוסיקה המזרחית לשוליים בהקשר הישראלי, מצמצמת פוטנציאל מאתגר זה.

העיסוק בשאלת הזהות המזרחית ומשמעותה בחייה של גלית עצמה, לא נעצר בשערי האוניברסיטה. במקביל לכתיבת הדוקטורט, כתיבת המאמרים ותיקונם, וטיפולים רפואיים בניסיון להרות, הפנתה גלית את מרצה גם לפעילות חברתית ענפה. היא פעלה במסגרת עמותות רבות שעוסקות, ישירות ובעקיפין, בשאלות של זהות מזרחית, יחסי מרכז פריפריה ובניסיון להתמודד עם אי השוויון הסוציו אקונומי המחריף בחברה הישראלית. בין שלל פעילויותיה בולטות פעולתה באייסף, בארגון אחותי, תנועה חברתית פמיניסטית המבוססת על עקרונות הפמיניזם המזרחי הפועלת להעצמת הסולידריות עם נשים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, ובארגון "ממזרח שמש" החותר להנחיל ערכי צדק חברתי המבוסס על ערכים המזוהים עם יהדות ארצות האיסלם.

מעורבותה החברתית של גלית, בארגונים אלה, ובאחרים, ואולי גם הזהות הסטודנטיאלית / אקדמית שהפכה כה מרכזית בחייה, הובילו אותה לבחירה בנושא הפעולה הפוליטית-אזרחית של סטודנטים כנושא לעבודת הדוקטורט שלה (סעדה-אופיר 2006). תחילה אימצה את נקודת המבט של הסוציולוגיה הפוליטית, הספקנית והצינית בדרך-כלל, לגבי המוטיבציות לפעולתם של הפעילים. אולם, ככל שהעמיקה במחקרה, פחתה שביעות רצונה מיכולתן של תיאוריות מקובלות בסוציולוגיה הפוליטית להסביר את ממצאי המחקר, והיא פנתה לתיאוריות פסיכו-מרקסיסטיות ופוסט-מודרניות. אלה הציעו, להבנתה, דרכים מורכבות ומעניינות יותר לניתוח הפעילות האזרחית בקמפוס. הדרכים התיאורטיות בהן בחרה היו פחות סלולות, מרובות מהמורות. היא הכירה בחסרונן של תיאוריות אלה מבחינת קידום הקריירה האקדמית שלה, משום שההליכה בדרכים חדשות תהיה תמיד איטית יותר מהליכה בדרך המלך. באקדמיה, היא ידעה, השעון מתקתק אבל לא הסכימה לוותר. כמו תמיד, היה לה חשוב ללכת בדרכה שלה. גם את המאמר האחרון, שבכתיבתו עסקה במהלך שהותה בטורונטו במסגרת לימודי הפוסט-דוקטורט, הקדישה גלית, כמו בעשייתה החברתית,  לשאלת "עשיית הטוב."

כל מכריה של גלית איתם דיברתי מאז מותה הזכירו את חיוכה החם ואת קולה הנעים. גם אני מתגעגעת אליהם. אולם עבורי דמותה של גלית מסמלת בעיקר אומץ. אומץ אקדמי ואישי, אומץ לחקור גבולות, אישיים, חברתיים ותיאורטיים, לתעד אותם, לסמנם, ואז לחתור, בלי מורא, לנפצם.

 

את עבודתה של גלית ניתן לקרוא ב:

1 סעדה-אופיר, גלית (2001) "בין ישראליות למזרחיות: הכלאות מוסיקליות מן העיר שדרות" סוציולוגיה ישראלית ג(2). עמ' 253-276.

סעדה-אופיר, גלית (2006) האוניברסיטה העברית כזירת פעילות סטודנטיאלית. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. ירושלים. האוניברסיטה העברית.

Saada-Ophir, G. 2006. Borderland Pop: Arab Jewish Musicians and the Politics of Performance: Cultural Anthropology, vol. 21, no. 2, pp. 205-233, 2006.

Saada-Ophir, G. 2007. Mizrahi Subaltern Counterpoints: Sderot's Alternative Bands. Anthropological Quarterly, 80(3): 711-736.

 

ד"ר מיכל פרנקל היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים. תחומי התמחותה הינם: סוציולוגיה של ארגונים, מגדר, תיאוריות פוסט קולוניאליות, גלובליזציה ועוד.