מאת: סוהאד דאהר-נאשף

"כאשר אבוקת הפילוסופיה מצאה לה מקום בקרב העמים המתורבתים, היה מותר סוף סוף להפנות מבט בוחן אל השרידים נטולי החיוּת של גוף האדם, ושיירים אלה, שאך תמול שלשום היו טרף נחות לתולעים, הפכו מקור פורה לאמיתות המועילות ביותר".

 ז'ן-לואי-מרק אָליבֵּר, 1817 (מובא אצל פוקו 2008 [1963], 178)

כאשר סיימתי את לימודיי לתואר שני בריפוי בעיסוק (המשויך לדיסציפלינה הרפואית) באוניברסיטת תל אביב בשנת 2002, ידעתי כי כעת מועדות פניי אל מדעי החברה ובייחוד אל האנתרופולוגיה. וכן, ההחלטה התקבלה בין השאר בהשראת הדו שיח הממושך ביני לבין שותפי לחיים ולמה שיבוא אחריהם, איסמאעיל, שעיקר עניינו באותה תקופה היה האנתרופולוגיה. עם זאת, איני יכולה להתעלם מהעובדה כי חלק ניכר מפנייה זו נבע ממחקר התזה שערכתי במהלך לימודי המוסמך. מדובר היה במחקר איכותני אתנוגרפי שעסק בתהליכי הבניית המשמעויות להתנהגות של פגיעה עצמית בקרב צוות חינוך מיוחד שעובד עם תלמידים עם מוגבלות שכלית קשה ועמוקה. במהלך המחקר וגם לאחר סיומו השתכנעתי כי אני רוצה להרחיב את ידיעותיי על אודות ההיבטים החברתיים של הגוף. רציתי, כמובן, להתחיל זאת מגופי שלי, להבין את מה שעבר, עובר וייתכן שיעבור עליו. לכן התעורר בי עניין לחקור את ההיבטים החברתיים של הגוף באסלאם.

באותה תקופה רציתי להתעמק במה שלא נכתב עליו רבות באנתרופולוגיה – וגם לא נערכו סביבו מחקרים אתנוגרפיים רבים – גוף המת באסלאם, וכדי להשלים את תמונת המחקר פניתי אל גוף המת בחברה הפלסטינית. מאוחר יותר ובמהלך לימודיי להשלמת המעבר מהדיסציפלינה הרפואית לדיסציפלינה החברתית בשנת 2003, עברתי קורס ברפואה משפטית עם פרופסור מאירה וייס, שהייתה גם המנחה שלי אז. כשחשבנו על כיוון מחקר הדוקטורט עלתה האפשרות לחקור את פרקטיקות הרפואה המשפטית בחברה הפלסטינית. הרעיון עורר בי סקרנות מחקרית, אך ראשית הייתי חייבת לבדוק את היכולת שלי לעמוד באתגר הלא פשוט הזה, לראות ולהריח מוות, לשהות בקרבת מתים. 7 באפריל 2004 היה יום ביקורי הראשון במכון הפלסטיני לרפואה משפטית שבאבו דיס. שהיתי שם כמה שעות, ובסופו של יום זה החלטתי שזה יהיה שדה המחקר שלי. הביקורים הפכו לרשמיים, תכופים ואינטנסיביים, והם המשיכו לאורך שלוש שנים. במהלך שהותי במכון בין השנים 2007-2004 ראיתי, שמעתי, נגעתי והרחתי את סיפורי חיי גופי המתים והחיים שהגיעו אל המכון. וכך, מסיפורי חיי גופי המתים הבנתי לעומק את סיפורי חיי גופי החיים – כולל את גופי שלי.

מבחינת היסטורית, מערכת הרפואה המשפטית בחברה הפלסטינית נוסדה בשנת 1994, לאחר הסכמי אוסלו, עם חזרת אש"ף כרשות אוטונומית. בין השנים 1994 ל-1996 מערכת זו תפקדה בתוך בתי החולים, כאשר בשנת 1996 אוניברסיטת אל-קודס שנשיאה היה ועודנו, סארי נוסייבה, אימצה את כל התפקידים של הרפואה המשפטית והעניקה להם קורת גג אחת שהיוותה לה עזר במיסוד הפקולטה לרפואה. בשנת 2000 נחנך המבנה החדש של המכון הפלסטיני לרפואה משפטית במתחם האוניברסיטה. בתקופת המחקר, המכון הזה היה אחד מבין ארבעה מכונים פלסטיניים לרפואה משפטית. מכון שני נוסד בעזה גם מיד לאחר הסכמי אוסלו, מכון שלישי נחנך באוניברסיטת אל-נג'אח שבשכם בשנת 2006 ומכון רביעי נחנך באוניברסיטה הערבית-אמריקאית שבג'נין.

בעבודת המחקר אני מתארת ומנתחת את התשובות לשאלה המרכזית של המחקר הנוכחי: מהם האופנים שבהם תהליכים חברתיים-פוליטיים מבנים את ישות גוף המת הפלסטיני? ואיך מובנית ומתעצבת "ההחייאה" החברתית-פוליטית של גוף זה בהקשר של מערכת הרפואה המשפטית הפלסטינית?

בנוסף לשאלה זו, במחקר אני מתייחסת בהרחבה אל הסוגיות הבאות:

• האופן שבו התפתחה הפרקטיקה הרפואית-משפטית בחברה הפלסטינית, והאופן שבו ההקשר הפוליטי של כל תקופה היסטורית קולוניאלית הבנה את תוכן פרקטיקה זו . אני מתחילה את התיעוד ההיסטורי מתקופת הממשל העות'מאנית וממשיכה עד השנה שבה השלמתי את עבודת השדה ואיסוף המידע, דהיינו 2008. עולה כי בכל אחת מהתקופות ההיסטוריות גוף המת היווה מדיום לשימור ההגמוניה של הממשל השולט על גופי החיים הפלסטיניים. וכך אינני מתייחסת אל גוף המת כאל אובייקט שליטה אלא כסוכן חברתי אקטיבי שנוטל חלק בהבניית המציאות החברתית-פוליטית של החברה הפלסטינית. יחס זה אל גוף המת ניכר לאורך כל הדיסרטציה.
• האופן שבו מובנית האינטראקציה הדיאלקטית בין מערכות הדת, החברה והרשות במהלך חיי גוף המת הפלסטיני, האופן שבו אינטראקציה זו מבנה את מהלך חיי גוף המת הפלסטיני והאופן שבו גוף המת הפלסטיני מבנה חלקים מאינטראקציה זו.
• האופן שבו מובנה ההליך הביורוקרטי שעובר גוף המת הפלסטיני והאופן שבו גוף המת מבנה חלקים מהביורוקרטיה הפלסטינית-ישראלית.
• האופן שבו המרחב-זמן החברתי-פוליטי הפלסטיני מתבטא במהלך חיי גוף המת הפלסטיני, האופן שבו מרחב-זמן זה הבנה את הפרקטיקה הרפואית-משפטית על בשרו ועורו, והאופן שבו גוף המת הפלסטיני מבנה את המרחב-זמן החברתי-פוליטי הפלסטיני, ולפעמים הישראלי.

מוקד המחקר הוא בתקופה שבין ההכרזה על המוות והפסקת הפעילות הפיזיולוגית של הגוף ובין הקבורה או היעד הסופי של גוף המת. תקופת הביניים הזו קיבלה התייחסות מכמה תיאורטיקנים כולל ואן-גנפ, מארי דאגלס, ג'וליה קרסטבה ג'ורג'יו אגאמבן ואחרים. במהלך תקופה זו, גוף המת קיים כישות שמַבְנָה חלק מישותה ומהישויות שסביבה. מכאן יחסי אל גוף המת היה מורכב ומובנה ממגוון התייחסויות אליו בו זמנית: הוא היה עבורי ארטיפקט, אינפורמנט, טקסט שמיועד לקריאת סימניו וזהותו וטקסט שמיועד לכתיבה מחדש, כתיבת סיפור מותו, כתיבתו כמועמד לקבורה, וכתיבתו הרפואית-לגאלית. מכאן שגוף המת היה אובייקט וסובייקט בו זמנית.  כך גם הכתיבה עליו בדיסרטציה היתה בשני סגנונות: סגנון אחד שבו אני משמיעה את קולו והוא מדבר על מה שמתרחש עמו, ובסגנון השני אני מדברת ומתארת את מה שהתרחש עמו.

כמה גורמים עיצבו את תהליך עריכת וכתיבת המחקר, ואלה גורמים שאני מרחיבה עליהם בפרק שיטת המחקר מפני שהם משקפים את הדיאלקטיקה בין החיים היומיומיים הפרטיים של החוקרת לבין חייה כחוקרת בשדה המחקר.  גורמים אלו הם:  פלישת כוחות הביטחון הכללי הפלסטיני אל המכון לרפואה משפטית וההרחקה שלי מהשדה לכמה חודשים שבהם לא היה ברור מהו עתידו של המחקר. במקביל התרחש תהליך שינוי המנחה של המחקר, והמעבר לשני מנחים חדשים: פרופסור דון הנדלמן ופרופסור נאדרה שלהוב-קבורקיאן. במהלך המחקר גרתי בשלושה אזורים: ירושלים, טייבה וחיפה. מעברים אלה עיצבו את ההסתכלות שלי על שדה המחקר ואת הכתיבה עליו. אירוע נוסף שאירע במהלך המחקר והשפיע עליו היה מותה של אמי, שלאחריו לא יכולתי לכתוב על מוות לכמה חודשים, והיחס שלי לגופה המת התעצב בצל החוויות שלי משדה המחקר. ההתמודדות שלי עם קושי זה היתה באמצעות תיעוד חלקים ממהלך ישותה כמתה בתוך הטקסט של הדיסרטציה. אחת הסוגיות העיקריות שדנתי בה לעומק בפרק שיטת המחקר היא הפוזיציה שלי בשדה אל מול החיים והמתים. פוזיציה זו כללה אספקטים שונים של זהות: דת, מין, שפה ומגדר. מעברים בין הזהויות השונות שלי היו חלק בלתי נפרד מתהליך עריכת המחקר. 

בעקבות המחקר הגעתי למספר רב של תובנות, העיקרית שביניהן היא שגוף המת איננו גוף מת, אלא אקטיבי, מתפתח ומוביל לשינוי חברתי ובמקרה הפלסטיני מבנה את המצב הפוליטי גם. גוף המת בחברה הפלסטיני מהווה מדיום בידי השולט הישראלי והנשלט הפלסטיני על מנת להנציח את יחסי השולט-נשלט שקיימים בין שני הצדדים, ומהווה אתר לחריטה החברתית-פוליטית, שגוף המת עצמו נוטל חלק ניכר בהבנייתה, וכאן טמון כוחו והסוכנות החברתית שלו.

במהלך עריכת הדוקטורט וכתיבת הדיסרטציה נולדו לנו שלוש בנות, ובזמן ששולחן המטבח הפך לשולחן העבודה שלי, ואיתו הפך המטבח מאתר ל"ייצור" אוכל לאתר ל"ייצור" ידע, הגעתי לתובנה נוספת, והיא שבחברה תחרותית כמו שלנו, שמצפה ממך להיות מצוינת בעבודה, בלימודים ובאימהות, לכל אחת יש אסטרטגית הישרדות משלה.

חשוב לי לציין כי במהלך תקופת המחקר השתתפתי במספר כנסים מקומיים ובינלאומיים ואף עבדתי על מחקרים אחרים. פרסומו של מחקר זה הינו האתגר המרכזי שמצפה לי בעתיד הקרוב.  כיום, אני נמצאת בנקודה שבה אני מגששת אפשרויות של מלגות למחקר בתר-דוקטורט ו/או מלגות שיהוו עזר בהפיכת הדיסרטציה לספר. במקביל אני עובדת כמרצה ומדריכה בשתי מכללות: מכללת אורנים לחינוך ומכללת אל-קאסמי לחינוך.