מאת: מיכל אסא ענבר

"כל מה שהוא לא סגול או ורוד", ענתה לי בתי כששאלתי אותה איך בכוונתה להתחפש ל"בן" לקראת המשימה שקבלו מבית הספר במסגרת חגיגות הפורים. למסיבה הגדולה שתתקיים ביום האחרון ללימודים לפני חופשת הפורים קדמו ימי משימות בית ספריים שכללו: יום פיג'מות, יום חיות (שבו מתחפשים לחיה) ויום בנים/בנות (בו הבנות יהפכו בנים והבנים – בנות, ליום אחד).

התשובה של בתי המחישה היטב את הבעייתיות הכרוכה במשימה שכזו. אבל עוד בטרם שקעתי במשמעויות החבויות של המטלה הבית-ספרית, מצאתי עצמי שוב מיטלטלת בתוך הדילמה שתוקפת כל פעם מחדש מחוץ לשעות העבודה. מה עושים עם כל הידע הזה על המציאות החברתית המקיפה אותנו אחרי שסוגרים את האור במשרד ומגיעים הביתה? האם הפכו המשקפיים הסוציולוגיות לעדשות אורגניות ולחלק מגופנו? האם לימודי הסוציולוגיה לא היו אלא מנהרה אחת ארוכה שאין ממנה דרך חזרה? האם עמדת הכוח הביקורתית אכן יכולה לשמש תחליף לנחמה ולבטחון שמספקת לנו טבעת המובן מאליו? אלו מחירים משלמים אנו והקרובים לנו על ההתבוננות המפרקת? האם אפשר, ואם כן – איך, לחיות את העולם שמחוץ לאוניברסיטה, מחוץ לסוציולוגיה, כבני חברה ותרבות ולא כמשקיפים עליהן?

הדילמה מעמיקה עוד יותר לנוכח ההזדמנות לגדל סוציולוגים קטנים מינקות. כלומר, להרביץ את תורת הערעור, השאלה והספק בילדייך כאשר הם לך חומר ביד היוצר. והרי זוהי הזדמנות לניסוי של ממש ליצירת אדם הלומד לזהות את המבנה החברתי ולא רק לחיות בתוכו. אלא שכאשר את שומעת את בנך מדקלם בפני חבריו: "אין דבר כזה צבעים לבּנים או צבעים לבנות. כולם יכולים לבחור איזה צבע שהם רוצים", את אמנם מחייכת ברגע הראשון. אבל אז, נמוג החיוך ואת מבינה שזוהי איננה אידיאולוגיה פחותה מכל אידיאולוגיה קונסטורקטיבית אחרת.

כמו תמיד, נדמה לי, התשובה נמצאת לה אי-שם באמצע.

המתנתי כמה שבועות עד שהרמתי טלפון למחנכת של בתי ובקשתי ממנה שכאשר היא כותבת את שיעורי הבית על הלוח עבור הילדים, אם תוכל להחליף את לשון ציווי-זכר לציווי רבים. כך, גמגמתי, הפנייה תקיף גם את החוויה של הבנות ולא רק את זו של הבנים. "מעניין מאוד, לא חשבתי על זה. כן, אני מקבלת בשמחה כל הערה. תודה רבה ולילה טוב", היא ענתה. --- "כתבו את חוויותיכם מן החופש" החזיק אמנם שלושה שבועות לערך, אבל בליבי בהחלט חשתי סיפוק מסויים.

 

והנה, אתגר נוסף מתגלגל לפתחי בפורים. בבוקר, היא חובשת כובע שמחביא בתוכו את השיער הארוך, ולובשת, כרגיל (בכל זאת יצאה לי טום בוי קטנה) טרינינג בצבע כחול כהה. היא יוצאת, ואני יושבת לכתוב למנהל:

נושא: הרהורים על פורים

אל: מנהל בית הספר

מאת: אמא של אורי

ע' שלום רב,

אני מעוניינת לשתף אותך בכמה מחשבות שעלו בי בעקבות פעילות פורים האחרונה בבית הספר.

אחד הארועים בשבוע פורים כלל "יום הפוך". למיטב הבנתי, על פי רוח היום נתבקשו הבנים לבוא לבית הספר כ"בנות" והבנות כ"בנים". הניסיון לחגוג כאן סוג של היפוך, כמיטב המסורת הפורימית, ברור לי. יחד עם זאת פעילות שכזו יש בה מסרים מאוד בעיתיים. בהתחפשות ל"בן" או "בת" עסוקים הילדים בשאלה: מהו בן ומהי בת (על פני: מיהו בן ומיהי בת), ובנסיון להידמות להכללות הללו. כך, באופן טבעי הם מתרכזים בדימויים החברתיים של שני המגדרים במקום בתוכנם המסוים. כלומר, הם מתחפשים למשהו כללי וקטגוריאלי המשמש בכך מקור לחיזוק של סטריאוטיפיים וגרוע מכך – ליצירתם. האמצעי של תלבושות ואיפור, כלומר של ביטויים חיצוניים בלבד, רק מחזק את החלוקה המגדרית ואת הדימויים שהיא מייצרת. כמובן שזוהי הדרך להתחפש, ולכן אני חושבת כי היתה זו בחירה שגויה.

קיימות דרכים רבות לחגיגת היפוכים. למשל: יום הפוך שבו התלמידים הופכים להיות מורים, או יום הפוך שבו באים לביה"ס אחה"צ ובערב, [או הבחירה המוצלחת בהתחפשות לחיות] וכן הלאה. נכון גם שכל בחירה שנעשה, אנו כמחנכים בבית או בבית הספר, טעונה במסרים גלויים וסמויים כאחד שלעיתים רבות יכולים לסתור אלה את אלה ואשר לא פעם מחייבים אותנו לפשרות. ואכן, זוהי המשימה החינוכית האמיתית בעיני: לנסות ולהבין את המשמעויות הנסתרות יותר של העשייה החינוכית ולוודא שוב ושוב שהמשמעויות הללו אינן נוגדות את תפיסתנו החינוכית. אין לי צל של ספק כי בית הספר שאתה עומד בראשו, ואתה בוודאי, שמים למולכם את המטרה להשפיע ולעצב ילדות וילדים סקרנים, חושבים, ביקורתיים המשיאים מבט ישיר אל המציאות ואינם חוששים לשנותה. ילדים וילדות שיגדלו מתוך הכרה בגורלם ששפר עליהם, אך גם מתוך ידיעה שלא כולם זכו לחינוך שכזה וכי יש עוד רבות לעשות למען החברה שלנו כדי שגם אחרים יוכלו להנות מחינוך הומני, שוויוני ואמיץ. לתפיסתי, מילים גדולות אלה חקוקות על העשייה היומיומיות בבית הספר, השוחקת, המעייפת, ואשר לעיתים (רבות מדי) נראית כלא מתגמלת. בדיוק כשם שיש לבחון אותן אל מול חגיגת הפורים.

 

התברכתי במערכת חינוך של הפריפרייה השבעה, כזו שבה מנהל בית הספר עונה מהר ובקצרה:

אני מודה שלא חשבתי על כך. .... לאחר קריאת דברייך אני מוכרח להודות שאני מוצא בהם הרבה צדק.

 

אמא-סוציולוגית, שמשנה בזעיר אנפין את העולם? אמא נודניקית, שלא יודעת להשאיר את המשרד במשרד? תחושת סיפוק, וספק (מה בין שתי המילים האלה?) ששוב התגנבה לליבי, מקורה – כך נדמה לי – בעצם היציאה מן הכורסה אל השדה. מן הניתוח המורם מעם אל פוטנציאל השינוי והפעולה. מרקוס1 טוען כי העבודה על אתנוגרפיה מרובת זירות בעידן גלובלי (תחום המחקר שלי), הופכת את האתנוגרפית מחוקרת שכל בקשתה הוא "להיות שם" באמצעות תצפית משתתפת, לכזו המחוייבת לשדה. כך, הופכת האתנוגרפית לאקטיביסטית שכן – הוא מסביר – העבודה בין מספר זירות רב במקביל ובין הזהויות השונות שכל זירה מכתיבה, מחייבת להשליך את הפוליטיקה והאתיקה של זירה אחת, על כל האחרות.

אז כן, לימודי הסוציולוגיה הם נקודת אל-חזור שאחריהם שוב לא יראה לנו העולם כפי שנדמה לנו שהיה קודם. ולא, העמדה הביקורתית אינה מקור לבטחון; אך המחוייבות לה היא בהחלט מקור לנחמה. ואת החיים כבני תרבות נגזר עלינו לחיות כמשקיפים בעלי מחוייבות. לא תמיד, אבל לפחות מדי פעם.

 

1 Marcus, E. George. 1995. “Ethnography In/Of the World System: The Emergence of Multi-Sited Ethnography”. Annual Review of Anthropology Vol. 24: 95-117.