מאת: הילה כהן-ניסן
כשהאישי פוגש את הפוליטי
בשנת 2000 סיימתי את התואר השני באוניברסיטת בר אילן ויצאתי אל שוק העבודה חדורת שאיפות קרייריסטיות. לקח לי ארבע שנים של התנסות בעולם העבודה – במהלכן שימשתי בתפקידים שונים: יועצת ארגונית, מנהלת פרויקט מחקר איכותני בחברת פרסום ולבסוף מנהלת ומפתחת הדרכה ביחידה טכנולוגית בצה"ל – כדי להבין שמה שאני באמת רוצה הוא לחזור אל העולם האקדמי. בעיקר חסרו לי בעולם העבודה העניין והגירוי האינטלקטואלי הטהור שהאקדמיה יודעת לספק היטב.
במקביל לעבודתי, במשך כשלוש שנים תרתי אחר נושא ממוקד ואחר מנחה, לדוקטורט שכבר ידעתי שאני רוצה לכתוב. כל שידעתי הוא שהמחקר שלי יעסוק בתחום כללי שעניין אותי יותר מכל – מגדר, ובאופן יותר ספציפי בהיבטים של זהות אימהית בהקשר של עולם העבודה (היה זה אחד הפרקים בעבודת התזה שלי - שעסקה במעבר להורות והשפעתו על קונפליקטים בין בני הזוג - שעניין אותי להעמיק בו). אולם הנושא עדיין לא היה ממוקד דיו, ובנוסף, טרם מצאתי מנחה. הנושא התחדד מכיוון בלתי צפוי - אירוע אנקדוטאלי למדי שאירע בשנת 2006, אשר לימים הבנתי שהפך לנקודת-מפנה בחיי. באחד הימים סיפרה לי אימא של חברה של בתי (שהייתה אז בת חמש) כי שתי אמהות אחרות שוחחו ביניהן בנוכחותה על כך שלבתי שוב יש כינים ופטרו את העניין באמירה: "נו, למה את מצפה? אימא שלה עובדת כל היום. מי יטפל לה בכינים?" (היא לא העלתה בדעתה שבן-זוגי, אביה של הילדה המדוברת, יודע לסלק כינים ואף, רחמנא ליצלן, עושה זאת).
כסוציולוגים/ות, אני מניחה שכולנו נצליח ללא קושי לעמוד על כך שאמירה אגבית זו של אותה אם מגלמת בתוכה עולם שלם של מיתוסים והבניות חברתיות של מוסד האמהוּת, תוך משטורן של אמהוֹת, ולבושתי - אנכי ביניהן. למעשה, לא יהיה זה מרחיק לכת לטעון כי אמירה זו משקפת נאמנה את משטר הביות1 (Domesticity Regime), על פיו הספֵרה הפרטית (עדיין) נתפסת ככזו בה נשים אמורות לדאוג לבני המשפחה וכתחום אחריותן הטבעי, וזאת למרות כניסתן המאסיבית לספרה הציבורית. כסוציולוגית פמיניסטית, גם אני הבנתי זאת ואף התקוממתי ביני לבין עצמי, אולם כאמא, ברגע בו נאמר משפט זה באזני הרגשתי כיצד הוא מפלח את האוויר, ובדרך – את ליבי! הוא הצליח לגעת במקום שכלל לא ידעתי על קיומו ובוודאי שלא הייתי מודעת למידת עוצמתו – המקום של אם (פמיניסטית?) חדורת רגשות אשמה מכך שכפי הנראה אין היא אמא ראויה. זמן רב (ואולי עד היום) לא הצלחתי להתאושש מהעניין!
אני משערת כי האירוע הלכאורה-פעוט הזה קיבל משמעות כה חזקה עבורי משום שהוא נפל על קרקע פורייה – הוא פגש אותי בעיצומה של תקופה בה שלט חוסר איזון בין עבודתי לשאר תחומי חיי. מאחר ובאותה עת כבר הבנתי שאני מעוניינת לסיים את עבודתי בצבא לטובת חיים אקדמיים, פילסתי את דרכי בחזרה אל האקדמיה כמנחה באוניברסיטה הפתוחה וכמתרגלת במכללה למנהל. שתי המשרות הללו, בנוסף למשרה ה"מלאה פלוס" בצבא בה עדיין החזקתי, מילאו את כל זמני וחיי. אם לדייק במונחים של שעות, הרי שמצאתי את עצמי עובדת כ--18-20 שעות ביממה במשך חצי שנה – עד להתפטרותי מהצבא באוגוסט 2006. התוצאות לא איחרו לבוא - לחץ, מחסור בשעות שינה (אין זה עניין של מה-בכך לישון כשלוש-ארבע שעות בלילה במשך חצי שנה), היעדרות מוחלטת מכל תחום אחר בחיי ובעיקר מחייהן של בנותיי, ומעל לכל – הביקורת החברתית הקשה סביבי (שחלקה נשמעה וחלקה נלחשה, אך מעולם לא פסחה על התחנה של רגשות האשמה) כפי שהודגמה באמירה ההיא. כל אלו ערערו אותי רגשית, ובמקביל, עוררו את סקרנותי האינטלקטואלית לחקור את החוויה הזו, שהפכה, בסופו של דבר, לנושא העומד בבסיס הדוקטורט שלי – איזון בין עבודה וחיים פרטיים (work-life balance) בתחום שאולי מאתגר סוגיה זו יותר מכל – ענף ההיי-טק.
נושא זה עבר מאז כמה גלגולים, בעיקר הודות למנחה שלי, ד"ר מיכל פרנקל, אשר לימים שכנעה אותי להוסיף גברים-אבות אל תוך המחקר (כזכור, אני התעניינתי בזהות של נשים-אמהות), תוך הדגשת החשיבות של פוטנציאל ההשוואה הבין-מגדרית הטמון בכך. הליווי של ד"ר פרנקל בהתפתחות נושא המחקר היה רק הסנונית שבישרה את הבאות – הנחייה מסורה ומקצועית של מנחה המלווה ומכוונת אותי לכל אורך הדרך. בסופו של דבר, נושא המחקר שהתגבש היה איזון עבודה-משפחה/חיים: נרטיבים ונקודות מפנה בקרב מנהלות ומנהלים בתעשיית ההיי-טק בישראל ומנהלות ומנהלים לשעבר. במסגרת המחקר אני מתמקדת במנהלות ובמנהלים הממוקמים ב"מסלול המהיר" ומשמשים כ"עובדים אידיאליים"2 בתעשיית ההיי-טק בישראל, והשוואתם לאמהות ואבות שעברו מההיי-טק התובעני אל ה"מסלול האיטי" (slow track). מטרת המחקר היא לחשוף את התמודדותן/ם ועיצוב זהותן/ם המגדרית, תוך איתור נקודות מפנה (turning points) בחייהן/ם, דרך ניתוח סיפורי חייהן/ם בהקשר לשיח איזון עבודה-משפחה/חיים.
המתודולוגיה בה אני משתמשת היא ניתוח איכותני-תמטי ונרטיבי של שישים ראיונות-עומק (שמרביתם בוצעו זה מכבר) עם נשים וגברים – אמהות ואבות – שמחציתן/ם משמשות/ים כ"עובדות/ים אידיאליות/ים" בתפקידי ניהול בתעשיית ההיי-טק ומחציתן/ם פרשו מתעשייה זו ועברו ל"מסלול איטי" יותר. הניתוח שלי נשען על הגישה הקונסטרוקטיבית, המבוססת על הנחות ומבנים חברתיים-מגדריים בנוגע לשיח איזון עבודה-משפחה/חיים. לפיכך, במחקר אני מתעניינת בניתוח הפרשני של האופן בו הם חווים את מנגנוני הפיקוח החברתי כמו גם במחיר אותו משלמים אמהות ואבות "הגמוניים" – קרי אלה הנענים לציווי החברתי המקובל (אבות המשמשים כ"עובד האידיאלי" בהיי-טק ואמהות שפרשו מתעשייה זו) – ומאתגרי המודל המגדרי ההגמוני – דהיינו, אמהות שהן "עובדות אידיאליות", ואבות שנטשו את תפקיד "העובד האידיאלי". אלו גם אלה חורגות/ים מן המבנה ההגמוני של משטר הביות.
"אני, משפחתי וסיבות אחרות"
ניתוח השוואתי ראשוני בין-מגדרי ותוך-מגדרי של נרטיבים בהקשר של איזון בין עבודה וחיים פרטיים מצביע על כך שרק בקרב קבוצה אחת – קבוצת הגברים שנמצאים על המסלול המהיר – משפחה וילדים/ות אינם מהווים גורם משמעותי בסיפור הקריירה שלהם. הגילוי המשמעותי אינו טמון בכך שילדים/ות אינם מהווים גורם משפיע על בחירות הקריירה של גברים קרייריסטיים, אלא בכך שבקרב חלק מקבוצת הגברים שנטשו את המסלול המהיר של קריירה מצליחה בהיי-טק, ילדים/ות כן מהווים שיקול משמעותי במערך הבחירות שלהם. כלומר, חלק מהקבוצה האחרונה מדווחים כי עזיבת הענף התובעני נבעה אצלם בראש ובראשונה מהרצון לבלות יותר זמן עם ילדיהם, לטפל בהם/ן וליטול חלק משמעותי יותר בחייהם/ן. מגמה זו מאתגרת את המודל המגדרי ההגמוני לפיו גברים עדיין מצופים לשמש כמפרנסים עיקריים (breadwinner) וכמי שענייני הספרה הפרטית, ובכללם טיפול בילדים/ות, אינם מנווטים את בחירות הקריירה שלהם. אחד ההיבטים המרכזיים בהם אני מתעניינת הוא נסיבות פרישתן של נשים ממסלול מהיר של קריירת ניהול בהיי-טק. עיקר הספרות בתחום נוטה לקשור בחירות אלו של נשים לתפקידן האימהי (Blair-Loy, 2003), בעוד שהסברים אפשריים אחרים כמעט ולא זכו לתשומת לב ולפיתוח תיאורטי מספק. הכניסה אל תוך השדה מסמנת כיוונים נוספים המתרחקים מחלוקת תפקידים מגדרית מסורתית. אמנם חלק מהנשים עזבו את ענף ההיי-טק התובעני לטובת טיפול בילדים/ות, אולם חלקן פרשו מתעשייה זו עקב פוליטיקה ארגונית בה מאסו; חלקן עזבו לטובת תחומי עיסוק (לימודים, תחביבים) שמשכו את ליבן; חלקן פרשו עקב שחיקה גבוהה; וחלקן החליטו על שינוי קריירה לטובת תחום בו הן צופות מימוש עצמי רב יותר (אגב, מסתמן כי עזיבה על רקע נסיבות אלו מקורה, לרוב, בהיקלעות לתחום ההיי-טק עקב עידוד של ההורים לתחום שלא היווה בחירה אותנטית שלהן. זה תקף גם לגבי הגברים שנטשו את ההיי-טק).
עם ההשתנות של שוק העבודה והתובענות שבו, הופך בשנים האחרונות השדה בו עוסק המחקר שלי – work-life balance – לנושא מרכזי המעסיק עובדים/ות רבים/ות, גם כאלה שאינם מועסקים בענף ההיי-טק. לשמחתי, כתוצאה מכך ההתעניינות בנושא זה, המתקיימת הן בשיח הציבורי-מדיני והן בשיח האקדמי, הולכת וגוברת בתקופה הנוכחית במדינות המפותחות, וישראל בכללן. חיזוק לכך ניתן למצוא מן השטח, בדמות פריחתם של פרויקטים ותוכניות המיועדים לספק דרכי התמודדות עם תופעה זו שהצמיח העידן הפוסט מודרני. לפיכך, למרות שהמחקר מתמקד במגזר מסוים בחברה הישראלית – מנהלות/ים בהווה ומנהלות/ים לשעבר בתעשיית ההיי-טק בישראל – אני מאמינה כי הוא בעל פוטנציאל להשפעה רחבה יותר על החברה בכללה, ומכאן חשיבותו לחקר החברה בישראל בכלל ולחקירה מגדרית של שוק העבודה בפרט. זאת, בעיקר, משום שתעשיית ההיי-טק מהווה מרכיב מרכזי ב"כלכלה החדשה" (new economy), ובכך משקפת במובנים רבים את עולם העבודה בכללו.
לסיכום, אירוע מכונן אחד הנזרע בקרקע פורייה לנושא שמעניין ומסקרן אותך – כנראה שזה מספיק כדי לחולל מוטיבציה לכתיבת דוקטורט. אצלי, בכל אופן, זה כל שהיה נדרש!
ביבליוגרפיה:
Acker, J. 1990. Hierarchies, Jobs, Bodies: A Theory of Gendered Organizations. Gender & Society, 4(2): 139-158.
Blair-Loy, M. (2003). Competing Devotions: Career and Family among Women Executives. Harvard University Press, USA.
1משטר הביות, מהווה מודל תרבותי רב עוצמה ובעל כוחות מעצבים הפועלים על נשים רבות בהקשר של בחירות הקריירה שלהן. משטר זה ממוגדר שכן הוא מופעל בעיקר על נשים.
2"העובד האידיאלי" על פי Acker (1990), מתייחס לאופן בו מוגדר העובד הרצוי כמי שעובד במשרה מלאה ויותר, זמין תמיד לצרכי המעסיק ומקדיש זמן מועט, אם בכלל לטיפול בילד.
הילה כהן-ניסן היא סטודנטית לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. היא כותבת על איזון בין עבודה וחיים פרטיים בקרב מנהלות ומנהלים בהיי-טק בישראל ומנהלות ומנהלים לשעבר, בהנחייתה של ד"ר מיכל פרנקל.