מאת: זהר גזית

כמו רבים לפניי, גם מחקר המאסטר שלי התחיל ממשבר. אני מוצא עצמי בפתחה של שנה ב' בלימודי התואר השני, נבוך ומבולבל, תוהה האם עשיתי בחכמה כשהחלטתי להמשיך בלימודי הסוציולוגיה. בייאושי, נרשמתי לקורס אשר עסק בטקסי מחזור חיים בהנחיית פרופ' הרווי גולדברג, בתחום שעד אז נרתעתי ממנו, משום מה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של הדת. הסקירה השיטתית-כרונולוגית על פני מעגל החיים – טקסי לידה, בת/בר מצווה, נישואין ומוות – עוררה בי תהייה: מה עושים כשצריך להתאים בין טקס ובין אירוע חיים המלווה, בדרך כלל, בטקסים מסוג שונה? ובאופן ספציפי – אילו טקסי סוף חיים מבוצעים במקרה בו זה עתה החלו חיים והסתיימו? הופתעתי לגלות שמבחינה דתית-פורמאלית אין שום טקס המתלווה למות עוברים או ילודים ולמעשה שוררת התעלמות חברתית גורפת ממקרים מסוג זה. חברה המעלה על נס את חשיבות הפריון והאימהות אינה מציעה נחמה ומזור בצורת טקסים במקרה בו היריון מסתיים במוות? הפליאה הזו, שנותרה בלתי פתורה עבורי עם סיום הקורס, היוותה את ראשיתו של המחקר שערכתי.

רגע משבר נוסף מוצא אותי בשעת ערב, בדרכי לראיון עם אישה שחוותה אובדן היריון, כשאני יודע שלמחרת עליי לקום בחמש לפנות בוקר, לנסוע לראיון בנתניה ולחזור בזמן לראיון נוסף בירושלים. אחרי שפרסמתי בפורום "אובדן היריון – תמיכה" באתר האינטרנט "תפוז" מודעה בדבר המחקר שאני עורך, הוצפתי בפניות מצד נשים שניאותו להתראיין. בקורס לשיטות מחקר איכותניות למדתי שיש לראיין מעט, לנתח, לעדכן את השאלות ולחזור לשדה, אולם מה עושים במקרה בו מרואיינות שהסכימו לשתף עמי פעולה נמלכות בדעתן ומחליטות שלא להיפגש ולשוחח עם זר מוחלט, גבר, על חוויית אובדן אישית, אינטימית שחוו? שני ביטולי ראיונות הביאו אותי לשים בצד את הידע המועיל שלמדתי בקורס לשיטות מחקר איכותניות ולהסתער על השדה. מרבית הראיונות עליהם התבסס מחקרי נערכו בתקופה של קצת יותר מחודש. אני זוכר את תקופת איסוף הנתונים. שבועות עמוסים, אינטנסיביים; צל חולף בין תחנות מרכזיות מתאבכות באור ראשון, אחרי לילה נוסף שבו אני ו/או אהובתי דאז היינו חולמים על תינוקות מתים. אלו לא היו חלומות בלהות, לפחות לא במובן המקובל, של חלומות שמקיצים מהם קצרי נשימה, אבל תוכנם עסק במה שהעסיק אותי, במה אפף אותי מכל עבר.

ובל נשכח את חודשי הכתיבה שבאו עם תום איסוף החומרים. חודשים שהיו מורכבים מימים ארוכים בהם ניסיתי למשמע את גופי הסורר, לאלץ אותו (אותי) להתמודד עם השפע ולארגן פיסות ורסיסי רעיונות לכדי תזה רהוטה וברורה. אני זוכר את שעות היום שזלגו מבעד לחלון, את המחיקות שכאילו באו עוד לפני שהצלחתי להעלות משהו על הכתב. אני זוכר גם את הרגיעה שהייתה מגיעה בלילה, עת ההמולה שבחוץ ובפנים הייתה מרפה. את עבודת המאסטר שלי כתבתי בלילות, בין 1:00 ל-6:00, לצלילי אלבומים מתנגנים במלואם ב-88 fm, כשאני מצפה ללאות מתוקה שהייתה מציפה אותי עם שחר.          

יש משהו מרגיז בלקרוא על משברים ועל רגעי שבירה כשיודעים שיש "סוף טוב" לסיפור, קרי, תזה גמורה, פרויקט שהצליח. בסקירה הקצרה לעיל ביקשתי להאיר שעות אפלות של הנפש, בהרפתקה המופלאה, המורכבת, של עריכת מחקר. כדי להימנע, במקצת, ממלכודת הסוף הטוב, אסיים באירוע נוסף כדוגמת אלו שתוארו לעיל; אירוע פוסט-מחקרי, אחרי "הסוף". אני בדרכי לכנס האגודה הסוציולוגית ה-40 להציג את התזה שלי. רוגע מוזר, מפתיע, נוחת עליי ודוחק החוצה את שאריות הלחץ שליוו אותי בשבועות בהם עבדתי על הפרזנטציה. החשש מלהציג את עבודת המאסטר שלי (אימהות חסרה: כינון זהות עצמית בעקבות אובדן היריון או אובדן ילוד, בהנחיית פרופ' הרווי גולדברג וד"ר נורית שטדלר) בפני קהל זר, אולי עוין, אולי משועמם, נמוג, לעת עתה. הותשתי מלדאוג. אני מוודא שה- disk on key, עם המצגת, בתיק למרות שאין לי ספק שהוא שם; חושב על הקהל שיטרח ויגיע במיוחד לשמוע אותי מספר על המחקר שלי.

 

זהר גזית הוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים. מחקרו עוסק במוות בחברה הישראלית, בהנחיית פרופ' גד יאיר וד"ר נורית שטלדר.