מאת: דניאל פראג

כאנתרופולוגים אקדמאים, אנו יוצאים לשדה וחוזרים הביתה לכתוב – תזה, דוקטורט, מאמר או ספר.

התוצר שלנו הוא יצירה כתובה. בדרך כלל אנחנו כותבים ומפרסמים במטרה להבין טוב יותר תרבות או תופעה מסויימת. סיבה נוספת היא הקידום שלנו, הכותבים, במסלולנו האקדמי. סיבה זו גם אם לא חזקה יותר, היא מיידית, מוחשית ואישית יותר. יש לנו אינטרס שהמאמר יפורסם ויצוטט, שהדוקטורט יאושר ויתקבל.

איך אינטרס זה משליך על עבודת השדה שלנו? על מנת לכתוב טקסט בעל משמעות שעלינו לבצע עבודת שדה מעמיקה ואיכותית. בעבודה עם קהילות ופרטים, משמעות הדבר היא שעלינו להתקבל – להיטמע, להקשיב, ולבנות יחסי אמון הדדיים עם בני אדם. אך האם היחסים הללו אכן הדדיים? הרווח שלנו מהמחקר הוא מוחשי, אך מה לגבי הרווח של אוכלוסיית המחקר?

במאמר קצר זה אשתף את מחשבותיי בנוגע למערכת היחסים הנפוצה בין חוקרים לקהילה בקרבה הם עובדים, ואציע כיצד מעבר למתודה שיתופית יותר יועיל לשני הצדדים.

ברוב רובם של המחקרים האנתרופולוגיים כיום, הדמות הדומיננטית ובעלת הכח היא החוקר. כמעט בכל מחקר אנתרופולוגי היוזמה לביצוע המחקר היא של החוקר. החוקר מגיע אל הקבוצה הנחקרת – הוא אינו מוזמן מראש על ידה – ומבקש ומקווה לקבל גישה אליה לצורך המחקר שלו. גם כשאני באתי לראשונה לבית הספר הדמוקרטי שאני חוקר, ביקשתי לקבל אישור לביצוע מחקר. ביקור המחקר השבועי שלי אושר בהחלטה דמוקרטית, ואושרר על ידי ועדת אנשי צוות שהתכנסה לשם כך.

החוקר הוא גם זה שקובע את מטרות המחקר. כשאני הגשתי את הצעת התזה שלי לעבודת שדה מחקרית בבית ספר דמוקרטי, נדרשתי על ידי ועדת האתיקה של הפקולטה לחינוך (באוניברסיטת חיפה) לפרט מה יהיה הרווח של בית הספר מהמחקר שלי. אולם הכוונה כאן היא כיצד בית הספר ירוויח מהטקסט הכתוב שהוא התזה שלי, שאת נושאה אני בחרתי. אולי את בית הספר מעניין נושא אחר, משיק או שונה לחלוטין? אולי הוא יכול להפיק משהו מהמחקר שלי, אך לאו דווקא בצורה של טקסט כתוב? שאלות אלו אינן נשאלות במסגרת התרבות המחקרית האקדמית בה פעלתי עד כה.

גם מתודולוגית, נהוג שהחוקר הוא זה שמחליט. במקרה שלי, תהליך הקבלה שלי על ידי כלל קהילת בית הספר לא היה מוחלט, ובעוד חלקם חשו בנח עם נוכחותי, אחרים חשו "מתוצפתים", ואף דיברו איתי על כך. הם שאלו אם ניתן לוותר על הכתיבה במחברת, ולסכם את הדברים בדיעבד. לאחר התייעצות עם המנחה שלי עניתי ש"זו המתודה" – כתיבה מתמדת – ושאיני יכול לשנות אותה.

בדיעבד אני מבחין שעמדה בפניי האופציה לדון איתם בפתיחות על מציאת פיתרון שיהיה מקובל על כולם. העובדה שלא עשיתי זאת, ושהם לא התעקשו על כך, משקפת בעיניי שהמשא-ומתן בנוגע לנוכחותי בשדה היה לא שוויוני. אני "צריך" את הביקורים לצורך כתיבת עבודת התזה שלי, והם מצידם הסכימו כבר לקבל אותי. לבקש ממני להפסיק את הביקורים יהיה צעד חד. גם המעמד שלי בעיניי עצמי כ"חוקר מהאוניברסיטה" עם " מדעית" גרם לי להתקשח אל מול פנייתם.

לבסוף, לאחר שפניותיהם אלי לא קיבלו מענה, נוכחותי בבית הספר עלתה שוב להצבעה ואמנם אושרה בשנית, אך נותרתי עם תחושה מרה. רק כעת, לאחר שעזבתי את השדה, אני מצליח להסביר את שורשיה של תחושה זו. חד-צדדיות נמצאת בד.נ.א של האנתרופולוגיה בעלת השורשים הקולוניאליסטיים, המבוססים על יחסי כח בלתי שווים. ביחסים אלה "אנו" האקדמאים, נסביר "אותם" – השבטים הזרים והמוזרים שמעבר לים. רבים מהמחקרים לא לקחו בחשבון את צרכי האוכלוסייה, שלעיתים לא היתה מסוגלת אף לקרוא את תוצרי המחקר מטעמי שפה, ז'רגון או נגישות.

ישנם מקרים רבים של "חרטת קונה" אצל קהילות נחקרות. טיירני (Tierney, 2000) פירט על אודות הנזק הממשי שנגרם לקהילות באמזונס בעקבות מחקר אנתרופולוגי. מאמרים דומים נוספים מפרטים לגבי עבודתם של אנתרופולוגים עם קהילות ילידים באמריקה ובמקומות אחרים, שבהמשך נרתעו מעבודה עם אנתרופולוגים. אלו כמובן מקרי הקיצון – אך ניתן להסיק מהם שאנתרופולוגים רבים כיום בעצם פועלים באיזורים אפורים. החוקר, בעל האינטרס החזק להישאר בשדה, פועל כפי שנדרש ממנו על מנת לשמור על מעמדו – למשל להישאר מתחת לראדר, או להימנע מקונפליקט, ואפילו מפגש, עם פרטים מסויימים שאינם שלמים עם נוכחותו בשדה. מה המחיר שמשלמת על כך הקהילה? ומהו המחיר עבור החוקר? חשוב מכך, האם ניתן לקיים מחקר הדדי שישקף יחסי כוחות ואינטרסים שוויוניים?

בניסיון לענות על שאלות אלו ולאזן את יחסי הכוחות בשדה, לוק אריק לאסיטר (Lassiter, 2005) סוקר בספרו את גישת האתנוגרפיה השיתופית (Collaborative Ethnography), שבה החוקר עובד יחד עם אוכלוסיית המחקר לאורך כל שלבי המחקר – החל מתכנון מטרות המחקר ותיאום ציפיות לגבי המתודולוגיה, דרך שיח שוטף ופתוח בנוגע לממצאים (co-interpretation) כמו גם למחשבות ורגשות לגבי המחקר עצמו, וכלה בכתיבה משותפת (co-writing) של הטקסט, שתשאף לייצוג הוגן והגון של הממצאים. לו הכרתי את האתנוגרפיה השיתופית בעת שהייתי בשדה, אני מאמין שהתנהלותי בו היתה שונה במובנים רבים.

עבור החוקר, ייתכן שמתודולוגיה שיתופית הינה מורכבת יותר – עליו לקחת בחשבון קולות רבים, לעיתים סותרים, ולמצוא את הדרך להתחשב בהם לאורך המחקר – ובעיקר בכתיבה. עוד לפני ההגשה לועדה אקדמאית שתסתכל על הטקסט במבט "אובייקטיבי", החוקר מעמיד את עצמו ואת הטקסט שלו מול "גיבורי המחקר" עצמם. התגובה שלהם תהיה אישית ורגשית, ייתכן שגם כועסת ובכל אופן אמיתית. אופן ההתייחסות והייצוג של קולות שונים אלו הינו אתגר הדורש רגישות והבנה תרבותית (למזלנו, תכונות הכרחיות לאנתרופולוגים מחוננים). לאסיטר מספר על מקרה במחקר שיתופי בקהילת הקיואה (Kiowa) הילידית באמריקה (Lassiter, Ellis & Kotay, 2002) שבו לאחר שהספר כבר היה בהדפסה, בן-שבט אחד התקשר אליו בכעס, ואמר שבעקבות ריב בקהילה, הוא דורש ששמו וציטוטיו יוסרו לחלוטין מכל חלקי המחקר. למזלו של לאסיטר ההתנגדות שכחה לאחר יום (אשתו של אותו אדם שכנעה אותו לוותר על דרישתו), אך נותרה כעדות לכך שבמחקר שיתופי, לחוקר יש פחות שליטה. הוא עובד עם הנחקרים, הם אינם סובייקטים פאסיביים במחקר.

יחד עם הקשיים, המתודולוגיה השיתופית גם תורמת לתוצר איכותי יותר. אנחנו כחוקרים מוכשרים בהתבוננות, ניתוח וכתיבה, בדרך כלל יותר מהנחקרים. יחד עם זאת, מובן שהבנתם התרבותית עולה על שלנו בהרבה. לפיכך, כשהכתיבה נעשית בצוותא עם הנחקרים ובהתייעצות עמם, מתגלים רבדי משמעות. "שיתוף הפעולה הזה", כותב לאסיטר, "הינו הזדמנות לדיאלוג מגוון ומעשיר אודות תרבות, שוני ודמיון." וכמובן עשוי לתרום לעומקו של הטקסט הסופי.

עדיין, נותרת השאלה האם המפגש בין החוקר לקהילה יכול לשרת את האינטרסים של שני הצדדים, ובפרט להציע רווח גם לקהילה. אמנם, מתודולוגיה שיתופית מקדמת ייצוג הולם והוגן בטקסט – אך לאו דווקא מספקת מענה לצרכים ספציפיים של הקהילה.

ראשית, קהילות רבות אינן מכירות את יכולותיה האדירות והמיוחדות של המתודה האתנוגרפית – להצפת הלא-מודע אל פני השטח, להארת בעיות ונקודות תורפה, ואפילו להצבעה על דרכי פיתרון אפשריות. הרי מה שאנו קוראים לו "מסקנות המחקר" היה יכול להוות, מנקודת מבט טיפולית למשל – דיאגנוזה, שלב ראשון וחשוב שבו הקהילה לומדת על עצמה וממנו היא יכולה לצמוח ולהשתפר כרצונה.

כמו כן, חשוב להבין כי מה שמעניין אותנו כחוקרים, לאו דווקא מעניין את הקהילה. אני חושב שראוי שחוקרים יפנו משאבי זמן ותשומת לב לא רק לתחומים בהם עוסק המחקר, אלא גם לאלו המעסיקים את הקהילה. אחרי הכל, זו הקהילה שמרשה לנו לשהות בקרבה לטובת קידום הקריירה שלנו – ראוי שנתייחס ברצינות לצרכיה. כך ודאי גם נוכחותנו בקרבה תתקבל (יותר) בברכה. עדות לכך ניתן למצוא בפרוייקטים של "אתנוגרפיה ביקורתית שיתופית", בהם חוקרים ופעילים חברתיים משתפים פעולה עם קהילות על מנת לקדם מטרות חברתיות של בריאות קהילתית, חינוך נגיש, שימור המסורת, ועוד. מעניין להבחין שהתוצרים של שיתופי פעולה אלו נוטים להיות אומנותיים – מחזה (Papa & Lassiter, 2003), תערוכת פוסטרים ועדויות אישיות (Breunlin & Regis, 2009) סרט ותערוכת תצלומים, ועוד (Haviland, 2016).

כולנו מכירים את פירותיה המופלאים של המתודה האתנוגרפית, אך הם עודם מוסתרים מרוב הציבור, שלא זוכה להנות מהם[1]. ככל שיותר קהילות יפיקו תועלת מוחשית מנוכחותם של אנתרופולוגים בקרבם, תעלה גם המודעות לתועלת האדירה של מחקר מסוג זה, ואף יווצר ביקוש. אני אוהב לדמיין שבתי ספר, בתי חולים או מוסדות אחרים יפנו לאנתרופולוגים, מהאקדמיה או מחוצה לה, בבקשה שיחקרו אותם. ומה לגבי קהילות, משפחות, ואפילו יחידים? בחלומי, אנשים מזמינים אתנוגרף לשהות איתם על מנת ללמוד על עצמם ועל חייהם. המחשבה הזו על "אתנוגרפיה טיפולית" מרגשת מאד בעיניי.

כולי תקווה שחוקרים רבים יותר יאמצו גישה שיתופית במחקריהם, ובכך ינגישו את המתודה המיוחדת שלנו לבני אדם רבים ככל האפשר.

 

דניאל פראג, מאסטרנט באונ' חיפה, חוקר את המתודולוגיה האתנוגרפית ויישומה במחקר ובטיפול בתחומי החינוך, משפחה והורות. 

 

ביבליוגרפיה:

Breunlin, R. & Regis, H. A. (2009). Can There Be A Critical Collaborative Ethnography? Collaborative Anthropologies: Creativity and Activism in the Seventh Ward, New Orleans Vol. 2.

Lassiter, L. E. (2005). The Chicago Guide to Collaborative Ethnography. University of Chicago Press.

Lassiter, L. E., Ellis, C, and Kotay, R. (2002). The Jesus Road: Kiowas, Christianity, and Indian Hymns. Lincoln: University of Nebraska Press.

Haviland, M. (2016). Side by Side? Community Arts and the Challenges of Co-Creativity. Routledge.

Papa, L., & Lassiter, L. E. (2003). The Muncie Race Riots of 1967, Representing Community Memory through Public Performance and Collaborative Ethnography between Faculty, Students, and the Local Community. Journal of Contemporary Ethnography, 32:3, 147–66.

Tierney, R. (2000). Darkness in El Dorado. W. W. Norton & Company.

 

[1]  חריגה לא-אקדמית אחת היא תוכנית הטלויזיה "סופר-נני" שבה מטפלת ההורים מיכל דליות מוזמנת לבתים של משפחות, מבצעת מעין תצפית משתתפת, ומדריכה אותן כיצד לפתור את בעיותיהם.