check
לנטר את המנטרים: רשמים ביקורתיים מאירוע "מוניטור האקדמיה הישראלית", 3 במאי 2013 | פקפוק

לנטר את המנטרים: רשמים ביקורתיים מאירוע "מוניטור האקדמיה הישראלית", 3 במאי 2013

מאת: רמי קפלן

מדעני החברה והרוח בישראל נחלקים לשני סוגים: פוזיטיביסטים וניאו-מרקסיסטים. הפוזיטיביסטים חותרים לאמת באמצעות תהליך מחקר המדגיש כללים של אובייקטיביות וניטרליות, והכיתות שלהם מתנהלות כמרחב ליברלי, או כ"שוק של רעיונות". הניאו-מרקסיסטים – המושפעים ממישל פוקו, ויותר מכול מאדוארד סעיד – לא חושבים שיש אמת, אלא רק נרטיבים, והם מאמינים שתפקידם הוא לחשוף את הנרטיב ההגמוני של המעמדות השליטים. הם משתמשים במחקר ובכיתת הלימוד כדי לקדם צדק חברתי ונושאים פרוגרסיביים. מי שפועל בפרדיגמה הפוזיטיביסטית מגיע למסקנה שהיהודים הם קהילה אתנו-דתית אותנטית המושרשת בארץ אבותיה התנ"כיים, ישראל היא דמוקרטיה ליברלית וכלכלת שוק בנוסח מדינות המערב. לעומת זאת, בפרדיגמה הניאו-מרקסיסטית היהודים הם עם מומצא חסר זכות לארץ אבות, ישראל היא דמוקרטיה של אדונים המוגבלת ליהודים, מדינת אפרטהייד במודל של דרום אפריקה, ומערכת קפיטליסטית המנצלת עובדים, מזרחים, נשים ופלסטינים. זוהי האקדמיה הישראלית לפי ארגון "מוניטור האקדמיה הישראלית" (נוסד ב-2004). 

התיאור הנ"ל לקוח מהרצאתה של פרופ' אופירה סליקטר, מדענית מדינה מ-Gratz College בפנסילבניה, שפתחה את האירוע הציבורי הראשון של "מוניטור" בבית ציוני אמריקה בתל אביב, ואשר מבוססת על מחקר שהוזמן על ידי הארגון. הקהל מנה כארבעים אישה ואיש, ואני ביניהם. להבדיל משאר המשתתפים, שהיו ככל הנראה תומכי הארגון, המטרה שלי הייתה תצפית וביקורת. בייחוד רציתי לשמוע כיצד מאורגנת תפיסת העולם של מוניטור: איך הוא תופס את המציאות שבה הוא פועל, מהן מטרותיו ומהן ההצדקות האידיאולוגיות שבהן הוא משתמש כדי לקדם אותן[1].

מה שמעניין בארגון הזה, לטעמי, הוא שבעוד שמדובר בגוף ימין מובהק ואף קיצוני, האסטרטגיה הרטורית שלו מציירת אותו כא-פוליטי, וזאת כחלק ממגמה רחבה יותר בשנים האחרונות הכוללת את ארגון "אם תרצו" וניסיונות השתלטות של הימין על מוסדות בעלי מעמד "ניטרלי" כמו בתי המשפט, האקדמיה והתקשורת. כך למשל, באתר "מוניטור" לא תמצאו תמיכה מפורשת בהתנחלויות או ברעיון "ארץ ישראל השלמה" (בשונה, למשל, מאתר מועצת יש"ע). לחלופין הארגון חושף ומבקר אנשי אקדמיה "קיצוניים… [ה]שונאים את מדינתם, מעודדים את אויבי ארצם ומשתפים פעולה עם ארגונים אנטי-ישראליים מסביב לעולם – לעתים אף עם אנטישמים מוצהרים". כלומר, "מוניטור" לא קיצוני בעצמו, אלא הוא נלחם בקיצוניות, והוא לא מקדם אינטרסים פוליטיים כלשהם, אלא את האינטרס של כולנו בהישרדות בעולם עוין, במנהל תקין, בשמירה על החוק ובהגנה על סטודנטים ואנשי סגל נרדפים. ובמילותיו של הארגון בעיתון "הארץ" (22.12.2012): "אנחנו לא ארגון ימין אלא ארגון שאיננו מזוהה פוליטית ומתרחק מפוליטיקה. תפקידנו להגן על האוניברסיטאות מפני גורמים פוליטיים, ובמיוחד מהשמאל הקיצוני שמנצל את המוסדות לצרכיו ופועל בהם כאילו היו מגרשו הפרטי". 

הערכים שבשמם "מוניטור" פועל הם ערכים אוניברסליים, הנמצאים לכאורה מעל למחלוקת פוליטית. כידוע, כל אידאולוגיה – מדינית-ביטחונית או כלכלית; ימנית, מרכזית או שמאלית – כמערכת רעיונות שמטרתה גיוס תמיכה רחבה, מקדמת סדר חברתי שהיא מצדיקה במונחים של טובת הכלל. הייחוד של "מוניטור" ושל ארגוני ימין דומים נעוץ בכך שהם פועלים מחוץ לשדה המחלוקת המפלגתית ויוצרים שדה חדש שבו המאבק ניטש על נורמות שלכאורה אינן שרויות במחלוקת, תוך הצגת היריבים כמי שמפרים נורמות אלה, והצגת הארגון כמי ששומר עליהן כעניין של שירות לציבור הכללי. למשל, כפי שטענה בכנס דנה ברנט, המנכ"לית הנמרצת של "מוניטור", הארגון פועל בשם משלם המסים: "תפקידה של המערכת להשכלה גבוהה הוא לשרת את החברה הישראלית, ותפקיד המוניטור הוא ליידע את ציבור משלמי המסים ואת חבר הנאמנים של האוניברסיטאות מה נעשה בכספם"; ובשם השקיפות: "מאחר שעניינים פנים-אקדמיים אינם חשופים בפני הציבור, חשוב לנו לספק מידע לציבור לגבי בעיות מהותיות שקיימות במדעי הרוח והחברה"; ובשם הפלורליזם, ההגינות והפרופסיונאליות באקדמיה: "פעילותם של אנשי הגישה הניאו-מרקסיסטית הביקורתית לא מאפשרת במה לגישות שונות במדעי הרוח והחברה. אנשיה מנסים להרחיב את השליטה בפקולטות הללו. התהליך הזה הביא לכך שבכמה אוניברסיטאות יש עכשיו קבוצות גדולות של חוקרים מהאסכולה הרדיקלית. ההוכחה הכי טובה לכך היא שיש גידול ניכר בבעלי תואר שלישי בתחומים הללו. השיטה של חבר מביא חבר עובדת פה". 

האסטרטגיה הרטורית הזאת מופעלת במסגרת "מלחמת עמדות" גרמשיאנית[2] על הרגלי החשיבה והדעה של הציבור הרחב, המתרחשת בזירת החברה האזרחית, במקביל וכנדבך מסייע לתחרות על מוסדות השלטון. הימין המתנחלי בישראל, בייחוד מאז ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005, הגיע למסקנה שמה שאפשר אותה חרף הימצאותו בשלטון הייתה שליטת השמאל במעוזי עיצוב תודעה – בית המשפט העליון, האקדמיה ותקשורת ההמונים – שהייתה כה חזקה, כך לפי הטענה, עד שהצליחה לרתום אפילו את אריאל שרון ואת ממשלת הליכוד למטרותיו. ארגונים כמו "מוניטור", "אם תרצו", כעת אוניברסיטת אריאל, המכללה למדינאות יהודית ולחשיבה אסטרטגית בקדומים[3] ושדולת ארץ ישראל השלמה בכנסת[4], כל אחד בדרכו, מבקשים להחליש את אחיזת התרבות הפוליטית החילונית-ליברלית בחברה האזרחית. במקרה של "מוניטור", האסטרטגיה היא למסגר את המהלך הזה כמיועד להשיג מטרות שקשה להתווכח עליהן כגון מתינות, שקיפות, איזון, פלורליזם, דמוקרטיה, אחריות ציבורית של בעלי משרה ציבורית ותמורה ראויה למשלמי המסים. האסטרטגיה הזאת רשמה לעצמה כמה הצלחות, כמו מתן תחמושת לפעילי ציבור מן הימין – למשל בהתקפה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון שנוסחה במושגים פרופסיונאליים – והעצמה של סטודנטים בקונפליקט עם מרצים ביקורתיים מדי לטעמם, לדרוש "איזון" בתכנית הלימודים ובאופן הצגת החומר והגנה מפני "אינדוקטרינציה" ו"התנכלות" על רקע אידיאולוגי. בתחושתי האישית לפחות, האווירה החדשה שנוצרה בקמפוסים כתוצאה מכך מורגשת היטב.

ועדיין, למרות החדשנות והתחכום של "מלחמת העמדות" של "מוניטור", הוא עומד לפני משימה לא פשוטה ורצופה סתירות פנימיות. ההגנה על נורמות קונצנזואליות, אבל באופן מוטה פוליטית, היא מקור לפרדוקסים ולאבסורד. דוגמה טובה היא התיאור הפשטני והמופרך של פרופ' סליקטר בתחילת המאמר, המנסה לזהות פרופסיונאליות במדע עם עמדה חיובית כלפי ישראל. הרעיון הוא שמדע פרופסיונאלי, המתרכז בעובדות ("פוזיטיביסטי"), מגיע למסקנות פרו-ישראליות, ואילו ביקורת על ישראל היא תוצאה של מדע לקוי המוטה על ידי נטיות לב אנטי ישראליות. השאלה אם מדע חברה פוזיטיביסטי מתקרב לאמת יותר ממדע "ניאו-מרקסיסטי" (הכוונה כנראה לגישה פרשנית-איכותנית) היא שאלה מסובכת מאוד, והתשובה שניתנת עליה ברחבי העולם, הלכה למעשה, היא שלשניהם יש מגבלות וששניהם נחוצים זה לצד זה. אבל לקבל כפשוטה את הטענה ש"מוניטור" לוחם למען פוזיטיביזם מחקרי, פירושה לייחס לו, שלא בזכות, מניעים פרופסיונאליים טהורים גם אם לא מעודכנים. למעשה, הקריטריון "האפיסטמולוגי" ש"מוניטור" מקדם הוא פוליטי ולא מדעי, תמונת מראה של טענותיו בדבר הפוליטיזציה של האקדמיה משמאל, כי הביקורת שלו מופנית נגד המסקנות ה"אנטי ישראליות" של מחקרים ומרצים מסוימים המוכללים באופן מרושל תחת התווית "ניאו-מרקסיזם", ולא נגד הפרוצדורות המדעיות המופעלות כשלעצמן. העניינים היו מסתבכים מאוד בעבור "מוניטור" אילו הוא היה מנסה ברצינות למפות את מגוון הגישות והתפיסות המתקיימות במחקר ומכיר ביחס המורכב בין מסורות מחקר ובין השלכות אידיאולוגיות (שעשויות לנבוע מכל מחקר, לכאן או לכאן). האבסורדיות של הניסיון לקטלג את מדעי החברה לפי ההבחנה "בעדנו" ו"נגדנו" הומחשה בדוח הסילבוסים של "אם תרצו" מ-2010, שסיווג למשל את תורתו של הפילוסוף הליברלי ג'והן רולס כ"אנטי ציונית".

הפקפוק ב"מדעיות" של מחקר ביקורתי על ישראל עולה בקנה אחד עם טענות אחרות של "מוניטור", שלפיהן השגשוג לכאורה של חוקרים "רדיקליים" במדעי החברה והרוח עומד בניגוד לערכים פרופסיונאליים ומריטוקרטיים. ב"מוניטור" טוענים שתהליכי קידום באקדמיה מפלים לטובה, לפי שיטת "חבר מביא חבר", מועמדים אנטי ישראלים. כמו כן, אומרת פרופ' סליקטר, כיוון שתיאוריית הקונספירציה נגד ישראל היא חובקת עולם, למלומדים ביקורתיים קל יותר לפרסם ולמצוא שבתונים באוניברסיטאות עילית בחו"ל. כלומר, שיקולים פוליטיים לא לגיטימיים גוברים, בחלוקת טובין אקדמיים ובהוראה, על שיקולים פרופסיונאליים לגיטימיים. מה שדרוש הוא "איזון". הבעיה היא שהדרישה לאיזון בעצמה נטועה בהיגיון פוליטי ולא פרופסיונאלי. גם אם "מוניטור" צודק, ורוב המרצים במחלקות מסוימות הם פעילי שמאל בעבודתם ומחוצה לה, אין הדבר מעיד על כך שזאת הייתה הסיבה לקבלתם לעבודה – אולי דווקא העבודה הפכה אותם לכאלה, או אולי מאיזו סיבה שלא נלקחה בחשבון דווקא פעילי שמאל הם חוקרים יותר מוצלחים. האוניברסיטאות מצדן טוענות שהן מקבלות אנשי סגל לפי שיקולים של הצטיינות מקצועית ותו לא. אם באמת כך הדבר, איזון על בסיס פוליטי יכרסם בשיקול הפרופסיונאלי-מריטוקרטי, ולא יחזק אותו. אם לא כך הדבר, יש להוכיח זאת – אבל כרגע אין בנמצא הוכחה רצינית. גם לא ברור מדוע "איזון" בהוראה הוא סימן של פרופסיונאליות – בייחוד לא כאשר מדובר באיזון על בסיס השלכותיה של התיאוריה הנלמדת על דמותה של ישראל.

עוד טענה עיקרית של "מוניטור", אשר מדגישה ערכים של שותפות לאומית ושל מנהל ציבורי תקין, היא שמחקר והוראה "אנטי ישראליים" במוסדות ציבוריים מבטאים מעילה באמון הציבור ובכספי המסים שלו. לפני שנעבור לפתרון של "מוניטור" לבעיה זו, כפי שהוצג באירוע, נציין שתי בעיות מקדמיות שמתעוררות. האחת, כיצד מגדירים מחקר "אנטי ישראלי"? סיווג כזה לא יכול להיות פוזיטיביסטי, אלא בהכרח רווי בהנחות נורמטיביות. למשל, האם מחקר שמשתמעת ממנו תמיכה בנסיגה משטחי יהודה ושומרון או ברעיון "מדינת כל אזרחיה" הוא אנטי ישראלי? תלוי בעמדה הפוליטית-נורמטיבית של מי ששאלנו. הבעיה השנייה היא שעלולה להיווצר פה התנגשות עם האתוס הפרופסיונאלי, שלפיו אסור שהחתירה לאמת המדעית תהיה מוגבלת על בסיס אופי הממצאים והמסקנות, שבהחלט עלולים להיות לא פופולאריים – אחרת, איך היינו לומדים מספקנים כמו קופרניקוס וגלילאו שהעולם סובב את השמש? תהיות אלו מובילות אותנו, לקראת סיום, אל הנושא הבוער של "חופש אקדמי" והמאמצים של "מוניטור" להגבילו.

המחקר של פרופ' סליקטר טוען, מזווית השוואתית, שישראל נגועה בבעיה של חופש אקדמי משתולל. המחקר, שלא היה זמין לי ושאין לי דרך להעריך את מהימנות ממצאיו, מדרג את רמת החופש האקדמי במדינות גרמניה, בריטניה וארצות הברית בציונים 5, 6 ו-4.5 בהתאמה. בישראל, לעומת זאת, הציון הוא 9. הדבר נובע, ראשית, מכך שמבחינה היסטורית, מקימיה של האוניברסיטה העברית היו האנטי ציונים יהודה מגנס ומרטין בובר, שדגלו בתפיסה שלפיה אוניברסיטה צריכה להיות עצמאית משיקולים לאומיים. שנית, בשונה ממקומות אחרים, בתי המשפט בישראל מעולם לא התערבו בתוכני המחקר האקדמי. שלישית, בישראל המעבר למודל ניהולי או תאגידי של אוניברסיטה היה מוגבל מאוד. זאת בשונה למשל מבריטניה, ששם השכילה מרגרט תאצ'ר להגביל את החופש האקדמי באמצעות ביטול מוסד הקביעות והכפפת המרצים למשטר נוקשה של הערכת הישגים: "תאצ'ר ביטלה את הקביעות", אומרת סליקטר, "כי היא הבינה שללא קביעות, לאנשים אין את המותרות והחופש לעשות כל מה שעולה על רוחם". ועדת מלץ הייתה חיקוי חיוור של תאצ'ר, אבל אפילו המלצותיה סוכלו. כתוצאה מכך, בישראל רווחת התופעה של מרצים בעלי קביעות שנוטשים את תחום ההתמחות המקורי שלהם לטובת עיסוק בסכסוך. לכן גם רמת הפרסומים יורדת, ומדעי החברה והרוח מידרדרים. נוסף על כך, הסטודנטים נחשפים לאינדוקטרינציה פוליטית במקום "שוק של רעיונות". סליקטר ממליצה אפוא על קמפיין שמטרתו לחנך את הציבור בדבר החופש האקדמי המופרז בישראל.

ההערצה לתאצ'ר הפתיעה אותי במקצת. היחסים בין הימין המדיני והימין הכלכלי בישראל הם מורכבים, ולא פעם אנשי ארץ ישראל השלמה ואנשי עסקים וכלכלנים מצאו את עצמם משני צדי המתרס. אבל בעניין הגבלת החופש האקדמי, כפי שבא לידי ביטוי ב"מוניטור", שתי העמדות מצטלבות. לא במקרה דיבר באירוע "מוניטור" גם ד"ר יעקב ברגמן מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית, הלוחם למען הוצאת השליטה בחינוך הגבוה מידי הסגל האקדמי והכפפתו לשיטות ניהול עסקיות וליעדים כלכליים.

מסקרן לראות כיצד ימשיך "מוניטור האקדמיה" לנווט בסבך הנורמות, הרעיונות והסתירות שתואר כאן בקצרה – במלחמת הקודש שלו נגד פעילות אקדמית ביקורתית.


[1]    לצורך כתיבת המאמר השתמשתי גם בהקלטה של האירוע ובחומרים אחרים שהארגון סיפק לי תוך היענות ושקיפות נאותות.

[2]    "מלחמת עמדות" (war of position) היא המטפורה שבה השתמש אנטוניו גראמשי כדי לתאר את המאבק על ההגמוניה במרחב האזרחי. לטענתו, כדי שקבוצה חברתית קאונטר-הגמונית תוכל להחליף את הקבוצה ההגמונית, לא די בכך שהראשונה תתפוס את מוסדות השלטון – עליה לשנות גם את תפיסות העומק האתיקו-פוליטיות של האוכלוסייה. זאת אפשר להשיג רק דרך השתלטות על עמדות מפתח אזרחיות בתחומים כמו כלכלה, חינוך, תקשורת ורוחניות.

[3]    שמטרתה "להצמיח מנהיגות חדשה לישראל שתשנה את השיח הציבורי הקיים ותיצור סדר יום לאומי חדש המבוסס על זהותה היהודית וייעודה ההיסטורי של מדינת ישראל", והלימודים בה כוללים "התמודדות שיטתית עם מערכת הערכים האנטי-לאומית שהשתלטה על השיח הציבורי בישראל" (אתר המכללה).

[4]    אשר פעלה מאז היווסדה ב-2010 למען שינוי תרבותי-פוליטי דרך חקיקה יהודית- שוביניסטית (חוק הנאמנות, חוק הנכבה, הצעת חוק יסוד: ישראל— מדינת הלאום של העם היהודי ועוד) ושינוי האוריינטציה הערכית של בתי המשפט.