מאת: רחל ורצברג

ישנה מוסכמה אנתרופולוגית לפיה עבודת שדה אפשר, ואולי אפילו רצוי, לבצע כמו כניסה לבריכת שחיה: לקפוץ פנימה ולהתחיל לשחות. שאלות כמו 'האם אני עלול לטבוע',  'באיזה סגנון לשחות', 'מה טיב המים', או 'מי האנשים שישחו לצידי' מתבררות בדרך כלל רק תוך כדי התקדמות.

במהלך עבודת השדה שלי, אשר מוקדשת לתופעת ההתחדשות הרוחנית היהודית, התרחש הבלתי יאומן: בריכת השחייה שלי התרוקנה, לא פעם אחת, אלא פעמיים! בשתי הפעמים זה קרה באופן בלתי צפוי והותיר אותי עומדת בברכה ריקה, או מול שוקת שבורה (...), רועדת מקור ותוהה: אז מה עכשיו?

ההתרוקנות הראשונה התרחשה קצת יותר מחצי שנה לאחר שהתחלתי את עבודת השדה שלי על קהילת 'המקום' - קבוצת אנשים אשר התכנסה סביב הר' אוהד אזרחי במטרה ללמוד ולחדש את היהדות ברוח העידן החדש, ואשר התגוררה במצוקי דרגות שבצפון מדבר יהודה. התכנון שלי היה להשתמש בקהילה כ"מקרה בוחן" (case study) לבחינת השילוב בין יהדות לעידן החדש, שמתקיים בתופעת ההתחדשות הרוחנית היהודית. בפנטזיה האנתרופולוגית שלי, ראיתי את עצמי מתגוררת עם חברי הקהילה, הופכת לאוזן קשבת עבור חבריה ומשתתפת בטקסים הייחודים שלה. בפועל, בחצי השנה הראשונה של עבודת השדה רק השתתפתי בסדנאות סופי שבוע של הקהילה מתוך מטרה להעמיק את היכרותי איתם לפני שאני "נופלת" עליהם ומבקשת מהם לגור איתם. והנה, רגע לפני שאני אוזרת עוז ומבררת האם ייאותו לקבל אותי אליהם, נופל הפור.

במהלך נסיעה אקראית ברכב, מתברר לי, באמצעות אחד האינפורמנטים, כי הקהילה במצב חברתי רעוע. חוסר הסכמה לגבי הדרך המשותפת הביא את הקהילה לסף פירוק ולמעשה חרץ את הדין לגבי עבודת השדה שלי. שלושה חודשים מאוחר יותר מתקבלת ההחלטה והקהילה מתפרקת. איש איש הולך לדרכו.

אבל מה היא דרכי?? את הצעת מחקר כבר ניסחתי, בנושא התאהבתי, לאנשים נקשרתי. אז מה? להחליף שדה? להתחיל מחדש? היה מי מהמחלקה שניסה להניע אותי להתעקש ולהמשיך בתצפיות על הקהילה. במסדרון המחלקה הוא נזף בי "את פה? מה את עושה פה? תעלי לאוטובוס ותסעי לשם!" היה מי שאמר, בניסיון לעודד: "תדעי לך  שרגעי משבר הם הרגעים הכי מעניינים לאנתרופולוג". אחרים ניסו לסייע לי לחשוב על שדה אחר.

זמן מה לאחר מכן "נופל לי האסימון". הפיתרון טמון בהרחבת עבודת השדה לקהילה נוספת- קהילת 'בית חדש'. מדובר אומנם בקהילה קצת פחות אקזוטית מקהילת 'המקום' ובנוסף  הקהילה מונהגת  על ידי רב שהסתייגתי מאישיותו, אולם כיון שהקהילה הזו פועלת באותו שדה חברתי-תרבותי של קהילת 'המקום', הרי שמבחינת המחקר זהו הפיתרון הראוי.

וכך, גנזתי את פנטזיית עבודת השדה המדברית שלי והפלגתי ליפו, פעם-פעמיים בשבוע לצפות בקהילת 'בית חדש'. והאמת, שהפעם, כיון שהייתה זו קבוצה שנפגשה מספר פעמים בשבוע ולא גרה ביחד, היו הכניסה לשדה והמפגש עם חברי הקהילה פשוטים יותר. הפעם הייתה גם הקהילה מעוניינת בנוכחותי, או לפחות הרב. מדי פעם הוא היה מחבק אותי (הוא היה מחבק את כולם. בכלל, כולם התחבקו עם כולם שם) ולואט באוזניי במבטא אנגלו-סקסי כבד: "את תכתבי עלינו דברים טובים, נכון?". ורציתי, באמת כל כך רציתי. רציתי גם להספיק לצלם תמונות באחת הסדנאות. תכננתי קשת שלמה של ראיונות של חברים – מרב הקהילה ועד המשתתף האקראי והחד פעמי. רציתי גם להשתתף לפחות פעם אחת עם הקהילה במרחב היהודי שחבריה תכננו להפעיל באחד מהפסטיבלים הרוחניים, אבל כמו שאומרים ביידיש: "ווען דער מענטש טראכט, גאט לאכט" (בעברית: כשהאדם חושב (מתכנן), אלוהים צוחק) וגורלה של עבודת השדה שלי המשיך להתהפך.

 כאחד עשר חודשים לאחר תחילת עבודת השדה קיבלתי שיחת טלפון מהקהילה: "יש פגישת חירום של הקהילה. בואי". שינסתי מותניים, מיהרתי לעיר הגדולה ושם גיליתי כי... אופס. הבריכה שלי שוב עומדת להתרוקן. הועד המנהל של הקהילה ושורה של חברות קהילה ועובדות דיווחו כי הרב גפני, המנהיג הנערץ, ניצל מינית מספר תלמידות ועובדות ולכן פוטר מכל תפקיד. כמי שהכירה את הקהילה ואת הדינאמיקה שנוצרה סביב הרב הכריזמטי, היה לי ברור שהקהילה לא תחזיק מעמד בלעדיו.  לאורך כל אותה פגישה דרמטית, שמעתי קול באוזני שאומר "לא! לא יכול להיות ששוב זה קורה לי?!". זה אכן קרה. אותה פגישה הייתה תחילת סופה של הקהילה השנייה, שהתפרקה במהלך עבודת השדה שלי. הנה שוב התרוקנה לה הבריכה, ונותרתי מפרפרת באוויר, מנסה פעם נוספת לשחות בלי מים.

ומה אח"כ? לאחר התפוגגות הפאניקה התחלתי לחשוב. מה הספקתי ומה חסר לי. מה ניתן לעשות עדיין- (למשל -לראיין אנשים) ומה כנראה כבר לא אוכל יותר לעשות (למשל, תצפיות, או לצלם טקסים). התחלתי להתעודד כשהבנתי שבכל זאת הספקתי לצבור מספיק חומרים משתי הקהילות. הגעתי גם למסקנה שאולי צדק אותו האדם שאמר שמשבר בקהילה זו ההזדמנות הגדולה של כל אנתרופולוג. המשבר אכן חשף צדדים ומימדים של התופעה שלא ראיתי לפני כן.

כך למשל הבנתי כי קהילות ההתחדשות הרוחנית היהודית היו תופעה שולית יחסית בתוך תת-התרבות של העידן החדש ובתוך זירת ההתחדשות היהודית, אולם השפעתן מהדהדת הלאה עד היום. הבנתי את מרכזיותו של מנהיג-גורו בקהילות רוחניות עידן- חדשיות ואת המשמעות של העדרותו (הפיזית והנפשית). בסופו של דבר גם הבנתי והשלמתי עם העובדה שכנראה הדוקטורט שלי לא יכתב על קהילות ההתחדשות הרוחנית היהודית, אלא על הנסיבות להקמתן והתפרקותן של קהילות יהודיות רוחניות.

ומה המסקנה שלי מכל הרפתקאותיי בשדה? אולי שפחות חשוב לבדוק אם יש מים בברכה לפני שקופצים אליה, וחשוב יותר לדעת לשחות גם ללא מים.