מאמרכת 65

הנה פתחנו שנת לימודים חדשה - עדיין בזום, עדיין בסימן קורונה. קורונה, כך נראה, מרגישה בנוח באווירה הלבנטינית, והיא כאן כדי להישאר. אנחנו בה והיא בנו. אז רגע לפני שהיא הופכת למציאות חיים שנייה שלנו, רגע לפני שהיא הופכת למובן מאליו, נצרו את הרגע, אמצוהו אל ליבכם.ן. יש לנו הזדמנות אחרונה לבצע הזרה אולטימטיבית: להיזכר איך הרגשנו ביום שהיא נחתה בנתב"ג, אי שם בסוף פברואר האחרון. משהו עם הפיראט האדום. איך הרגשנו בסגר הראשון. והשני. הפחד להידבק, הדאגה להדביק את יקירינו, ייסורי המצפון על כל סטייה מההקפדות ההיגייניות, ההתעסקות האובססיבית בגרפים, ב"התפרצויות", ב"מתווים". הקרב הנצחי בין השחקנים הסימבוליים - האפידמיולוג המכריז על הצורך בסגר מלא, הכלכלן המכריז על "מגיפה כלכלית חמורה יותר מהקורונה", הפסיכולוג המכריז על "מגיפה נפשית חמורה יותר מהקורונה". ועוד מינון מופרז של ביבי וטראמפ וכמובן המחאות החברתיות הגואות בכל מקום. אכן, יש לנו הזדמנות אחרונה וחד-פעמית של הרגע הזה, להתבונן ב"לפני" וב"במהלך". בנוגע ל"אחרי" - אל חשש, בו עוד נוכל להתבונן בהמשך.

נסו לחשוב על התהליך שעברתם.ן מאז שקורונה נכנסה לחיינו בסערה לפני אחד-עשר חודשים. נסו לשחזר חוויה, הרגשה, מחשבה. מי הייתם.ן ומי אתם.ן עכשיו? מה נשתנה? יותר מכול, הרפלקסיביות הסוציולוגית מסוגלת לאפשר לנו מבט מפוכח וצלול על ההשפעות הדרמטיות שמתחוללות במגרש שלנו, כחלק מהמגרש הגלובלי. כשגלי הטירוף שוקטים וכשהאב-נורמליות מתנרמלת, כשה"לא-טבעי" הופך ל"טבעי" והמסכות שכולנו עוטים הופכות להיות איבר נוסף בפנינו, כשקורונה הופכת לתפאורה ותו לא - זה הרגע שאנחנו, סוציולוגים וסוציולוגיות, אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות, יכולים (וצריכים?) לקום ולצעוק: "המלך עירום"! אנחנו אלה שיכולים לשחות נגד הזרם, ולמחות: "זה לא טבעי"! זהו המנדט שקיבלנו, או שלקחנו, או שהוטל עלינו, להציב מראה מנצנצת ובוהקת מול פניהם של בני החברה שאליה אנו משתייכים, ומול העולם, ולסרב לנרמול, לסרב לנטורליזציה, לסרב לבל יהי יומי עלי כתמול-שלשום, לבל יהי עלי יומי הרגל. זוהי תיבת-פנדורה שלנו, הקללה והברכה.

***

לאורך החודשים האחרונים לא הפסקנו לפקפק. כך נולד הגיליון ה-65 של כתב העת, והרי הוא לפניכם. בהזדמנות זו נעדכן במספר אירועים משמחים ב'פקפוק': דניאל זוהר הצטרף למערכת, במקום אור גיל, שבהזדמנות זו נודה לה על תרומתה הרבה לקידום כתב העת. בנוסף, אנו מתחילים לגבש צוות כותבים מחודש ורענן למערכת פקפוק 20/21 – פרטים בקרוב. ואם זה לא מספיק, רקחנו סדנאות כתיבה מיוחדות לחברי המערכת, כך שיש הרבה למה לצפות. 

***

אז מה יש לנו כאן? בשונה מהגיליון הקודם שהתמקד בקורונה כתופעה חברתית, המאמרים שתמצאו בגיליון הנוכחי אינם עוסקים בה ישירות. הסיבה לכך פשוטה - קורונה כשלעצמה איננה חזות הכול, ומחקרים חברתיים עשויים להמשיך להתנהל מבלי להעניק לה תשומת לב מופרזת. עם זאת, תמצאו אותה מבליחה, למשל, במאמר של אביטל סיקרון על פופוליזם (כי מה יותר פופוליסטי מלחלק כסף). אביטל מבהירה באופן מאיר עיניים את ההבדל בין פופוליזם כפי שנתפס בשיח היומיומי, לבין פופוליזם כמושג אנאליטי במחקר החברתי. יהונתן הרשברג לוקח אותנו אחורה בזמן, וצפונה במרחב: אל תקופת המקרא ואל הר גריזים המקודש לשומרונים. אך אל תטעו, השיבה בזמן מטרתה לשוב להווה, וזאת כדי לשרטט הבדל מאלף בין תפיסת הזיכרון היהודית המסורתית לבין תפיסת הזיכרון השומרונית. הדר ויסמן מדברת על תהליך הכתיבה הייחודי בו עסקה סדנת הכתיבה האחרונה שהעבירה לכותבים ב'פקפוק' בשנה החולפת, לא לפני שהיא פורסת בפנינו מפגש אינטימי נוגע ללב בין נער חרדי לבין סטודנטית לסוציולוגיה בשכונת בית וגן בעיר. דניאל זוהר, העורך הנכנס, לוקח אותנו למסע תרבותי דרך שמו של כתב העת שלנו - 'פקפוק', ועל הדרך משתדל לפקפק בעצמו. בגיליון מופיעים גם שני ראיונות שערך דניאל: הריאיון האחד עם ד"ר לירון שני, שהצטרף למחלקה כחבר סגל בתחום האנתרופולוגיה של הסביבה. בראיון מספר לירון על התהליך שעבר מהיותו סטודנט ועד כניסתו כחבר סגל, על "המשחק האקדמי", על יחסי סטודנט-סגל במחלקה ועל חשיבות הנגשת המדע לאוכלוסייה.

 

שתהיה לכולנו שנת בריאות והתבוננות.

תמשיכו לפקפק,

דניאל והדר

 

ראה גם: מאמרכת