מאת: אלעד אור
העבודה על גיליון 40 של "פקפוק", שהוקדש כולו למחשבות בנושא הבחירות לכנסת בשיתוף פעולה עם "פוליטון", הייתה חוויית כתיבה ועריכה מסובכת ומעניינת. החזון שהניע את העבודה היה גם רצון לפרויקט מעט גדול יותר, שיחרוג מהשגרה של "פקפוק", וגם מעורבות סטודנטיאלית וסוציולוגית באירוע חשוב ומרכזי במדינה. מינון העיכובים והחסמים שליווה את ההגשמה של חזון זה עורר בי מחשבות רבות, ונראה לי כי הוא מצביע על תופעה חברתית ומחלקתית מעניינת בפני עצמה; תלמידי סוציולוגיה-אנתרופולוגיה טובים ומצטיינות אינם רואים באירוע כמו הבחירות לפרלמנט מגרש ביתי וטבעי שבו הם יוכלו להתבונן דרך זווית המבט שהונחלה להם בלימודים. בשורות הקרובות אתאר קשיים אלו ואראה כיצד הם נוכחים גם בשדות החברתיים שאנחנו בוחרים לחקור כמסטרנטים וכדוקטורנטים. מתוך כך, אטען כי זהו חסם תפיסתי שמלמד על האופן המוגבל וה"נישתי" שבו אנחנו תופסים את הידע שבו אנו מתמחים, וכך גם את האפשרויות שלנו להשפיע על החברה מבחינה אנליטית ופוליטית באמצעות ידע זה.
כפי שנכתב ונאמר פעמים רבות, מערכת הכתבים של "פקפוק" היא עמוד התווך שלו, ומוכנותה להירתם לכתיבה היא הגורם הישיר להצלחתו המרשימה ולהתפרסמותו העקבית וארוכת השנים, שיש הרואים בה נס של ממש[1]. לאורך העבודה על שלושה עשר הגיליונות שפורסמו בעריכתי היו מקלדותיהם של תלמידי הבוגר והמוסמך (בעיקר) המחויבים לעיתון פורות בדרך כלל, והתובנות הסוציולוגיות קלחו מתוכן בשצף. טרם נתקלתי בתופעות קולקטיביות של "מחסומי כתיבה". והנה, כשהצגנו לחברי המערכת את גיליון הבחירות והזמנו אותם (ואת כל שאר תלמידי המחלקה ומוריה, באמצעות פרסום) להשתתף בו, הופתעתי למצוא שהם מהססים, מתלבטים ונבוכים. סטודנטית לתואר ראשון במחלקה אף אמרה בשתיים מהפגישות דברים בסגנון: "אני לא מרגישה בנוח לכתוב על זה. מה כבר אוכל לחדש? במה אהיה שונה מעוד פרשנות בעיתון? כשאתם מדברים על זה, אני מרגישה שנסתמות לי האוזניים." סטודנטית לתואר מוסמך במחלקה כתבה לעורכים בדואר האלקטרוני: "…לי אין קושי לחשוב על פוליטיקה כעל משהו שהוא סוציולוגי… אני חושבת שזה עניין אישי. מאוד קשה לי עם הפוליטיקה בשנים האחרונות, ואני פחות מעורה בזה ולכן היה קשה לכתוב על תחום שאני לא בקיאה בו מספיק… סוציולוגיה היא עניין שהוא פוליטי במהותו ולכן אי אפשר להגיד שהמחלקה שלנו היא לא פוליטית. [אבל] לכתוב על פוליטיקה זה אתגר מסוג אחר שנעשה היטב בטורים היומיים בארץ והוא לא כמו רוב הכתבות של פקפוק על תחומי עניין ספציפיים של הכותבים…" (ההדגשה שלי)
ההפרדה שנעשית כאן היא מרתקת. ברור ולא עומד לוויכוח הרעיון שהסוציולוגיה כדיסציפלינה, שעיצבו תאורטיקנים כמו מרקס, דורקהיים וובר, היא פוליטית במהותה, ושיש ביכולתה לתרום לדיון על הפוליטיקה הישראלית. ברור גם כי הידע שהועבר מהמורים וממורות המחלקה הוא ידע פוליטי, המעמיד במרכז הדיון יחסי כוח חברתיים (יש אף שיטענו כי הוא מפריז וחד-צדדי במגמה זו). אך עם זאת, נראה כי הבחירות לכנסת, והפוליטיקה המדינתית בכלל, העוסקת בחלוקות כוח מרכזיות בחברה ובתהליכים עצומי השפעה בתוכה, מוצאות את מקומן מחוץ ל"תחומי העניין הספציפיים" של הכותבות והכותבים. מצטייר כי יחסם לספרה חברתית זו הוא מכבד ומשתאה ברמה העקרונית, אך פסיבי ובלתי מעורב ברמת בחירת הנושאים האינדיבידואלית. אם נזכור כי בסופו של דבר מה שמניע, דוחף ומאתגר סטודנטיות וסטודנטים לכתיבה סוציולוגית בעבור "פקפוק" או בעבור סמינריונים ועבודות תזה הם אותם "תחומי עניין אישיים", נוכל להתחיל להבין את מגמת ההימנעות מעיסוק בנושאים אלו. יש להדגיש כי מגמה זו אינה מסמנת שמרנות, קונצנזואליות או הימנעות מגישות ניתוח ביקורתיות, אלא נטייה לבחור זירות מחקר קטנות במהותן ולחקור ספרות חברתיות מרתקות וחשובות, אך כאלו שהשפעתן המאקרו-פוליטית מצומצמת למדי.
מפעם לפעם כן נכנסה "הפוליטיקה הגדולה" לתוך המגרש של "פקפוק", והניעה ויכוחים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים, כמובפולמוס שהניע ביקורו של האנתרופולוג מייקל למבק בישראל בשנת 2009, או בחלק מכתבות גיליון 29 שהוקדש למחאת קיץ 2011. אולם, כפי שטענתי בסקירותיי על ההיסטוריה של "פקפוק" (ראו "במה מפקפקים?" חלק א' וחלק ב'), נושאים אלו נשארו משניים בהיקפם לעומת כתיבה על אודות המחלקה שלנו, הרהורים על הדיסציפלינה הסוציולוגית או עיסוק במגוון רחב של "תחומי עניין אישיים" כאלה ואחרים.
מקום אחר שבו מתבטאות העדפות העיסוק של תלמידות ותלמידי סוציולוגיה הוא כמובן עבודותיהם המחקריות. עיון ברשימת הכותרות של עבודות המוסמך והדוקטורט שהוגשו למחלקה בשנים 2012-2009 מגלה המשך לכיוון שהוצג. הפוליטיקה המדינתית נוכחת, אך בשיעורים נמוכים. כך למשל, הוגשו עבודות שחקרו זירות כמו מבוגרים-צעירים, ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם להודו, תופעת התקשוּר בישראל, עיצוב תעשייתי בראי האנתרופולוגיה, התחדשות רוחנית יהודית בישראל, מהגרים יהודים בגרמניה, אמנות לחימה פרסית, התאחדות עולי אמריקה הלטינית בישראל, זהות חרדית בקרב אקדמאיות, המוסד לרפואה המשפטית בפלסטין, הציונות הדתית ו"בעיית" הרווקות המתמשכת, זהות אישית וארגונית בארגון היי-טק, ריקוד הפלמנקו, הקהילה הארמנית בירושלים, הלגיטימציה של שימוש בסמים בקרב מבוגרים צעירים, חברות ביוטכנולוגיות חדשניות, טכנולוגיות צילום דיגיטליות, התהוותו של מקצוע תומכת הלידה (דולה) בישראל, רכיבה על אופני כביש, ועוד ועוד. כמובן, יש גם דוגמאות לכיוונים אחרים. באותן שנים הוגשו גם מחקרים, כמותיים בעיקר, שעסקו בנושאים כמו ביטוחי בריאות, השתתפות בשוק העבודה וזירות שונות בתוך צה"ל, אך שיעורם נמוך יותר.
אדגיש כי אין בדבריי ביקורת גלויה או סמויה על איכות העבודות (ומובן שאני מתרשם באופן שטחי ותצוגתי מהכותרות גרידא), על החשיבות והעניין של שדות המחקר, על התרומה המחקרית-תאורטית או על מידת הפוליטיות או הביקורתיות של הגישה שבה הן נקטו; כל שברצוני להראות הוא כי גם עבודות אלו נוטות להעדיף זירות מחקר מקומיות וצרות בהיקפן, ופחות לחקור זירות כמו פוליטיקה מפלגתית, מבנים ברמת המאקרו והמדינה, עיצוב של חלוקת הכספים הציבורית או מאפיינים של מדיניות הממשלה והרשות המבצעת. בהמשך לנתונים שהובאו, אטעים כי להשקפתי אין הכרח כי המתודות הכמותיות יתאימו לחקר המציאות הפוליטית במדינה יותר ממתודות אתנוגראפיות ואיכותניות. נראה לי שיוכלו לצמוח תובנות מרתקות מעבודת שדה אנתרופולוגית יסודית בתוך מפלגה מסוימת, מניתוח טקסטואלי או מוסדי של מגמות בחקיקה, מראיונות עומק עם סוכנים פוליטיים כאלה או אחרים, או ממחקר היסטורי-השוואתי על פעילותה של הממשלה.
ברור לי כי הנתיבים למחקרים כאלה שורטטו על ידי הסוציולוגיה הישראלית בעבר, ועל ידי חוקרות וחוקרי המחלקה בתוכה. תקצר היריעה מלמנות עבודות קודמות ועכשוויות אלו. אך עדיין, חוויותיי בחודשים האחרונים מעידות שיש חסם כלשהו בחלחול של ההבנה כי הזירה הפוליטית "הרחבה" היא מגרש בית סוציולוגי מובהק, ומורגשת רתיעה של תלמידות ותלמידים מפני משחק בתוכו. מעניין לחשוב אם מדובר בתופעה "ירושלמית" שמאפיינת את תלמידי האוניברסיטה העברית, או שתופעה זו היא נחלתה של הסוציולוגיה הישראלית העכשווית בכלל. (ראו ביקורתו של ארז מגור על היעדרות הסוציולוגיה מהסבר הבעיות החברתיות שעמדו במוקד מחאת קיץ 2011).
בחינה השוואתית עתידית של נושאי עניין המעסיקים את מרצי המחלקות, בקורלציה לתחומי המחקר שבוחרים תלמידיהם, תוכל אולי לספק רמזים להבנת שאלות אלו.
אסיים בהבעת חשש כי נטיות הלב הסטודנטיאליות שתוארו מסמנות תפיסה מסוימת בעניין "הידע הסוציולוגי" ובעניין סוגי המחקר שאפשר ושמתחשק להפיק מתוכו. כפי שניסינו לטעון בקיומו של "גיליון מיוחד לבחירות 2013", עורכי "פקפוק" מאמינים שיש לחשיבה הסוציולוגית והאנתרופולוגית מקום בלב הניתוח הפוליטי המרכזי בישראל. בהמשך להצהרה המפורסמת כי "אין דבר מעשי יותר מתיאוריה טובה", אני סבור כי לתרומה אנליטית יוכלו להיות גם תרומה והשפעה בתחומי החשיבה והפעולה הפוליטית. כסוציולוגים ואנתרופולוגים, עלינו לזכור זאת ולהיזהר מלהפוך ל"מומחים לזירות קטנות" – מרתקות, מורכבות ואהובות ככל שיהיו.
[1] למשל, פרופ' תמר אלאור שהציגה אותי ואת איתי ארצי לתלמידי הקורס "פורום מוסמך" במילים: "פקפוק הוא ממש נס מחלקתי"