מאת: מתן שחק

רוברט היינליין, מסופרי המדע הבדיוני היותר יצירתיים, הגדיר את המדע הבדיוני כ"השערה מציאותית על אירועים עתידיים אפשריים, המבוססת בצורה מוצקה על ידע והכרה של העולם האמיתי, עבר והווה, ותוך הבנה של הטבע וחשיבות השיטה המדעית"1. על פי הגדרה זו יש הרבה מן המשותף בין כמה מהסוציולוגים הקלאסיים ובין כמה סופרי ובמאי מדע בדיוני מפורסמים – שתי האסכולות מנסות לומר משהו על ההשלכות העתידיות של מגמות טכנולוגיות וחברתיות קיימות, ומתוך כך, להיטיב להבין את המציאות החברתית העכשווית. להבדיל, המדע הבדיוני אינו נזקק לבחינה מדוקדקת של המציאות לאור כללי פרוטוקול ברורים, אלא מצייר ביד חופשית עתיד אפשרי בו מוקצנים היבטים מסוימים של המציאות החברתית העכשווית, ובכך מאיר מגמות קיימות באור חדש ולעיתים ביקורתי.

המד"ב כז'אנר ספרותי וקולנועי משחק עם שני מרכיבים יסודיים: התפתחות טכנולוגית ושינויים חברתיים ותרבותיים הכרוכים זה בזה. הז'אנר מציג את האפשרויות והסכנות הטמונות בהתפתחות טכנולוגית והשפעתן על צורת החיים האנושית העתידית. יצירות מד"ב מציגות בדרך כלל שילוב מסוים בין שתי "משפחות" של  תחושות ועמדות כלפי העתיד: תקוות ושאיפות לחידוש, קדמה, התפתחות ושיפור מתמיד של תנאי החיים האנושיים, ולצידן חשש ופחד מהידרדרות, נפילה, אבדן, מלחמות אפוקליפטיות וחורבן טוטאלי

לאחרונה יצא לאקרנים הסרט "המחליפים", המבוסס על הקומיקס של רוברט ונדיטי משנת 2005. הסרט, בכיכובו של ברוס ויליס, מאמץ עלילה שונה מזו של ונדיטי אך מתבסס על הרעיון המרכזי של הקומיקס: מחקרים בנוירולוגיה ורפואה בשילוב עם טכנולוגיות מתקדמות החלו לפתח פתרונות לנכים ולבעלי מום המאפשרים להם להזיז גפיים מלאכותיות באמצעות פקודות המוח. ההיברידיות בין אדם למכונה קורמת עור וגידים, ובמהרה קיימת הטכנולוגיה לייצר "מחליפים" לבני האדם – רובוטים בעלי מראה אנושי (המעוצב על ידי הקונה על פי מה שמאפשר לו כיסו) הנשלטים על ידי תודעת בעליהם ופועלים במקומם בחיי היומיום – עבודה, בילויים, סידורים, נסיעות וטיולים. רוב האוכלוסייה מאמצת טכנולוגיות אלה ומשלבת את "המחליפים" בשגרת חייהם, ובכך חיים בנוחות, ללא מאמץ וסיכון מאחר והאדם האמיתי נשאר בביתו. אך ישנם מתנגדים לטרנד החדש: מיעוטים פזורים מקימים שמורות של בני אדם החיים על טוהר העבודה, השיתופיות והדלות שמביאים עימם חיים ללא רובוטים. על רקע זה מתפתחת עלילה בלשית-משטרתית בה ברוס ויליס בדמות השוטר מנסה לפענח מקרה רצח – דבר שהפך נדיר כשלעצמו – בו ה"מפעיל" מת כתוצאה מפגיעה ב"מחליף" שלו.

הרעיון משלב שתי מגמות חברתיות-טכנולוגיות קימות: א. מרכזיותם ההולכת וגוברת של אמצעי תקשורת אינטראקטיבית מסוגים ומינים שונים כמדיומים דרכם מתנהלת האינטראקציה החברתית (טלפון סלולארי, אימייל, צ'אט, קהילות וירטואליות וכו') ויצירתו של עצמי וירטואלי המתפקד בעולמות אלה. ב. התרחבות ההגדרה של העצמי לאובייקטים מסוימים המזוהים איתו. על כל תקופה או צורה חברתית ניתן לשאול מה נכלל בהגדרת הזהות או העצמי של האדם מבחינת אובייקטים חומריים (או ארטיפקטים), למן האדם הקדמון על חגורות העור שלו, ועד האדם המודרני המגדיר עצמו באמצעות מותגים וגאדג'טים אלקטרוניים.

בחברה מערבית צרכנית האדם מגדיר ומבטא את עצמו באמצעות פעולות צרכניות רבות ומגוונות. חלקן פונה לעיצובו האסתטי (למשל תעשיית הקוסמטיקה, האופנה והרפואה הפלסטית) חלקן פונה לעיצובו הרגשי (ספרי עצות, פסיכותרפיה מסוגים שונים, סדנאות למודעות עצמית) וחלקן פונה לסיפוק ריגושים ויצירת אתגרים (למשל קולנוע, חיי לילה וספורט אתגרי). שילוב של מגמות אלה עם יכולת טכנולוגית להגשמת העצמי הוירטואלי – במובן של הפיכתו לגוף, ליישות בעלת נוכחות פיזית וקיום חברתי אובייקטיבי ונפרד – הם הבסיס למציאות הבדיונית שמציג הסרט.

מציאות כזו מעלה מספר שאלות מעניינות: איזו מין מציאות חברתית היא זו? איזה מין עצמי מתקיים בתוכה? כיצד בוחרים אנשים לעצב את ה"מחליף" שלהם? אילו יחסים חברתיים מתקיימים בחברה בה כל האינטראקציות מתקיימות דרך מדיום טכנולוגי? כיצד מתנהלים בני אדם עם השניות העקרונית הזו בעצמיותם ובזו של אחרים?

ברצוני להתמקד בשתי נקודות מרכזיות העולות מהמציאות הבדיונית בסרט: גילוי, עיצוב והצגת העצמי האותנטי כפרויקט של העצמי, והשימוש באובייקטים ודימויים מהתרבות הצרכנית במימוש הפרויקט, אותם בורר לו הפרט על פי אתיקה של בחירה צרכנית2.

הסרט מראה כיצד התפתחותה של טכנולוגיה אסתטית מאפשרת לאדם לעצב את גופו והופעתו על פי בחירתו האישית וללא מגבלות פיזיות. פעולה זו של יצירת החזות והיכולות הפיזיות של ה"מחליף" מתרחשת, כמובן, כחלק משוק כלכלי של "מחליפים" בו ישנו מגוון רחב והירארכיה של מחירים, איכויות, ביצועים ותכונות. מבלי להיכנס לסוגיית ההון התרבותי ואופן חלוקתו על פי מראה פיזי, משיכה אסתטית, או מעמד, אפשר לראות איך האדם הופך את עצמו לאובייקט צריכה, מתוך שאיפה לעיצוב עצמי אותנטי ומימושו, המגיעה לשיאה בכך שהוא בוחר ומעצב עצמו כאובייקט חברתי-כלכלי.

אך החיים לעולם אינם כה פשוטים: הרעיונות התרבותיים והפרקטיקות החברתיות המשמשים למימוש העצמי אינם תמיד מתאימים אלה לאלה. מראשיתו מוגדר הפרט כאותנטי על פי התאמת ביטויו החיצוני עם מהותו הפנימית וה"אמת האישית" שלו, אך ההבנה כי כל אחד ממציא את העצמי  ה"אותנטי" שלו, והפער בין האדם הממשי (שאינו נוכח באינטראקציה) לייצוגו הפיזי והחברתי  הלובש ייצוגים נפוצים ושבלוניים של "יחודיות" מהתרבות הצרכנית, יוצרים ציניות וחוסר אמון בבסיס האינטראקציה. שליטתו המופרזת של האדם על הופעתו ויכולתו לנהל רושם באופן מחושב שוברים את "קדושת האינטראקציה" ומציבים את השותפים לה בחוסר אפשרות לפרש את המתרחש על פי הפערים בין מסרים נשלטים ללא נשלטים3.

למרות רקע בדיוני עשיר זה, והסוגיות החברתיות והמוסריות שהוא מעלה, עלילת הסרט די סטנדרטית ומזכירה לנו כי גם היא חלק מתעשיית הדימויים באופן זה או אחר. מוקד העלילה הוא מותחן בלשי-משטרתי די פשוט, שבסופו מנצחים הטובים, ודי לי באמירה זו על מנת לא להרוס את הצפייה בסרט.

המציאות הטכנולוגית והחברתית שלנו כיום אינה מאפשרת את ה- Happy Ending ההוליוודי, המעדיף רומנטיקה אוטופית על בחינה אמיתית של בעיות חברתיות נוקבות. עם זאת, המדיום הקולנועי הצליח להמחיש כמה מגמות חברתיות מרכזיות במציאות חיינו, ולהדגישן על ידי הגזמה ומשיכתן לקצה. על כן אפשר להודות לסרט על הערותיו המפוכחות מצד אחד ולהבין את נטייתו לפשטנות וסיפוק אופטימיות לריצוי הקהל. גם הוא, אחרי הכל, מוצר צרכני.

 

1Heinlein, Robert A. (1959),"Science Fiction: Its Nature, Faults and Virtues", in The Science Fiction Novel: Imagination and Social Criticism, University of Chicago: Advent Publishers.

2כלומר, הפעלת שיקול דעת בפעולת הבחירה, והנחייתה על פי עקרון התאמתו לאינטרס האישי ויעילותה בהשגתו. מה שנקרא בפי ובר 'רציונאליות אינסטרומנטאלית', או בפי אחרים 'עקרון השוק'.

3 גופמן,ארוינג הצגת העצמי בחיי היומיום, הקדמה. וכן ראו על השלכות האינטראקציה המקוונת או הוירטואלית על הצגת העצמי וניהול הרושם אצל אילוז, "רשתות רומנטיות", בתוך אינטימיות קרה.