מאת: נטע דומחין ומיכל מרדכי

"אז את עובדת סוציאלית?" "לא, אני לומדת סוציולוגיה. ואני לא באמת יודעת מה עושים עם זה, אבל זה כלי חשוב ומעניין, והעולם עוד יבין מה זה". אף שכותבות שורות אלו הן בשנה הראשונה של התואר השני, אין לנו תשובה ברורה לשאלה, "מה עושים עם זה".

התחלנו בפשוט, חשבנו שיהיה פשוט, לחפש באינטרנט מושגים כמו "סוציולוגיה יישומית", "דרוש סוציולוג" ועוד. לא העלינו הרבה בחכתנו ונעזרנו בכנס על ידע אנתרופולוגי שהתקיים במכון ון ליר, ודרכו הגענו לשני סוציולוגים שפועלים גם מחוץ לאקדמיה. למרות ההבחנה הקיימת בין סוציולוגיה לאנתרופולוגיה, בחרנו מטעמי נוחות לכנות את העיסוק בדיסציפלינה "סוציולוגיה", ואין לפרש בחירה זו אלא מתוך רצון להקל על הקורא.

חשוב לזכור כי הסוציולוגיה נחשבת מדע חדש יחסית, ולכן הדיסציפלינה עדיין נמצאת במאבקים של הגדרה עצמית, של חקירה ושל בחינה, ונדמה כי התחושות הללו מלוות את העוסקים בתחום גם בימים אלו. כך, התחום התרחב מחקרית וגאוגרפית, אולם עדיין נותרה התחושה כי חסרה הגדרה ברורה לשאלה, מהי מטרתו של התחום הסוציולוגי. החומר התאורטי העוסק בסוציולוגיה יישומית מצומצם. מקריאה בספרות נראה כי הסוציולוג היישומי משתמש בידע התאורטי שלו, גם אם לא באופן מפורש, במקום שבו הוא עובד.

פנינו לשני מרואיינים מעניינים. יונתן ונטורה, בוגר המחלקה, המלמד קורסים באנתרופולוגיה של העיצוב בחוג לאדריכלות ועיצוב תעשייתי בבצלאל; שולי הרטמן, עובדת עמותת "במקום'" –מתכננים למען זכויות תכנון.

מעניין כי למרות השוני בתחום העבודה ובגיל, בשני הראיונות עלו תמות דומות על תפקידו של הסוציולוג היישומי. כיוון שערכיה של הדיסציפלינה הסוציולוגית אינם מוכרים ומפותחים דיים בשוק העבודה, החוקרים מקבלים מעמד ייחודי אשר ממקם אותם כיחידי סגולה בשדה. יכולת ההתבוננות הסוציולוגית מייצרת זווית ראייה שונה שאינה מצויה אצל עוסקים אחרים בתחום, וכך מעשירה את הצוות שבו הסוציולוג פועל.

הרטמן מתארת את עבודתה כאנתרופולוגית בעולם התכנון:" חוות דעת אנתרופולוגית על השלכות חברתיות של מהלכים או מחדלים תכנוניים, המצורפת לעתירה לבג"ץ לא מקובלת כיום, זה משהו שאני מנסה לבנות, אבל כמו שיש חוות דעת של ארכאולוג, יש של פסיכולוג ושל כל מיני בעלי מקצוע פה. אני נשענת על מחקר, אני מביאה את הפרספקטיבה הזו ואני חושבת שיש לי מה לתת ומה לתרום, אז אני מנסה לעשות את זה, וככה משנים דברים".

ונטורה נמצא גם הוא במקום ייחודי – הוא נחשב מומחה לעיצוב, ואילו בבצלאל הייחוד שלו נובע מהידע הסוציולוגי שלו: "עשיתי תואר נוסף בעיצוב. כן, הייתי חייב. לקחתי קורסים שיכולתי ללמד וידעתי שדרך ההוראה אני יכול ללמוד את התחום יותר טוב. לקחתי המון קורסים, התחלתי ללמד בבצלאל, בהדסה, בעיצוב גראפי, באדריכלות".

מדבריהם נראה כי החיבור בין העולמות דורש יצירת יש מאין. יש צורך למצוא מנחים משני התחומים, הן מסוציולוגיה הן מתחום העניין הנוסף, דבר המקשה על סלילת נתיב פעולה בתוך האקדמיה. לדעתנו, הקושי האישי בסלילת דרך נובע, בין השאר, מן הפער שבין הסוציולוגים המאמינים כי מטרת הדיסציפלינה היא לחשוף תהליכים חברתיים ובין אלה המאמינים כי מטרתה היא להשפיע באופן אקטיבי על החברה.לדעתנו, הדיסציפלינה הסוציולוגית מתקשה להסביר את חשיבותה ואת תרומתה האפשרית לתהליכים שונים וכן לבדל את עצמה מתחומים אחרים. מדברי המרואיינים עלה המאמץ האישי המושקע למצוא נישה ולסייע בהגדרת המומחיות האישית:

"ברגע שזה בן אדם אחד(אנתרופולוג שעובד בתחום ספציפי–נ"ד ומ"מ), אז כולם רוצים את זה. מה שאני רוצה נורא מעניין {…}אחרים תופסים אותי כמומחה, שזה טוב, לקח לי זמן להגיע לזה." 

הרטמן מציינת באופן שונה את הייחודיות שבתפקידה:" אני באתי עם כלים וגישה אנתרופולוגית למעשה התכנון והצעתי להשתמש בהם לצורך הבנת הצרכים והמציאות של האנשים בעבורם נעשה התכנון.), {…} לקח הרבה שנים עד שהבינו את הערך של הדבר הזה, ואז נוצרה הנישה הזו (מחקר חברתי במסגרת מעשה התכנון) {…} כאן אני מביאה את הבסיס החברתי תרבותי של הפריסה במרחב, וביחד עם מתכננים, מפיקים קוים מנחים לתכנון. ובחוות דעת אני מביאה את  השלכות החברתיות תרבותיות של שינויים כפויים בפריסה במרחב ".

ונטורה מדגיש כי בתוך עבודת הצוות עם מומחים אחרים, על האנתרופולוג להגדיר את מיקומו:

"הכלים הם כלים אנתרופולוגיים, אני ממוקד אדם, אני לא רוצה לפתור בהכרח את הבעיה, זה הם (המעצבים– נ"ד ומ"מ) עושים, אני כן משמש מין מצפן אתי של צוות המחקר{…} אני חושב שהיום המטרה של האנתרופולוג זה בדיוק זה, להיות על קו התפר בין האקדמיה לבין העולם, המציאות".

קו התפר שמתאר ונטורה הוא הבסיס לכוחו וליתרונו. אך הייחודיות שהופכת אותם למומחים בתחומם מהווה מכשול כאשר מדובר בהמשכיות בתפקיד:

"זה משהו שאני לא יודעת מה יהיה כשאני אצא מהעמותה. תפקיד האנתרופולוג זה לא משהו שהוועד המנהל בירך עליו ויצר אותו, זה הצוות.{…} זה לא שלוקחים עוד אנתרופולוגים, אני לא יכולה להגיד את הדבר הזה בכלל. הרבה זה אני ומה שאני יצרתי."

מתיאורים אלו עולה השאלה,מהם הדברים שנלקחים מהתאוריה אל עולם העבודה. התשובה לכך טמונה בתפיסה רחבה, בבחינת המציאות דרך פרספקטיבה סוציולוגית. נראה כי זו מייצרת אצל הסוציולוג זווית ראייה אחרת על התחום שבו הוא פועל. כתבה באתר "הארץ" על הצלחתו של בית האופנה "קאפרי'"מציינת כי המנהל האמנותי של הרשת למד אופנה וכן סוציולוגיה, והוא מספק ניתוח משלו לשימוש בידע על גלובליזציה:"תמיד התעניינתי בשאלה מדוע מישהו מתלבש בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת. הצד החברתי, הסוציולוגי של האופנה ריתק אותי.{…}קובעי הטעם כבר ממש לא מזדהים עם הרעיון של השתייכות לקבוצה, כפי שהיה בשנות השמונים לדוגמה. אז, כאשר קנית תיק של גוצ'י, זה שייך אותך לקבוצה מסוימת, וזה מה שאנשים חיפשו מבחינה חברתית. היום אנשים רוצים לגוון, לצאת בהצהרה אישית, ודאי שלא להיראות כמו כל שאר האנשים שקנו באותו המותג." 

 התבוננות אחרת על החברה, פירוק המובן מאליו והבנת תובנות על המציאות מתאפשרות לסוציולוג הודות לידע שהוא צבר וכתוצאה מהפרספקטיבה שבה הצטייד לאורך השנים. הרטמן מספרת על הדרך שלה להגיע לתמונה עשירה יותר:

"בגלל הפעילות הציבורית נסעתי עם העורך דין לכפר שהגיש את  העתירה. התחלתי לדבר עם האנשים ולשמוע ולשאול שאלות ולהסתכל וכן הלאה. אני לא זוכרת לצטט לך בדיוק, אבל התחלתי לשמוע איך הם חיים ומאיפה הנשים והתחלתי להבין את דפוסי הנישואים בכפר. {…} כשאני אומרת לך פרספקטיבה אנתרופולוגית, זה לעורר שאלות  מכיוון שמתכנן בכלל לא יחשוב עליו."

בדומה לדברים אלו, ונטורה מפרש את מקומו של האנתרופולוג בהליך העיצוב:

"אני חושב שאנתרופולוגים הם מבין האנשים היחידים שיכולים להיכנס לחדר ולזהות, אני לא אגיד הכול, אבל לזהות המון המון נקודות קטנות תוך זמן מאוד קצר.{…} מעצבים, אם הייתי מכניס מעצבים לסיטואציה, ישר היו חושבים על דברים נורא גדולים או סקסיים, נגיד מכשיר רנטגן חדש ואז לנסות לפצח אותו. עכשיו, סבבה, זה נורא נחמד.{…} החשיבה שלי היא לנסות לחפש כלים לתרומת דם נגיד, מה שעולה חצי שקל אבל הוא יכול לשנות את החוויה."

מדברים אלו נראה בבירור כי הכלי החזק ביותר שהסוציולוג רוכש בהליך למידה של חומר תאורטי, או מניסיונו,הוא האפשרות לפתח פרספקטיבה סוציולוגית שאפשר ליישם בכל סיטואציה חברתית או הליך מחשבתי, כפי שהשניים מתארים.                               

שיחותינו עם ונטורה ועם הרטמן עוררו אצלנו תחושת תסכול, הנובעת מהצורך המתמיד להוכיח את נחיצותה של הסוציולוגיה בתהליכים שונים בכל פעם מחדש, זאת בשל הייחודיות ובשל כלי העבודה, שנדמה כי לא פעם השאלות והתהליכים שהסוציולוג מבקש לקיים כחלק מהתהליך חשיבה נתפסים כגורמים המפריעים ומביאים להאטת תהליכים. בעולם האקדמי, ברור לעוסקים במלאכה כי מחקר אורך זמן. בעולם העבודה יש פחות מקום לתהליכים של חקירה וגילוי. הרטמן מספרת על דוח שהכינה לעיריית נצרת על אחת השכונות בעיר: "בסופו של דבר, גם במשרד השיכון אהבו את הדוח, גם עיריית נצרת אהבה את הדוח, התכנית הייתה כל כך מוצלחת שבכלל לא עשו איתה כלום ולימים שכרו  צוות חדש שיעשה תכנית חדשה שתהא יותר מקובלת על השלטונות…."

את התסכול אפשר לחלק לשניים–תסכול מן העולם האקדמי ותסכול משאר הדיסציפלינות שעובדות מחוץ לאקדמיה עם אנתרופולוגים. ונטורה מסביר כי לדעתו התפיסה הישראלית של האנתרופולוגיה לא השכילה להתקדם עם הזמן:

"בארצות הברית, תאוריות יישומיות מאוד פופולאריות,כל הקשר שלהם עם התעשייה הוא מאוד הדוק, אבל פה זה מין חילול הקודש. {…} בעיניי זה מקצוע נורא יישומי, והופכים אותו למשהו כמו ספרות. זה לא אמור להיות ככה. יש כאן המון המון בעיות, בכלל, לא רק במחלקה הזו (צוחק). העובדה שכמעט אין פה יותר אנתרופולוגים זו בעיה אינהרנטית. כאן בחיים זה לא יקרה, כי כל אחד רואה את השני כמתחרה, במיוחד פה. רואים את בצלאל כחבורת תמהונים כאלה שעושים כל מיני יצירות אמנות משונות."

הקשיים שעולים מדבריה של הרטמן נובעים גם מאופי מוסד התכנון הישראלי, אשר סובל לא מעט מהתעלמות מצד גורמים שונים ומצד מקבלי ההחלטות:

"לפעמים אני נורא מתוסכלת. אני שואלת את עצמי, מה יצא מכל הדבר הזה? תהליכים נורא ארוכים, הם מעניינים כשלעצמם, אבל הפירות שלהם, אם בכלל, אז הם לוקחים שנים, שנים. עכשיו אני עושה עוד דבר שהוא יותר, לא יודעת אם להגיד רלוונטי, אני כותבת חוות דעת אנתרופולוגיות. זאת נישה שאני לא אגיד שהמצאתי, כי זה קיים, אבל כמעט לא נכנסו בה האנתרופולוגים."

ונטורה מתאר קושי המגיע ממקום אחר: "לי היה נורא נורא קשה לאורך הדרך.לא הייתי ממש צריך להיאבק תוך כדי, אבל כל הקטע הזה עם הזמן והמלגות, יש לזה מחיר.אני עדיין מלמד עשרים וארבעה קורסים שונים כי אין לי מלגה ואין לי תקן. עצם זה שאני מלמד מכריח אותי לדעת את זה הכי טוב שאני יכול."

חוסר היכולת של החברה להבין לעומק את תפקידה של הרטמן מופיע כזלזול באשר ליכולות הספציפיות של הדיסציפלינה:

"הרבה מתכננים היום מדברים על מתכננים חברתיים, אז הם לא חושבים שהם צריכים אנתרופולוגים, הם חושבים שהם יודעים כבר".

האמונה בכלי הסוציולוגי וביכולת האישית, וכן עולם הערכים הפנימי, הביאו את האנתרופולוגים הללו לעסוק בתחום הייחודי שבו הם פועלים, אך תסכול ואכזבה מחובת ההוכחה המתמשכת מקשים לא פעם על ההליכה בדרך שבחרו בה. 

התחושה שעלתה בנו היא כי על הסוציולוג להצדיק את השיטה הסוציולוגית ואת תרומתה להבנת תהליכים חברתיים. מכאן שמקומו של הסוציולוג בתוך התחומים השונים אינו מובן עד הסוף ואינו מובטח לאורך זמן.

הקושי המתודולוגי שנתקלנו בו שופך אור על מיצובה של הסוציולוגיה כדיסציפלינה מעשית. מצד אחד, אין הרבה דוגמאות ישירות המחברות בין התחום ליישום אפשרי שלו, מהצד האחר, אין גם ציפייה רבה כי דבר זה יתרחש בהיקף גדול יותר.התסכול מהמיקום הייחודי, החשש כי לא יימצאו להם מחליפים ראויים וחוסר הביטחון בשימוש שנעשה בפועל עם הידע המולטי דיסציפלינארי מכתיבים במידה רבה את אופן הפעולה בשדה. למרות ניסיונם הרב של השניים, נראה עדיין כי "חובת ההוכחה" שזורה בעבודתם.

שילוב הדיסציפלינות, שאיפשר את היישום הסוציולוגי בעולם העבודה, מאתגר את אופן לימודי הסוציולוגיה באוניברסיטה, בלימודי התואר הראשון ובמידה מצומצמת יותר אף בלימודי התואר השני. כך למעשה נוצר מצב שסוציולוג אשר ירצה לעסוק בסוציולוגיה באופן יישומי נדרש לאיסוף מידע על תחום נוסף, לעתים באופן עצמאי.

אחת המסקנות שלנו היא כי אפשר להציג כציר בין התחושה שהידע הסוציולוגי מאפשר ראייה ייחודית וחיונית לבחינת תהליכים חברתיים לבין התחושה כי אין הכרה מספקת בכוח זה, תחושה אשר מלווה בתסכול רב. ממצאים אלו הותירו אותנו בתחושות מעורבות. מחד גיסא, הזדהינו עם תחושת התסכול שחשו שני המרואיינים שעבדנו עמם. מאידך גיסא, החשיפה לתחומי העבודה המגוונים שלהם עודדה אותנו להמשיך ולחקור את השימוש בידע הסוציולוגי שרכשנו מחוץ לאקדמיה, ואף לחשוב על התחום הנוסף שבו נרצה להתמחות.

מסקנתנו העיקרית היא כי העיסוק בסוציולוגיה מחוץ לאקדמיה הוא קיים ואפשרי, למרות המהמורות בדרך, אולם הוא אינו מוכר ואינו נגיש. לדעתנו, ההיכרות השטחית שלנו עם תחום מרתק זה מעידה במידת מה על מיצובה של הדיסציפלינה במדעי החברה. נדמה כי התפיסה הציבורית בנוגע לכוחה של הסוציולוגיה אינה משקפת את יכולתה האמיתית. זוהי בעיה מהותית של "מיתוג" הדיסציפלינה, באקדמיה ומחוצה לה, אשר מתקשה להגדיר את מטרותיה ובשל כך מתקשה ביישום הפרספקטיבה הסוציולוגית בתחומים שונים, גם אם התועלת שבדבר ברורה לעוסקים בכך.

אנו מוצאות כי יש לשלב תכנים מסוג זה, כלומר דוגמאות קונקרטיות מהשטח שאינן עוסקות בתאוריה על סוציולוגיה יישומית, בלימודי המחלקה לסוציולוגיה, בין שבמסגרת קורסים פורמליים ובין שבכנסים וכדומה. נוסף על כך, יש מקום לבחון אפשרות של חיזוק שיתוף הפעולה בין מחלקות שונות באוניברסיטה, מתוך מחשבה מעמיקה על השדות שבהם תידרש בעתיד עין סוציולוגית מומחית.