מאת: שירי קטלן
מאז הקמתה של האגודה הסוציולוגית הישראלית היוו המחלקות האוניברסיטאיות את לב ליבה של האגודה, והכנס השנתי בארגונה היווה נקודת מפגש לחוקרים מכל הארץ, בו נחשפו המשתתפים למחקרים המובילים בסוציולוגיה הישראלית. בשנים האחרונות האגודה הסוציולוגית הישראלית מאבדת את כוחה בקרב אוניברסיטאות המחקר: רוב חבריה הם סוציולוגים ממכללות, או ממוסדות שאינם מוסדות השכלה גבוהה, ובכנסים ניתן לראות ירידה במספר ההרצאות שניתנות על ידי חוקרים מן האוניברסיטאות בכלל, וחוקרים מובילים בפרט. דוגמה לכך היווה הכנס הסוציולוגי השנתי האחרון, אותו הייתה אמורה לארח האוניברסיטה העברית, אך במקומה אירחה אותו המכללה האקדמית גליל מערבי בעכו.
הידלדלות זו בפעילות האוניברסיטאות במסגרת האגודה היא שהביאה את הנשיא הנוכחי, פרופ' משה סמיונוב מאוניברסיטת תל אביב, להעמיד את עצמו למשרת הנשיא: "אני רואה בזה משהו מאוד מדאיג,"טוען פרופ' סמיונוב, "דווקא אנחנו, האוניברסיטאות, שמובילות את הסוציולוגיה בארץ ויוצרות את הידע החדש, אנחנו אלו שחייבות לשמש דוגמה ולפעול במסגרת של האגודה. חייבים לחדש את הפעילות הזאת ולמצוא דרכים למעורבות יותר גדולה של החוקרים באוניברסיטאות."
בשנת 1967 נוסדה האגודה הסוציולוגית הישראלית ביוזמתם של סוציולוגים מהאוניברסיטה העברית, וחמשת נשיאיה הראשונים היו מהאוניברסיטה העברית. היום, 43 שנים לאחר מכן, דווקא האוניברסיטה העברית מתבלטת בהיעדרותה מהכנס הסוציולוגי ומהאגודה בכלל. "ירושלים הייתה המייסדת של הסוציולוגיה בישראל, המובילה", טוען פרופ' אמריטוס ונשיאה לשעבר של האגודה הסוציולוגית הישראלית, ויקטור עזריה, "ועכשיו באופן כמעט שיטתי היא מתנתקת, היא מוציאה את עצמה מן המפה של הסוציולוגיה בישראל. אני לא רואה סיבה הגיונית לכך שהתהליך מוקצן דווקא בירושלים ואני מצר על כך".
לצערו של פרופ' עזריה מצטרפת ד"ר מיכל פרנקל, נציגת המחלקה בוועדה המארגנת של הכנס, אשר הציגה לראשונה בכנס הסוציולוגי בשנת 1992 בתור מסטרנטית. היא רואה בכנס "הזדמנות מאוד חשובה לפגוש חוקרים אחרים, לראות במה החברים שלנו עוסקים, לקבל פידבקים מאנשים שמבינים מקרוב את מה שאנחנו עושים ברמה התיאורטית והאמפירית. כל אחד מאיתנו עוסק ומתמחה בתחום צר ואין לנו יכולת לקרוא כל מה שנכתב בסוציולוגיה ואפילו לא בסוציולוגיה הספציפית בה אנחנו עוסקים, ובמיטבו, כנס יכול להאיר סוגיות חדשות וויכוחים חדשים." אך את המצב הנוכחי תולה ד"ר פרנקל בבעיות מבניות: "הסביבה האקדמית של אוניברסיטאות המחקר נעשתה יותר תחרותית. התחרות הזאת נמדדת כמעט אך ורק לפי מה שאנחנו מפרסמים בחוץ לארץ, אנחנו צריכים לבנות את השם ואת ההכרה שלנו בחו"ל. יש לחץ מאוד חזק על חברי הסגל להפנות את המאמצים החוצה ולהופיע בכנסים בינלאומיים. וכך, עם השנים, חברי הסגל של האוניברסיטאות נסוגו ונסוגו ואנחנו מקבלים כנס שהוא בעיקר של סטודנטים ומרצים מהמכללות ולמרות שלעיתים קרובות אלו עבודות טובות, הרמה היא פחות טובה משהייתה אם בכירי הסוציולוגים בארץ היו משתתפים בכנסים האלה באופן פעיל." ד"ר פרנקל מתייחסת בדבריה למבנה התגמולים הקיים באוניברסיטאות. האוניברסיטה העברית, לדוגמה, מדרגת את כתבי העת מ-A עד D, כאשר כתבי עת בקטגוריה A נחשבים ליוקרתיים ביותר. כדי להתקדם החוקרים במדעי החברה נדרשים לפרסם בכתבי העת מקטגוריה A, הנחשבים לכתבי העת המובילים בעולם. בקטגוריה הראשונה לא נכלל אף כתב עת בשפה העברית, ובקטגוריה השנייה, קטגוריה B, נכללים שלושה כתבי עת בשפה העברית בלבד. מערכת דרוג זו מביאה לכך שכדי לפרסם בכתבי העת המובילים, הסוציולוגים הישראלים מתרכזים פחות בזירה האקדמית הישראלית, ושהסוציולוגיה שנעשית בישראל מתפרסמת כמעט רק בשפה האנגלית. כמו כן, האוניברסיטאות מתגמלות את החוקרים על השתתפות והופעה בכנסים בינלאומיים, אך נותנת חשיבות מועטה להשתתפות בכנסים ישראלים.1 וכך, הסוציולוגים המובילים בישראל עוסקים בנושאים שרלוונטיים יותר לזירה הבינלאומית, באנגלית, והם אינם מוצאים את מקומם בכנס הסוציולוגי הישראלי.
את התהליך הזה, של התמקדות במחקרים שרלוונטיים לזירה הבינלאומית והתרחקות מהזירה הישראלית, מכנה פרופ' עזריה "חוסר הרלוונטיות של הסוציולוגיה הישראלית לחברה הישראלית". מבחינתו, מצבה של האגודה הוא רק סימפטום לכך, אך הוא חושב שיש אפשרות לשינוי: "כאשר כמעט כל מה שחשוב לאוניברסיטאות בישראל, וגם פה האוניברסיטה העברית מקצינה את עמדתה, זה לפרסם רק בכתבי העת המובילים בעולם בהם אחוז הדחייה הוא 95%, אנחנו מכשילים בכוונה את החוקרים שלנו. ניתן להגיד בקלות שאין מה לעשות, אבל אני לא מקבל את זה. האוניברסיטה זה אנחנו, היא יצירה שלנו ואנחנו צריכים להיאבק בתוך האוניברסיטה עם הכוחות שלנו. מה גם שהסוציולוגיה עצמה אינה איזה חוג אזוטרי. אם נסתכל על הדיקנים של מדעי החברה בעשר או עשרים השנים האחרונות, נראה שהרוב היו סוציולוגים –הם היו בעלי ההשפעה הרבה ביותר בתוך הפקולטה, הם ישבו בפורומים הכי מרכזיים של האוניברסיטה, אז למה הם לא יכולים להלחם? הבעיה שלא רק שהם אינם נלחמים הם מקבלים את המצב בשמחה רבה."
פרופ' סמי סמוחה, נשיאה היוצא של האגודה הסוציולוגית הישראלית, אינו תולה את הסיבה לנסיגת אוניברסיטאות המחקר מהאגודה הסוציולוגית במבנה התגמולים של האוניברסיטאות בלבד. בכנס הסוציולוגי האחרון הוא דיבר על מקומה של הסוציולוגיה הישראלית בתוך ההיררכיה של הסוציולוגיה העולמית. לטענתו, הסוציולוגיה הישראלית היא נספח של הסוציולוגיה האמריקאית והיא לא ניסתה לפתח ידע חדש הכרוך במאפיינים הייחודיים של החברה הישראלית, אלא התמקדה בתרומה לסוציולוגיה האמריקאית. במצב זה, אין פלא שתפקידה של האגודה הישראלית מתייתר: "יש הנחה שהידע הסוציולוגי האמריקאי ישים כפי שהוא לחברה הישראלית ושהחברה הישראלית היא חברה מערבית כמו שהחברה האמריקאית היא מערבית –דבר שצריך לפקפק בו."
סמוחה מוסיף, "קשה להאמין שסוציולוגיה שהתפתחה באמריקה ומחוברת לחברה האמריקאית תהיה בת תוקף גם לחברה ההודית, או לאפריקה השחורה, וגם לישראל. אך אם חוקר מוכן לשאול –מה מייחד אותנו? האם יש לנו משהו ייחודי להציע? באיזה מידה ידע שמתפתח במערב ישים אלינו? כיצד אנחנו יכולים לפעול כדי לשנות אותו? וכן הלאה, אלה שאלות גדולות, שאם אדם רוצה להתמודד איתן, אז דווקא האגודה הישראלית הייתה יכולה למלא תפקיד. אני גם לא חושב שצריך להתנתק מהסוציולוגיה האמריקאית והמערבית ולהתבוסס בביצה בה אנחנו יושבים. אנחנו צריכים לפתח ידע ברמה גבוהה, אך יש גם כיוונים של התפתחויות שהם לא רק במערב."
גם ד"ר פרנקל סבורה כי הזירה הישראלית מוזנחת, ושתפקידה של האגודה הישראלית לסוציולוגיה הוא להתמקד בזירה הזו. "מכיוון שאנחנו כל כך רוצים להתחבר לעולם, אנחנו בעצם משטיחים בדיבור שלנו לאמריקאים ולאירופאים הרבה מאוד מהסוגיות שבוערות לחברה הישראלית. אין לנו שום זירה שבה אנחנו מגיעים לדבר על הכאבים המקומיים, ואני חושבת שהכנס הסוציולוגי היה צריך להיות מקום שבו הדברים האלו יצופו, שבו נצרח אחד על השני ונעלה על סדר היום סוגיות שלא עולות על סדר היום בקונטקסט גלובאלי. אבל היום זה לא קורה והכנס לא מספק את זה." אך בעוד ד"ר פרנקל סבורה כי עלינו לעשות סוציולוגיה ציבורית, היא טוענת כי החוקרים שעושים זאת משלמים מחיר: "בגלל שהקידום כל כך מוטה לרמה הבינלאומית, לציטוטים ברמה בינלאומית, אז אני חושבת שאנשים שהקדישו את חייהם האקדמיים להתעניינות ומעורבות בציבוריות הישראלית משלמים על זה בקריירה שלהם ולא קוצרים את הפירות כפי שמקביליהם שהתרכזו אך ורק בלדבר עם הזירה הבינלאומית קוצרים."
פרופ' סמיונוב, העוסק בסוציולוגיה השוואתית, טוען כי תהליכי הגלובליזציה מאפשרים היום לשלב בין הזירה הישראלית לבינלאומית דרך מחקר השוואתי: "לפני הרבה שנים ישראל הייתה מוקד והיה אפשר לפרסם בקלות מחקרים שעוסקים רק בישראל. היום המצב אמנם השתנה אך אני לא חושב שקשה יותר לפרסם מחקר טוב ויסודי על ישראל. אני רואה שמחקרים על החברה הישראלית מתפרסמים בז'ורנאלים מובילים לא פחות משל מדינות אחרות, אז אין סיבה לזנוח את המחקר על החברה שאנחנו חיים בה, אלא שהוא צריך להתקיים בפרספקטיבה השוואתית. אם אנחנו מקבעים את התופעה במסגרת של תיאוריה כללית ומנסים להבין אותה בקונטקסט של החברה הישראלית יכולה להיות לזה תרומה אדירה."
פרופ' סמוחה פחות אופטימי ממחליפו בתפקיד: "הצעתי בכנס כמה שינויים שאפשר לעשות במסגרת שמירת הפרדיגמה –שהסוציולוגים הישראלים ימשיכו להיות חלק מהסוציולוגיה המערבית, אך בתוך הפרדיגמה הזאת ניתן לעשות כמה שינויים, למשל להעביר אוריינטציה לאירופה במקום לארה"ב, או לפחות איזון באוריינטציה. ניתן לפעול גם באגודות אסייתיות. אפשר לנסות לפרסם בעברית לצד הפרסום באנגלית, ולנסות לפעול יותר במסגרת האגודה על מנת למצוא את הייחוד ולראות את המגבלות של הידע המערבי האמריקאי. אבל אם זה יקרה, אני מסופק. אני רוצה בכל זאת להביע תקווה מכל הלב שהסוציולוגים באוניברסיטאות ישתתפו במסגרת של הסוציולוגיה הישראלית, שהמחלקות השונות ירתמו לגיבוש של הקהילה הסוציולוגית בישראל ושהסוציולוגים באוניברסיטה העברית יתנו יותר כתף, יפעלו וישתתפו."
1 ראו את מאמרו של פרופ' ויקטור עזריה בנושא זה.
שירי קטלן היא סטודנטית שנה שלישית לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון ביחסיים בין לאומיים, וכמו כן סטודנטית במסלול המואץ לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.
מדוע האוניברסיטה העברית לא אירחה את הכנס הסוציולוגי השנה
תשובתו של ראש המחלקה – פרופ' גד יאיר
"הסיבה שהמחלקה לא אירחה השנה את הכנס הסוציולוגי אינה כלכלית. המחלקה שלנו נמצאת בקושי פסיכולוגי, ובתקופה זו היא לא הייתה מסוגלת להתגייס לעבודת הצוות שדורשת הרמה של כנס שכזה. כרגע המחלקה בטיפול בכאבים אחרים.
המחלקה נמצאת במה שאני רואה כתקופה משברית שהתחילה לפני 5-6 שנים עם הפסקת עבודתה של מאירה וייס והמשיכה עם שתי פרוצדורות שמתנהלות נגד שני עמיתים נוספים במחלקה. אף מחלקה אחרת בארץ לא עומדת במצב הזה, אז לצפות מאיתנו להיות יותר נורמאלים מנורמאלים בתקופה הזאת זו ציפייה לא ריאלית. לסייג את הדבר הזה, אנחנו לא מחלקה שנעלמה או התפרקה או נמצאת בסכסוכים, אך כיוון שהיא עדיין נמצאת תחת עננת הבדיקה המשפטית, אז לא קל לנו להתגייסות נוספת. כשעננות אלו יעברו אז נוכל לחזור לתפקוד קצת יותר חברתי.
אני בכל זאת חושב שכן ניתן לראות משבר בנוכחות בכנס ושם הייתי מצפה מהקולגות שלי שלא נדרשים לארגן לפחות להופיע בכנס ולהציג. אני חושב שחשוב שהסגל הבכיר יופיע, וזה כנגד הטרנד של הפרסומים שסופרים לנו, כי בכל זאת, יש חשיבות לקהילה הסוציולוגית המקומית".