מאת: שירי קטלן

בדרך לטבריה. נוסעת לסופשבוע לכבוד חג הסאווין, חג המתים, אותו מארח בביתו, כבכל שנה, ארי, המורה שלי למאגיה. בתיק שק שינה, בגדים שחורים וצעיף אדום, לפי הצבעים שארי ביקש ממני ללבוש לטקס. הבאתי הפעם גם איפור שחור, אחרי שבטקסים הקודמים אמרו לי שאני נראית נורא... נורמאלית.  למרות שהטון בו נאמרו הדברים היה לאו דווקא שלילי או ביקורתי, החלטתי לעשות מאמץ מיוחד להיטמע בעזרת עיפרון שחור למען המראה הדרמטי.

כשהגעתי לביתו של ארי הבנתי שגם הפעם, למרות המאמץ, אני פשוט לא נראית שייכת. טליה לבשה חצאית שחורה ומחוך בצבע ארגמן, מגפיים שחורים, ואחזה בשוט. ארי הסתובב לו בבגדים שחורים, גלימה ושרשרת עם תליון ענק המוקדש לאלה הקטה, ודן לבש את הבגדים הטקסיים הרגילים שלו, שראיתי כבר בעבר, רק הפעם בתוספת איפור פנים בצבעי לבן ואדום ותוף שמאני גדול. ביחס לשלושתם היה ברור שאני יוצאת הדופן, אך שאר האנשים שהגיעו לחגוג את סאווין התלבשו בצורה רגילה לחלוטין, אמנם בצבע שחור, אבל מעבר לזה לא היה שום דבר בלבוש שלהם שעורר את החשד שהם ניאו פאגאנים המאמינים בריבוי אלים, אשר הולכים לחגוג הערב את חג המתים, ולהקדיש אותו לאלה הקטה, האלה הפטרונה של המארח. ולמרות זאת נראיתי לא שייכת, והאל יודע (האל? איזה אל?!) שגם הרגשתי בהתאם.

מסביבנו הייתה המון עשייה. שני אנשים עמלו במטבח על ארוחת המתים שנאכל מאוחר יותר וארי פיקח על העבודה מקרוב. מישהו, שמאוחר יותר גיליתי ששמו יוני, קטף לימונית ולואיזה מגינת הבית וחלט אותם עבור שאר האנשים, אשר ישבו בחוץ ודיברו. דן ועינב טרחו סביב המזבח הענק שהוקם באמצע הסלון, מניחים עליו כל מיני פריטים ומסדרים אותם כך שכל אחד מהם יקבל מקום של כבוד. על המזבח היו מונחים כל הכלים הטקסיים המסמלים כל אחד יסוד אחר– אתמה, הסכין הטקסית המסמלת את יסוד האש, הגביע המסמל את יסוד המים, הפנתקל (המחומש) המסמל את יסוד האדמה, והמטה, המסמל את יסוד האוויר. במרכז המזבח עמד פיסלה של האלה הקטה, ומסביב גולגולות של חיות שנאספו על ידי ארי במשך השנים, מראה, שוט, עלים של ורדים אדומים, קטורת, פעמון, קדירה, רעשן מדלעת, שריונות של צבים מרוקנים שנאספו בטבע ותמונות של יקירים שנפטרו שהביאו המשתתפים בטקס. דברים של מוות.  מאחורי המזבח עמדה תמונה ענקית של אישה עם גוף שלד שארי ביקש שיכינו וימסגרו לו לכבוד הטקס. השילוב של כל האלמנטים האלו ביחד גרם לי לצמרמורת, אבל בכל זאת מצאתי את עצמי עומדת ובוהה באישה שלד עוד כמה דקות, מנסה להבין האם היא מחייכת ולמה.

התיישבנו לאכול. טקס חג הסאווין הזה לא היה במתכונת של הטקסים האחרים בהם השתתפתי, שהתחילו בתיחום המרחב המקודש על ידי מעגל, טיהור כל המשתתפים – בדרך כלל דרך שריפת מרווה יבשה – וזימון האלים וארבעת היסודות. הפעם פשוט התיישבנו לאכול. בתפריט היו קרפצ'יו, סושי, טורטליני עם בקר ופרמז'ן וסלט ניסואז עם טונה צרובה. לקינוח הוגשו מוס שוקולד ועוגיות קינמון עליהן מוטבע מחומש.

 לפני שהורשנו לאכול נעמד ארי בתיאטרליות, מחזיק בקערת נחושת גדולה. הוא ביקש שבמהלך הארוחה נעביר את קערת הנחושת בין שלושה עשר האנשים שיושבים מסביב לשולחן ונשים בה קצת ממה שאנו אוכלים. האוכל שבקערה הוא אוכל למתים. בחג הזה החיים והמתים אוכלים מאותה הצלחת. הארוחה התנהלה בשקט יחסי והקערה התמלאה אט אט בכל הטוב ממנו נהנינו גם אנחנו. ברקע התנגנה מוזיקה שלא זיהיתי, אבל הייתה איטית ואפלה ובשילוב עם אור הנרות, שהיווה את התאורה היחידה שלנו, חשתי את עצמי שוקעת באווירה מעט מעיקה ומאוד רצינית. הדבר היחיד שמנע ממני לברוח מהמוסיקה והנרות למרפסת, לשאוף אויר צח (ואם זה היה תלוי בי, גם לעשן בשרשרת – אבל במסגרת לימודי המאגיה נאסר עלי לצרוך חומרים ממכרים) היה המבט של ארי, שנראה שמדי פעם התגנב לעברי, כאילו מנסה להבין מה עובר לי בראש. זה והרצון להיראות שייכת, הרצון שהיה המניע העיקרי שלי לפעולה כשהייתי "בשדה", והפעם הוא השאיר אותי נטועה בכיסא, בולסת סושי בטעם מוזר להחריד, בוהה באבוקדו שמבצבץ מהרול שלי.

סיימנו לאכול אחרי נצח או שניים וארי ביקש מכולם ללבוש מעילים – אנחנו יוצאים להאכיל את המתים. לי לא הייתה שום בעיה להאכיל את המתים, מה שלא תהיה הכוונה, אם המשמעות היא לצאת החוצה, ונראה שלא הייתי היחידה שהרגישה כך. ברגע שיצאנו והתחלנו ללכת השיחה התעוררה וכולם נראו יותר... חיים. אני מצאתי את עצמי מדלגת.

במרחק של עשר דקות הליכה מהבית של ארי נעצרנו מול מבנה נמוך בעל צורה עגולה ומוטות היקפיים, שהזכיר לי קצת את סטונהנג', ועליו השלט:

 

קבר האמהות

בלהה וזלפה נשי' יעקב אבינו ע"ה

יוכבד אם משה רבינו ע"ה

צפורה אשתו

מרים אחותו

אלישבע בת עמינדב אשתו של אהרון הכהן ע"ה

(לפי המסורת)

תוקן ושופץ ע"י הועדה לתיקון המקומות הקדושים בארץ ישראל.

 

ארי אמר שבין אם ה"אמהות" קבורות שם ובין אם לא, המקום הזה, הקבר הזה, רלוונטי לעשייה שלנו באותו הערב. הוא סיפר שעל הקירות רשומים לחשים ומשאלות של יהודים שחיפשו רחמים ובריאות מהשמיים ומעולם המתים וביקש מאיתנו להתייחד במקום הזה עם המתים, בזמן שהוא מקיים ארוחת מתים אמיתית, ומניח מעט מהאוכל שבקערת הנחושת בגומחות לנרות. כאשר סיים דקלם לחש שהכין מראש והשתחווה בפני המתים לפני שעזב את הקבר. אנחנו התאספנו מאחוריו, חולקים גם כן כבוד לעולם שמעבר. משתחווים בדממה. ואז נפרדים.

מחוץ לקבר התחבקנו. כולם עם כולם. כל אדם עם שנים עשר האנשים האחרים. חיבוקים ארוכים, מנחמים, כמו לאחר הלוויה, כאילו מסרנו אהוב לעולם המתים. ובאותו הרגע, כמו בדרך קסם, אווירת הנכאים הוסרה, חזרתי לנשום, המתים הושארו מאחור. תם הטקס.

 

שירי קטלן היא סטודנטית לתואר שני במגמת סוציולוגיה.