מאת: אלומה קפטן
לו יכולתי להושיב את 'הגרסונייר' וזימל לכוס וויסקי
לפעמים אני אוהבת לדמיין את האדם שהיה לזימל בראש כשכתב את הטקסט הקאנוני 'העיר הגדולה וחיי הנפש' (1903)[1]. אצלי בראש הוא שותה קפה בכיכר מרכזית של עיר גדולה, לבוש חולצת כפתורים לבנה, מכנסי צ'ינו בהירות[2] ונעליי סירה[3]. יד אחת בכיס, השנייה אוחזת ז'קט כותנה כהה. מדי פעם הוא מציץ בשעון יד שלו רצועת עור. עוד שלוש דקות של שקט, והוא חוזר לרעש של גורדי השחקים. זימל דיבר על המציאות שהיא מעבר לפרטיה, על המציאות של עיר שלעולם אינה עוצרת. ובין הצפיפות העירונית ותחלופת הגירויים המהירה, נמצא האינדיבידואל. האדם המשוחרר והכל יכול.
היום, יותר ממאה שנים אחרי שזימל חזה לנו את ניו יורק וברצלונה, יש מי שאומרים בקול – גם לנו יש ערים גדולות, או אחת לפחות. כך, אפשר לדבר על קיום של גבר עירוני-ישראלי, שיכול להרשות לעצמו לחרוג מהחאקי הקצרים של בן גוריון שיוצרו אי שם במתפרות 'אתא' (אריג תוצרת ארצנו!) או מהג'ינס של 'קסטרו' שיוצרו במזרח הרחוק. כפי שזימל תהה על נפשו של האינדיבידואל העירוני, כך אפשר לנסות ולעשות גם כאן, בישראל של חום אוגוסט. אלא שזירות התצוגה של התרבות האובייקטיבית שזימל דן בהן כבר מזמן חרגו מחומות העיר – העירוניות הפוסט-מודרנית המתקיימת לא רק מעבר לפרטיה אלא גם מעבר לממשי גלשה למרחב הוירטואלי. מבין "גני השעשועים העירוניים" שקיימים באינטרנט, לבלוג הלייף-סטייל הישראלי 'הגרסונייר'[4] (Ha-Garçonnière – דירת רווקים בצרפתית) שמור מקום של כבוד אצלי בדפדפן. את ה'גרסונייר' כתבו אייל דה-ליאו וסהר שלו [5], וחלק מתכניו הופיעו גם במוסף התרבות 'גלריה' של עיתון 'הארץ' תחת השם 'מועדון הג'נטלמנים'. בבלוג דנים ה'ג'נטלמנים' (כפי שכותבי הבלוג מכנים עצמם) בניואנסים של אופנה, טיפוח, עיצוב ואומנות מנקודת מבט גברית. התכנים כתובים מתוך הקשר מקומי ומופנים לקהל קוראים גברי-ישראלי (הרי הם כתובים בעברית), ובכך, לדעתי, מציגים את דמות 'הגרסונייר' כמודל לג'נטלמן מקומי .
אופן ההצגה של ה'ג'נטלמנים' את דמות הגבר העירוני האידאלי הוא במהותו התגלמות המודרנה שבה עוסק זימל. כפי שהגבר הזימליאני שם דגש על היבטים חיצוניים בעת האינטראקציה[6], כך גם לפי 'הגרסונייר' "הבלוגים, המגזינים, הפורומים, שורות הסטטוס והציוצים בעולם וגם כאן מבשרים על דור חדש שמודע לעצמו, יודע מה הוא רוצה ללבוש ואיך לעשות זאת, בצירוף האקססוריז והסטייל המיוחד לו" (הגרסונייר, 31.12.2011).
בנקודה זו, חשוב לציין שנדמה שבכל דור היה כאן מי שחבש כובע פדורה במקום כובע טמבל, ישב בקפה 'כסית' או 'תמר' וכתב שירה. אולם לפי 'הגרסונייר' מדובר בדור עירוני חדש שפועל במרחב רווי טכנולוגיה. הדגש על הבעה באמצעות החגורה, התיק או המשקפיים, מבטא את החשיבות שלה מייחס הגבר הגרסונייר לחזות החיצונית של היחיד, שמשתמש באסתטיקה כדי להציג את ייחודו. ערך ההבעה האישית הכה זימליאני, מופיע במודעות העצמית של תושב העיר כמי שיודע מה ללבוש ואיך ללבוש – אבל לפי סגנון ייחודי.
הגבר העירוני של 'הגרסונייר' הוא חירותי וקוסמופוליטי. לפי אורך החיים הזימליאני, יש לו את היכולת לבחור בפריטי לבוש אוונגרדיים או במוצרי צריכה מהיצע בינלאומי וכן את הגישה למקורות תרבותיים מגוונים. אלה מהווים את הבסיס להווייתו החברתית. כשם שהעיר המודרנית עשויה פסיפס חברתי-תרבותי, כך הבלוג משרטט מציאות פוליפונית רבת אפשרויות. הג'נטלמן עומד ניבט מול נוף עשיר, וכל שעליו לעשות הוא לבחור מההיצע התרבותי והאידאולוגי הרחב הזמין לו – האסתטי, המוזיקלי והספרותי. סוודר מצמר סקנדינבי? ארכיטקטורה מסיאול? סיגריות שוויצריות? פיצג'רלד[7]? "Tres Bien". עם זאת, מול החירות המודרנית – וכיאה לג'נטלמן זימליאני – גם הגבר העירוני של 'הגרסונייר' מתרפק לא אחת על נוסטלגיה. ערכו הרגשי ומלאכת היצירה של כל פריט מוצגים כנדבך מרכזי בחוויית הסרטוריאליסט[8], "הג'נטלמנים אוהבים להביט קדימה, אך לתת כבוד למסורת. […] הכבוד למסורת – בעיקר בבגדים – היא נחמה מבורכת". (הגרסונייר, 09.12.2010). נחמה ממה? מהניכור שעלולה לכפות העיר המודרנית על פי זימל. והנוסטלגיה? אל ההקשר התרבותי של הג'נטלמן בן תקופתו של ההוגה.
ג'נטלמניות מתורגמת לעברית
כעת אפשר לתהות האם כמו זימל גם הג'נטלמנים מבית 'הגרסונייר' מבקשים לחזות אופק גברי קרב ובא – כלומר, להגדיר גבר עירוני קיים – או שמא מדובר באידיאל בלתי מושג? לחילופין, ייתכן כי את 'הגרסונייר' יש בכלל לקרוא כקריאת תיגר על דימויי הגבריות המקומיים, מודל ביקורתי להגדרות ההגמוניות של הגבר הישראלי.
בהתאם לקריאה זו, הטון הביקורתי נוכח לאורך הבלוג. כך ניתן לראות באופן הצגת הג'נטלמנים את עצמם במוטו של הבלוג: "הגרסונייר אוהב חורף, אבל מתלבש יפה גם בקיץ, הגרסונייר עושה שוק, אבל חייב גם שופינג, הגרסונייר הוא גבר גבר, אבל בוכה מנעל יפה". באמירה זו מנכיחים הגרסוניירים הן את הערכים והנורמות ההגמוניים הרווחים בחברה והן את הערכים והנורמות החלופיים קוראי התיגר. לפיהם, מהגבר הישראלי נדרש להיות "גבר גבר", להיות חזק ולא להראות רגשות. חוזקו המנטלי והפיזי מוגדר על ידי האטימות הרגשית שלו. גבר זה הוא בלתי מושג ואינו מנהל שיח עם סביבתו. הנורמות להשגת ערכים אלה הן בעמידות בפני ה"חורף" והקור שבבדידות היחיד, עממיות המגלמת היטמעות תרבותית וגנריות אסתטית כסמן חברתי. כפי שהג'נטלמנים מציגים זאת, סגנון חייו של הגבר הישראלי הטיפוסי מתאפיין בהימנעות מפרקטיקות שעשויות להיתפס כלא-גבריות בחלוקה התרבותית הבינארית שבין גבר לבין אישה. המשמעות של כל אלה היא שבהכרח מצופה מהגבר הישראלי שלא ישקיע בטיפוח (grooming), בפרסונליזציה או במתן תשומת לב לפרטי לבוש מחשש שזהותו החברתית תינזק. אם כבר יואיל לעטות במקום חולצת המסלול הצבאי הגזורה ז'קט מחוייט יהיה הדבר בעל חזות מאולצת, שתאותת כי הוא רואה בבגד פונקציה בסיסית של לבוש – בגד שחייבים לקנות כי החבר מהצוות מתחתן, למשל – ולא אמצעי להבעה אישית.
אבל הג'נטלמנים לאו דווקא שוללים את כל הדימויים האסתטיים של התרבות הישראלית. ייתכן כי הם פשוט מכירים בשרירותיות דרכי הייצוג של הגבריות העירונית המקומית והערכים שמהם הן נובעות, ומציעים מודל אלטרנטיבי וחתרני לגבריות זו. מודל זה מבקש לקדם ערכים של אסתטיקה, הכרה ברגשות, אינדיבידואליות והבעה עצמית. בהתאם, הג'נטלמן מבטא רגשות, וביטוי זה מעיד על ביטחון בגבריות. בנוסף, הוא אינו נרתע מביטוי אסתטי גם בתנאים מקשים כדוגמת הקיץ הישראלי. משמעות הדבר אינה שהג'נטלמן מנותק מהסביבה הפיזית והחברתית שבה הוא פועל. הסטייל הגרסוניירי הוא"נינוח, פשוט ומשוחרר", ערך המתבטא בבחירתו במלתחה שמעידה על העדפה של "צווארונים רכים, מכנסיים קצרים, סנדלים ופריטי לבוש קלילים" (הגרסונייר, 26.09.2011). הוא אינו שולל את ההתנהגות הנורמטיבית ודפוס הלבוש ה"פשוט" לחלוטין, אלא מאתגר את הקיים, ישראלי מודל 2.0. גם אם נראה ש'גרסונייר' עוסק בביטוי עצמי דרך החיצוניות, לדעתי הוא יוצא בקריאה לשינוי מושגי הגבריות הישראלית. המרדנות, טומנת בחובה זרעי מהפיכה תפיסתית-הבעתית של הגבריות. או במילותיהם של הג'נטלמנים, "התנועה לשינוי בגדי הגברים" מניעה תהליכי התעוררות המבקשים "לעשות את העולם מקום הרבה יותר יפה וחופשי" (הגרסונייר, 26.09.2011).
אך האם "התנועה לשינוי בגדי הגברים" – כלומר, שינוי תפיסת דימויי הגבריות – בכלל אפשרית בחברה בישראל, או שמדובר בלא יותר מחלום נעים של שבת בבוקר? שיטוטים ב'גרסונייר' טווים תמונה צינית ומעט עגומה. בעוד שהג'נטלמנים אכן סוקרים תוצר של תעשייה מקומית, בבלוג כמעט ולא מוצגים ג'נטלמנים ישראלים שבהם ניתן להתגאות (ושמול תמונותיהם אפשר להשתאות)[9]. אין משמעות הדבר שהג'נטלמן ה"צבר" לא מוזכר, אלא שכאשר יש התייחסות לחלוץ – לרוב היא תהיה מהמחוזות הרחוקים של לונדון הגשומה של "ישראלי לשעבר" (הגרסונייר, 16.09.2011). כפי שהג'נטלמנים עצמם הגדירו זאת, "לא צריך יותר מסיבוב אחד ברחוב כדי להבין שהגבר הישראלי הצליח לשכוח משהו שהוא אף פעם לא למד: ש"גבר צעיר", כמו שאמר פעם פילוסוף אמריקאי, "הוא עשיר כשיש לו שכל בראשו וחליפה טובה בארון" (הגרסונייר, 14.06.2009).
לדעתי, הגרסוניירים לא לבד במערכה; בין העוברים והשבים בסנדליי שורש וקרוקס, מגיחים לפעמים עקבות של נעליי אוקספורד וניצוצות של טבעות סיגנט. עם תהפוכות 'האביב הערבי' כותבי 'הגרסונייר' ביקרו בקהיר ודנו ביצוגיי הגבריות הג'נטלמנית בבירת מצרים (הגרסונייר, 29.01.2011). באותו האופן גם כאן אולי אפשר כבר לשבת ב"פינות גרסונייריות" של רחובות הערים ולברך (או סתם לתהות) על רוחות של שינוי באופן שבו אנו תופסים, מפרשים ומביעים "גבריות". כי אפילו פרקטיקות שגרתיות לכאורה (כמו השאלה אם להשאיר את הזיפים או איזו חולצה להוציא מהארון) עשויות להכיל את זרעי המהפכה בערכי החברה והנורמות שלה. אז זימל אולי חשש שהרציונליות שבצורת החיים המודרנית תגרום לנו לריחוק רגשי ואדישות. כך בישראל בין השמש הקופחת וסדר היום ההיפראקטיבי, לפעמים נדמה כאילו הפרקטיות והקשיחות ניצחו ואיתן חולצת הטי-שירט הלבנה. אבל האפשרות להחלפתם של כובע הטמבל ודחיפות המרפקים עם העלייה לאוטובוס בצעיף משי ופתיחת הדלת בחיוך, אולי עוזרת במעט לתקן את הרושם הזה.
ביבליוגרפיה:
[1] זימל, גיאורג. 2004. "העיר הגדולה וחיי הנפש", בתוך: אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית, עברית: מרים קראוס, תל-אביב: רסלינג.
[2] ה'צ'ינו', אותו יש שיגדירו כפופולארי ביותר בארון הגברי אחרי ה'ג'ינס', הוא מכנס כותנה עבה עם כיסי צד אופקיים. מקור המכנס הוא כמדי הצבא הבריטיים (ואחר כך, האמריקאים) של סוף המאה ה 19.
[3] לדוגמות הנעליים הנזכרות בכתבה: http://www.esquire.com/blogs/mens-fashion/twelve-best-shoes-for-men-2013
[4] אתר 'הגרסונייר': http://hagarconniere.blogspot.co.il/
[5] השניים אמנם הפסיקו לעדכן את הבלוג במתכונת שבה אני דנה באוגוסט 2012, אבל את הגרסא החדשה של הבלוג בשפה האנגלית ניתן למצוא באתר : 'TELAVIVIAN' http://telavivian.com/
[6] או במילים של זימל, האדם העירוני "מחויב להציג את עצמו בצורתו הייחודית והחריגה ביותר" (39)
[7] גטספי הגדול!
[8] סרטוריאליסט הוא אדם המתעניין בהיבטים השונים של חייטות, כגון: סוגי בדים, גזרות, דרכי הטיפול בבד.
[9] פרט אולי למוזיקאי קותימן ועוד מעטים (הגרסונייר, 09.03.2009)
[10] כי מניקור זה לא בהכרח "צבע ונצנצים".