ראיינה וערכה: הדר ויסמן

 

לפני כמה שבועות נתקלתי בפוסט בפייסבוק של המחלקה, עם פרטי הזוכים בעבודת תזה מצטיינת של האגודה הישראלית לסוציולוגיה. היו אלו אלכס בוצב'סקי וגאיה שטיינברג. שמחתי מאוד בשביל שני הזוכים המוכשרים, ותהיתי לעצמי, כמי שכעת שבעיצומו של מחקר התזה שלה, מה הם עשו יותר נכון. סוגיה נוספת שהעסיקה אותי, ועודנה, היא השילוב בין ייעוץ ארגוני לבין מחקר, בדגש על השאלה האם יועץ טוב נדרש להיות חוקר, או שניתן להסתפק במומחיות אחת בלבד. סברתי כי שיחה צפופה עם אלכס בוצ'בסקי תחשוף בפני זווית מעניינת לחשיבה על שאלותיי, מפאת היותו יעוץ ארגוני, מלבד סטודנט מחקר מצטיין. אני מזמינה אתכם לבחון את צדקתי. בחירתי לחלוק עם הקוראים את עיקרי השיחה משקפת את עמדתי בנוגע להצלחת המהלך, אך אני מזמינה אתכם לקרוא ולהחליט בעצמכם.

למען תיאום הציפיות ביננו, קוראים וקוראות יקרים, בחרתי לחלק את הריאיון לשניים: החלק הראשון מתמקד  בהקשר הרחב יותר וברקע לתהליך המחקר של אלכס, ומסתיים בתצלום של אריה לוגם מים (תמונה שראוי להקדיש לה כתבה נפרדת), והחלק השני צולל לעומקו של תהליך המחקר והכתיבה, בדגש על עצות פרקטיות לכתיבת תזה מצטיינת, מאחד שעשה את זה. למזלכם לא הצלחתי לפצל את סוגיית תפיסת התפקיד, הנוגעת בשילוב בין העולם האקדמי לשוק  העבודה שמחוץ לאקדמיה, משום שהגישה המיוחדת של אלכס מתפרצת בין השורות לאורך הריאיון כולו. אה, ואם תחפצו לקרוא עוד על המחקר של אלכס, תוכלו למצוא מידע נוסף בעמוד הפייסבוק של המחלקה[1], ותוכלו לכתוב לו למייל: alexandr.bucevschi@mail.huji.ac.il.

בואו נתחיל.

 

 

הדר: היי אלכס, אנחנו קצת מכירים מפקפוק בשנה שעברה, ויצא לי קצת לפגוש אותך בהקשרים של המסלול ללימודי הארגון, אבל לא יצא לנו להכיר באמת. אז, תספר לי ולקוראים קצת עלייך.

אלכס: אני בן 29, יועץ ארגוני, עובד בחברת היעוץ נירם גיתן, עד לא מזמן הייתי פרילנסר, לשעבר יועץ ארגוני בצבא, למעשה הייתי 7 שנים בצבא במסגרת מסלול עתודה. בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה, ותואר שני בסוציולוגיה ארגונית. בימים אלו אני כותב את עבודת הדוקטורט שלי במחלקה.

הדר: וואהו, כמה דברים הספקת לעשות בכל כך מעט זמן.. הכל היה ברצף?

אלכס: לא.. הייתה לי שאיפה לעשות ברצף, אבל זה לא יצא לפועל. עשיתי תואר ראשון בין 2010-2012, ובזמנו גם פרסמתי מאמר באסופת מאמרים של פרופ' גילי דרורי, לאחר מכן עשיתי שנתיים הפסקה כדי להתאקלם בתפקיד שלי בצבא.

הדר: מה עושה יועץ ארגוני צעיר בתחילת דרכו בצבא?

אלכס: התחלתי בתור עוזר יועץ, הרבה סקרים, עיבוד נתונים... ב2014 אני חוזר לאוניברסיטה לתואר השני, במקביל לתפקיד בצבא, בצפון, אתגר בפני עצמו בגלל המרחקים. הלוואי והיינו בימי הזום באותה תקופה.. (צוחק).  בשנתיים הראשונות בצבא נגעתי בהרבה תחומים כמו מיון, אבחון, הערכת ביצועים ועוד. עשיתי הרבה עבודת שטח- סיקור החיילים בשטח, בדגש על קווים מבצעיים בלבנון ובהדרגה נכנסתי לתהליכים יותר מורכבים בעיקר בצוק איתן.

הדר: ומה עשית בשלבים מתקדמים יותר בתפקיד?

אלכס: בשנה האחרונה התחלתי לעשות ליווי של מפקדים, שבא לידי ביטוי בבניית צוות, אבחון צוות, תהליך שינוי ועוד דברים שבדרך כלל עושים בפרקטיקום.

הדר: עם יד על הלב, אהבת את מה שעשית?

אלכס: זו הייתה תקופה של התלבטות מקצועית.. לקח לי זמן להתאקלם. בגדול, כן. מאוד התחברתי. יש משהו מרתק בעיקר בסיפור האנושי. אני לא אגיד שאני תמיד נהנה מהרגעים של לשבור את הקרח, בתפקיד פוגשים אנשים זרים שלא תמיד משתפים איתך פעולה.. אבל אני חושב שכשאני רואה אירוע בארגון, מבין מה קורה שם, ומצליח לערער על המובן מאליו, משהו חזק מאוד מתרחש. התפיסה הסוציולוגית מאוד מעניינת, למרות שאני יותר פסיכולוגיסט בגישה שלי (בכל זאת, תואר ראשון גם בפסיכולוגיה). אני זוכר שבצוק איתן הסתובבתי בבסיסים ושמתי לב לתופעה מאוד מינורית לכאורה: אנשי מילואים הוקפצו לצפון משום שהסדירניקים היו בדרום. שמתי לב לכך שכולם מסתובבים עם סוג נשק חדש שהם לא הספיקו להתאמן עליו, ושאלתי את עצמי "רגע, למה שהם ירגישו בטוחים פסיכולוגית?" שאלתי אותם אם הם מרגישים שאם יקרה משהו הם ידעו איך להתמודד. הצפתי את תשובותיהם למפקד היחידה, ולמחרת הייתה (לאחד מהם) פליטת כדור, במזל אף אחד לא נפגע. היה מדהים לראות את הסנכרון בין הבנת ההקשר, ההבנה איזה שאלות לשאול, מה להציף לדרגים הגבוהים.

הדר: בהקשר הזה, אתה מרגיש שאתה מצליח בדרך כלל להרכיב את המשקפיים הסוציולוגיות, האנתרופולוגיות והפסיכולוגיות כשאתה בוחן מציאות ארגונית?

אלכס:  (חושב רגע). אני לא תמיד עושה את זה בצורה דידקטית. כשמדברים איתנו באקדמיה זה מאוד דידקטי. אני זוכר שבהתחלה הייתה לי תחושה על יועצים שהם מאוד פוליטיים (כלומר הדגש הוא בעיקר על יחסים, פחות על תיאוריות).. ואם הזמן הבנתי שזה לא זה.

הדר: אבל הם צריכים להבין גם בפוליטיקה כדי להצליח לייעץ נכון וכדי למצב את עצמם בארגון, לא? כלומר, זה חלק מהעניין..

אלכס: אני חושב שזה יותר מתוחכם מפוליטיקה. בתואר השני זה ממש התחבר לי,  כי בא פרופ' ישראל כץ ודיבר איתנו על השפעה. מה בסוף מנסה לעשות יועץ ארגוני? לייצר השפעה. לא בהכרח השפעה מבוססת אג'נדה, כי האג'נדה לרוב תהיה של הארגון שהוא מלווה, או של המנהל שהוא מלווה. אבל, בסוף כל התערבות מייצרת איזושהי תזוזה בארגון, והשפעה. כל סוציולוג ידבר על כך שיש את סוגיית הכוח. אם אתה לא מחובר לצירי כוח אתה לא יכול לייצר השפעה. אז, לשאלתך, אני תמיד ניסיתי להרכיב משקפיים, אבל יחסית משקפיים גסות. זה לא שבאתי עם איזושהי תיאוריה מרקסיסטית או וובריאנית. אבל המושגים מהדהדים, ללא ספק. אתה עדיין מסתכל על המובן מאליו הארגוני, על האינטרסים, על לכידות בהיבט הפסיכולוגי והסוציולוגי, על שביעות רצון, על Well Being ועוד. ואתה עם עושה (כשמתאפשר) תהליכי הערכת אפקטיביות בהן אתה בוחן את ההשפעה שלך, את הערך. על אף שזה לא קורה מספיק, יש לציין.

הדר: יש לי עוד שאלה אחת על תפקיד היועץ לפני שנצלול לתזה. בסופו  של דבר הסיפור של הערכת אפקטיביות לא קורה בהרבה ארגונים כפי שאמרת, משום שזה מהלך ש'מדבר' בקצב איטי יותר מקצב התגובה הנדרש מארגון כדי לשרוד ולהיות רלוונטי, ובאופן כללי תהליכי יעוץ הם לרוב מכווני תהליך, איטיים יותר מקצב העבודה של הארגון. איך אתה מתמודד עם הפער כיועץ?  (שאלה שמתחברת לנושא עבודת התזה של אלכס, עליה נדון בהמשך הריאיון).

אלכס: מה שעזר לי עם זה, זה שהתחלתי לאמץ עקרונות מעולם פיתוח ההדרכה. למשל, שאלתי את עצמי מה המטרה שאני רוצה להשיג בסוף התהליך. ברור שיש בסוף דברים דינמיים שקורים, זו המיומנות של לדעת מתי אתה נצמד בתהליך לדרך, ומתי למטרה, זה כל הזמן מאתגר. אבל, לי ברמה האישית עזרו שני דברים: אחד, בגלל שבאתי עם גרעין מאוד חזק של סיקור ומישוב, אחרי כל תהליך עשיתי עצירה לקבלת פידבק, וגם עשיתי מישוב קטן לעצמי. אני באופן כללי טיפוס כזה, מכל דבר אני מנסה ללמוד לדבר הבא.

אני חושב שבטח אחרי ארבע שנים בצבא התחלתי להבין שכל הזמן יש עיסוק בשאלת ה'ערך'. איך אנחנו יודעים שאנחנו נותנים ערך. ובצבא 'ערך' זה יותר רך. באזרחות זה האם יש לך לקוחות או לא, בצבא זה האם מדברים איתך כי יש לך ערך, או כי חברים שלך. הזרה בזירה המקצועית היא דבר מאוד מורכב שלא מצליחים לעשות אותו כל הזמן (אני מחייכת ונאנחת לאות הזדהות עמוקה). אז, אני חושב שמה שעזר לי בחלק מהמקומות זה בדיוק הסיפור של לנסות להיות שיפוטי, ועם זאת, בחלק מהמקומות אתה מפיל את הכדורים ולומד מהטעות. למעשה, זה מה שגרם לי לחקור את כל העניין של פרדוקס ניהולי בצוותים. זה הגיע מאיזושהי שנה שהייתי בין מיליון כובעים, תפקידים ודרישות, ואמרתי- רגע. אולי שווה לעשות כאן עבודה רפלקטיבית. ניסיתי להסתכל על התופעה הזו שאתה נקרע בין דרישות סותרות הרבה פעמים. הייתי צריך להחזיק המון פרויקטים במקביל, והיה משהו שעניין אותי במתח בין תפקידי כיועץ ארגוני, שהוא לגרום לאנשים להוריד הילוך ולהיכנס למרחב של למידה, לבין הידיעה שעלי להיות דרוך לקראת הפרויקט הבא.  

הדר: אז, למעשה המתח המרכזי שאתה מתאר הוא בין להיות ב'כאן והעכשיו', לבין לתכנן ולפעול בקצב מהיר? מתח מובנה בפקיד המפקד שהוא גם יועץ ארגוני?

אלכס: נכון. זה מאוד הדהד לי באותה חוויה, התחבר לשגרה ולחירום, שני מצבים שיכולים להיות בו זמנית בצבא, ודווקא שם היועץ צריך לעשות את ההזרה הזו. היה מתח בין להיות דמות ניהולית ופיקודית, לבין להיות דמות יותר תהליכית. שם נתקלתי בתיאוריות של פרדוקס.

 

קרדיט: הדר ויסמן

 

הדר: ואיך כל זה התגלגל לתזה? פשוט החלטת ביום בהיר שאתה כותב על החוויה הזו?

אלכס: אז... זה לא היה ביום אחד (צוחק). אני מאוד מתלבט מאיפה להתחיל לספר.. זה לא שאני מתבייש, גדלתי במחלקה, ומי שיקרא את הריאיון הזה הוא מהמחלקה... זה לא שהמסע אל התזה היה קל. לקח לי 4 שנים לסיים לכתוב. אין מה לעשות, לג'נגל בין שירות צבאי לבין לימודים לבין התמודדויות אישיות זה לא פשוט. למרות זאת, התעקשתי לכתוב תזה כי הסביבה שלי עודדה אותי לכתוב.

הדר: מי תמך בך?

אלכס: המון בזכות ד"ר תמי רובל ליפשיץ, היא הייתה לגמרי הפוקס של החיים שהצטלבו דרכנו. מעבר לכך, הרבה אנשים אמרו לי שיש לי את היכולת, ולכן חבל שאוותר. אמרו לי את זה אנשים מהצבא ומהמחלקה, וזה נתן לי את הכוח לא לוותר. באיזשהו שלב ידעתי שיכאב לי ברמה האישית לוותר על זה.

בהתחלה היה לי מאוד קשה להחזיק את זה, בעקבות שילוב עם נסיעות ארוכות מהבסיס לצפון לאוניברסיטה העברית בירושלים. שם כן קיבלתי הרבה תמיכה מצד הרבה גורמים במחלקה, ואני מעריך את זה. במקביל חשבתי על נושא לתזה, רציתי לכתוב על נושא מחוץ לצבא, מהזירה האזרחית, אבל היה לי קשה להרים את זה. החלפתי מנחה פעם אחת, וגם לאחר השינוי לא הצלחתי להחזיק את התזה בעקבות נסיבות אישיות שהיה עלי להתפנות אליהן. דווקא לנושא השני שבחרתי היה פוטנציאל כי בחרתי לכתוב על המקום הנגיש והמוכר לי, הצבא. אבל עשיתי טעות קריטית- בחרתי נושא רגיש לפרסום מבחינת צנזורה, מה שפגע ביכולת שלי לכתוב על הנושא, כך שירדתי מהרעיון.

בשנה השנייה של התואר השני לקחתי חופשה ללא תשלום מהצבא כדי להתפנות לדברים בחיי האישיים וכדי לסגור את התואר. החלטתי לקחת קורס אקדמי אחד, את קונפליקט ושותפות בארגונים של ד"ר תמי רובל ליפשיץ. נהניתי מאוד בקורס, משום שהיה לי יותר זמן אז יכולתי להשקיע בקורס ברמה אחרת. יכולתי לקרוא את המאמרים לעומק ולחשוב על יישומים פרקטיים שלהם. למשל, בנובמבר העברתי סדנה לדרג סגן אלוף (במסגרת מילואים), רציתי שהם ידברו על האופן בו הם נגשים לפרויקטים. לקחתי את המודל של תומס גילמן והנגשתי להם את השאלון שלו, בעקבותיו דיברנו על הסגנון הדומיננטי שלהם בצוות. אך חזרה לעניינו, בהתחלה תכננתי לכתוב בכלל סמינריון על הפרדוקס הניהולי של מפקדים בצה"ל. תמי הסבירה שהנושא שבחרתי הוא הרבה מעבר לעבודה סמינריונית. שאלתי  אם זה בעייתי, והיא אמרה שלא ושהיא תומכת ברעיון שלי. היא עזרה לי לפתח את זה, יצרנו קשר עם חוקרת מובילה בתחום מצרפת שהייתה מומחית לפרדוקס הניהולי, היא עזרה לנו לדייק את זה, ויצאתי לצבא לאיסוף נתונים. הבנתי שנכון שאחקור סביבה שיש לי בתוכה יתרון יחסי מבחינת גישה לנתונים, ומשום שיש ביכולתי להבין אותה כראוי.

בהמשך התאהבתי ברעיון של ביטחון פסיכולוגי ברמת צוות. ואז הבנתי שיש שיכול להיות מעניין לחקור את הפרדוקס הניהולי בקרב צוותים. כלומר,  את היכולת של המפקד להחזיק הוראות סותרות, נושא שעניין אותי מאוד גם בעבר. החלטתי לעשות מחקר כמותי קלאסי: להעביר שאלונים ולראות אם עולה משהו מעניין. המחקר הלך והתפתח עם הזמן. בהדרגה בנינו כלי מחקר, היה תהליך מאוד מיגע.

הדר: אתה בנית את הכלי?

אלכס: לא. הרכבתי. קראתי הרבה ספרות, מצאתי את הכלים הכי מתאימים, תרגמתי אותם בצורה שיטתית, ואז בניתי את השאלונים. הדפסתי אותם, הלכתי ליחידה, ניסיתי לגייס את המנהלים למהלך, הייתי סבלני כלפי החיילים שלהם שלפעמים קצת מזלזלים, ווידאתי שהם ימלאו את השאלון בתנאים נוחים. בזכות זה השגתי 500 טפסים.

הדר: וואהו, זה המון.

אלכס: בשבילי זה היה רגיל, זו כמו הנתונים שיכולתי להשיג. אני חושב שזה גם קשור ליכולת לדמיין את זה. העברתי אלפי שאלונים. פגשתי בתפקידי מאות אנשים, אם לא אלפים, למשך 3 שנים לפחות. אז זה לא היה חדש עבורי. אגב, שימי לב שעד כה אני עדיין בעבודה הסמינריונית, אני עוד לא בתזה.

הדר: ואני מבינה בין השורות שהסמינר הפך לתזה..?

אלכס: אז מה שקורה זה שבאזור אוגוסט בדקתי עם תמי אם יש סיכוי להפוך את העבודה לתזה. לשמחתי היא הסכימה. עשינו עבודה טובה עד אותו השלב כך שהיה עם מה לעבוד, לא היה לעשות עיבוד נתונים נוסף, רק לעבות את הספרות, לדייק תיאוריה ולמצוא חיבורים יותר סוציולוגיים, כי בהתחלה הכיוון היה יותר פסיכולוגיסטי.

הדר: זה נשמע תהליך לא פשוט, ועדיין אתה מתאר אותו בצורה קלילה יחסית, מה הפך אותו לכזה?

אלכס: אני חושב שהייתה לי את המוטיבציה של- עכשיו או לעולם לא.

הדר: האמנת במחקר שלך?

אלכס: כן, במאה אחוז.

הדר: מה גרם לך להאמין בו?

אלכס: התבססתי על ספרות אמינה מאוד. ידעתי שמספיק שאני מצליח לשכפל את מה שמצאו זה כבר מדהים, כי אף פעם לא בדקו את זה על מסגרות צבאיות. בנוסף, ידעתי שבעקבות המחקר אוכל לעשות הרבה דברים יישומיים בזירה הייעוצית, כמו סדנאות.

זה לא היה קל מן הסתם, כי זה עבר המון דיוקים, המון שיח. מה שעזר מאוד זה שתמי ואני היינו מסוגלים לקיים שיח מאוד עמוק. זה המפתח לכל קשר הנחיה. הקשר אפשר לי לדייק מאוד מהר איפה הבעיות התיאורטיות.  

הדר: אתה מדבר על דיוקים ועל תיאוריות, אני סקרנית כמה מאמרים קראת לאורך הדרך? 

אלכס: אני פותח את הזוטרו, רגע. יש לי 246 פריטים שמורים, אני מניח שקראתי 50 פלוס לעומק. רפרפתי על עוד איזה 20. אז בואי נגיד סביב ה-70 פלוס.

הדר: איך בחרת מה לקרוא? אנחנו מוצפים בידע אך הזמן שלנו בסוף מוגבל. איך ידעת מה חשוב?

אלכס: חיפוש מאמרים ב  Google Scholarוהיכולת שלי לחשוב אסוציאטיבית על מושגים חלופיים וכך לחפש מאמרים שיותר רלוונטיים לנושא שלי, היא מיומנות מפתח. בנוסף, כל מאמר זרק אותי להרבה מילות מפתח אחרות, שזרקו לעוד מילות מפתח, ובהדרגה כמות המאמרים הרלוונטיים הלכה וגדלה. בשלב הזה, תכלס, בחרתי רנדומלית על מה להסתכל. כשזיהיתי תמה התעמקתי בה עוד. היו מאמרים שהייתי קורא לעומק, ואחרים שהייתי מרפרף עליהם, תלוי ברלוונטיות. הייתי קורא לסירוגין, עם עצירות בין מאמר למאמר. לאורך היום הייתי מג'נגל בין מליון דברים, אז כשהיו לי 20 דקות הייתי קורא, מסכם, כותב לי הערות ועובר לדבר הבא. לא אפקטיבי בעיני לקרוא במסות, כי אז הולכים לאיבוד.. דבר נוסף, בקורס של תמי התחדדה לי חשיבות פירוק המאמר בעת הקריאה, ממש ניתוח שלו: מה משפיע על מה, מה ההשפעה ועוד. עשיתי את זה על כל מאמר שהיה נראה רלוונטי. ארגנו (תמי ואני) את המאמרים על איזושהי מפה שבנינו, הבנו מה רלוונטי לנושא המחקר ומה לא. העבודה כתבה את עצמה באיזשהו שלב.

 

 

הדר: ואיך ארגנת את כל הידע?

אלכס: יש אנשים שאוהבים לכתוב עם כרטיסיות ועם ציטוטים, אני אוהב את המאקרו יותר. בהתחלה ארגנתי את החומרים עם כרטיסיות, אחר כך היו לי יותר חומרים אז זה לא התאים והתחלתי להשתמש במפות מנטליות[2], זה היה מעולה. כתבתי לי את שמות המאמרים ואת הנקודות המרכזיות, וארגנתי לי את החיבורים בין המאמרים. המפה עזרה לי להבין מה הפערים ואיזה חיבורים חסרים לי, איזה חלקים אני צריך להבין טוב יותר.

הדר: אז תגיד... מה הסוד? איך כותבים תזה מצטיינת? גלה לי.

אלכס: האמת שלא ציפיתי לזה, ולא שמתי את זה כמטרה.

הדר: ואולי זה מה שגרם לך לזכות..? משהו באותנטיות?

אלכס: (נבוך). נכון.. ולכן אגיד שאני קצת מובך מהמעמד של הריאיון, אבל זה כנראה אומר שזה המקום הטוב להיות בו.

דבר ראשון, אני חושב שזה שכתבתי באנגלית היה מעולה, יש משהו בכתיבה באנגלית שמקפיצה את העבודה. אלא אם כותבים מעולה גם בעברית, אבל לפעמים יש בעברית קושי מסוים. אם זו תזה איכותנית, אולי עדיף עברית. אני פשוט היגרתי לישראל, אנגלית הייתה שפת מעבר, אז יותר זרם לי באנגלית, אני קורא המון. חשוב לכתוב בשפה שאת יודעת שתכתבי בה הכי טוב.

דבר שני, תקשורת תמידית עם המנחה. אני כל הזמן מגלה כמה שזה נכון מחדש. אפילו אם הייתי קורא 200 מאמרים, אין שום סיכוי שאדם אחד לבד יוכל לייצר משהו ברמה איכותית. זה תמיד  יהיה משהו שיתהווה בעבודה משותפת. אמנם  הכתיבה היא שלי, המודלים שבחרתי הם שלי, אבל ההשחזה והדיוק הם תוצר של ההנחיה בלבד.

הדר: אז, איך נראית פגישה אפקטיבית עם המנחה?

אלכס: זו שאלה טובה. זה מאוד תלוי במנחה ובדינמיקה, במה שמתאפשר למנחה. לא כל מפגש מנוצל היטב, אין מה לעשות. יש מפגשים שמתבחבשים ויש כאלו שהם וואו. הכי חשוב תמיד לבוא עם חומרים כתובים שהמנחה כבר קראה. 

הדר: ומה עוד? (מכניסה קצת פרקטיקות ייעוציות לראיון...)

אלכס: אני חושב שמה שלי עזר מאוד, זה שהמטרה שלי הייתה לפרסם. אני לא צוחק איתך, תחשבי שהמטרה של זה גם כשעוד חשבתי שאכתוב סמינר, הייתה לפרסם.

דבר נוסף שעזר לי היה עבודה שיטתית. באיזשהו שלב המורכבות חומקת בין הידיים וזה מתסכל ממש. אם לא מחזיקים את זה ומבינים איפה הבעיה, נתקעים בהמשך.  

הדר: איך עושים את זה?

אלכס: ממש מכינים תשתית טובה לפני. בפועל, נכון שאומרים 'תשחיז את הסכין פעמיים כדי לחתוך פעם אחת'? אז אצלי זה היה להשחיז את הסכין במשך 6 חודשים, ואז לכתוב במשך שבועיים.

הדר: מפות המוח שעשית עזרו לך למצוא את ההיגיון בין כל החומרים?

אלכס: כן. אגב, דבר נוסף שעזר לי הוא השימוש בתוכנת [3].Zotero מה שאני אוהב בZotero זו ההתממשקות הטובה עם הWord. ברגע שהכתיבה זרמה ולא  הייתי צריך לעצור לכתיבת מקורות, התפניתי לעיסוק בתוכן בלבד. הרי מה עושה סטודנט שתקוע בכתיבה? מתחיל לעצב את הביבליוגרפיה (צוחקים). אבל עדיין כיף לי לפעמים לכתוב את המקור בעצמי, זה גורם לי להרגיש שבאמת סיימתי.

 

 

הדר: שמתי לב למשהו מעניין שאמרת בראיון.. אתה למעשה מספר שהמחקר שלך התבסס על התנסות שלך כמפקד שהתמודד עם פרדוקס. אתה חושב שהחיבור האישי שלך השפיע על איכות העבודה?

אלכס: בהחלט. זה הפך את זה ליותר קל. קראתי כבר ספרות על פרדוקס, חלק מהדברים הכרתי, הנושא הזה עניין אותי. אבל לא יצא לי לקרוא עד המחקר על צוות, שם התחדש לי הרבה.  

אגב, טיפ נוסף שעולה לי קשור בכלל למושג שלמדתי בקורס של פרופ' עדנה לומסקי פדר. קוראים לזה 'סקירת ספרות מגוייסת'.

הדר: מה זה אומר?

אלכס: זה קצת מזכיר את הState of Mind של כתיבת הצעה ללקוח, כיועץ. כלומר, אסור שהדברים יהיו באוויר,  אתה חייב לבנות טיעון שמדויק למה שהאדם קורא (וצריך). המיומנות הזו צריכה להיות גם בעולם המחקרי. יש להבין את התופעה לעומק ואז למצוא מאמרים שתומכים ושסותרים, ולהתמודד איתם. לדעת לנמק את הבחירות שלי. זה גם מתחבר ללמידה פעילה. לקרוא מתוך הבנה שממה שאני קורא אני רוצה כבר לכתוב. זה משהו שהוא קפיצת מדרגה מאיך שמלמדים בתואר הראשון.

הדר: נשמע שיש כאן חשיבה על חשיבה. לשאול את עצמך כל הזמן למה התיאוריות שבחרת משרתות אותך, להיות כל הזמן ברפלקציה כלפי תהליך העבודה שלך.

אלכס: בדיוק. אגב, זה מזכיר לי ספר שעזר לי מאוד בעת כתיבת התזה, של אומברטו אקו[4] שמדריך איך לכתוב תזה. הספר הכי מצחיק והכי ציני שפגשתי! ממליץ מאוד מאוד.

עוד משהו שאני נזכר שעזר לי, זה החיכוך עם הידע. יש את העקרון הזה של איך את יודעת שאת מבינה משהו? שאת מסוגלת להסביר אותו במילים שלך, ללמד את זה. קחי את המאמרים שאת קוראת ותנסי להסביר אותם לאנשים. אם הם מבינים- מעולה. אם לא- תנסי שוב. זה גם פותח את היצירתיות בעיני.

הדר: שאלה לסיום.. סיפרת לי שאתה כותב כעת על הדוקטורט. יעוץ ארגוני זה תחום מאוד יישומי ואני סקרנית האם אתה חושב שחשוב שהיועץ הארגוני יהיה גם חוקר.

אלכס: זו דילמה שתלווה תמיד את המקצוע, כמו את כל המקצועות... את שאלת אותי קודם "מה צריך?" אז אני אגיד, לא צריך כלום. אין צריך. אני חושב שיש הרבה אפיקים להצלחה בכל תחום, וכנראה ההצלחה הכי טובה היא מה שמצליח להיות בר קיימא מבחינת מוטיבציה, תעצומות, ערכים, כל הדברים האלו. אני לא חושב שיועץ טוב צריך להיות אקדמאי, ואני לא חושב שאקדמאי טוב צריך להיות איש פרקטיקה. האם יש יתרון בלהיות גם וגם? בוודאי.

בעיני היתרון הוא שאתה פוגש את השטח ומבין מתי התיאוריה מנותקת, ומצד שני הפרקטיקה מאפשרת לזקק שאלות יותר מעניינות או שאלות שברמה האקדמית יכולות להיות מרתקות, וזה מעין מעגל שמזין את עצמו. הקשיים זה הדרישות הסותרות. הקצב המהיר בחוץ לעומת הקצב האיטי בפנים (באקדמיה). מצד שני, גם על זה אני מנסה לשאול שאלות. כתיבה היום גם באקדמיה צריכה להיות קולחת ובקצב מהיר יותר. אז, איך כתיבה בחוץ עוזרת לי לשפר את הכתיבה האקדמית? איך אני מצליח להביא מודלים מהאקדמיה שייצרו ערך כלפי חוץ..? זה  קשה לאללה... מצד שני זה להבין גם את המוטיבציות. זה הדברים שמתדלקים אותי. אני מאוד נהנה מהעומק האקדמי ולא סובל את הקצב. אז, אם אני לא נהנה מהקצב, ויכול להיות שככל שהמתקדמים הקצב עולה כי צריך יותר פרסומים... או שהשאלה תהיה או זה או זה. בגדול, אם הייתי יכול להיות בשני העולמות במינונים משתנים, הייתי הרבה יותר נהנה מזה. מהזווית האקדמית, כנראה שזה אומר שלפעמים לא אוכל להיות בטופ של הטופ.. וזה בסדר. כי סטטיסטית רוב הסיכויים שלא תהיה שם. אני חושב שלפעמים דווקא הרדיפה הזו אחרי הישגיות, בטח לחבר'ה שעושים את התואר, לדעתי לא עושה טוב. כאילו, בפועל המסלול שאני עזבתי כל הזמן אילץ אותי לבחור מחדש, לפחות כמו שאומרים בזוגיות שצריך כל הזמן לבחור מחדש את בן הזוג, אז גם כאן, אני כל פעם בוחר מה זה מחדש, ופשוט אומר לי שאני בא יותר מפוכח.. וגם, אני חושב שיותר קל להתחבר לדברים כשיש להם משמעות אמיתית. כשאני לומד לתואר, כמה הציון במבחן משקף באמת כמה אני יודע? לא באמת. לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להתנתק מהMind Set הזה. הייתי בשוק מזה שסיימתי תואר שני בהצטיינות, כי בחוויה הפנימית זה לא היה ככה, גררתי את התואר 5 שנים, הכי לא לפי הספר.

הדר: אבל כנראה שלאורך החמש שנים האלו עשית משהו נכון בכל זאת, לא?

אלכס: נכון.

הדר: איפה תרצה להיות עוד 5 שנים מהיום?

אלכס: להיות אחרי שכותבים עלי (בפקפוק כמובן) שסיימתי דוקטורט וכולי (צוחקים), ולהיות מסוגל לעשות משהו פרקטי עם הדוקטורט, שזה לא יהיה רק במגרה, אלא שזה יעזור לאנשים, בתחום של יעוץ ארגוני למשל.

 

 

הדר ויסמן בוגרת BA בעבודה סוציאלית קהילתית, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, וכעת בשנה האחרונה של הMA בלימודי הארגון, במסגרת מסלול המצוינות. הדר כותבת את התזה שלה על האופן בו ניהול מרחוק משפיע את תפיסת התפקיד של מנהלים במגזר הציבורי. בנוסף, הדר עוסקת בפיתוח ארגוני, והיא עורכת יחד עם דניאל זוהר את כתב העת 'פקפוק'.

ליצירת קשר עם הדר: Hadar.weisman2@mail.huji.ac.il