מאת: מתן שחק

כל פעם שאני נתקל במילה "שיח", קופצת לי לראש הסצנה מסרט הפולחן של חבורת מונטי פייטון, "הגביע הקדוש", בה קבוצה של אבירי-יער תמוהים ותימהונים מבקשים מגיבורי הסרט, הלא הם אבירי השולחן העגול, לשלם מס מעבר ביער. הם נדרשים להביא שיח... – Bring us a shrubbery! הוא המשפט ההזוי והמבדח בחוסר המובן שלו. האבירים, נבוכים מחוסר הבנתם, מחפשים במעבה היער ובכפר שבשוליו שיח שיכול להתאים לדרישת אבירי היער. לבסוף, הם מצליחים לעמוד במשימה ולהביא לאבירי היער שיח. בינתיים, שינו אבירי היער את שמם, את המתנות או צורות המס המקובלות עליהם. אינם רוצים יותר שיחים, אלא מציבים דרישה הזויה עוד יותר. הם שולחים את אבירי השולחן לכרות את העץ הגדול ביער עם.... דג מלוח!

מעבר לאבסורד האסוציאטיבי, המסוגל לקשר בין shrubbery לבין discourse דרך המילה העברית "שיח", תוצאתו מצליחה לקשר בין מובניו השונים של השיח לבין חוסר המשמעות שלו, או היותו תמוה ולא שייך אך, בו בזמן, מסודר, ברור ופומבי. האסוציאציה המוזרה הזו יכולה להתקיים רק על רקע משחק הלשון העברי המכניס למילה "שיח" משמעויות שונות, ממיני צמחים ועד צורות דיבור, שדות חברתיים, פעילות גומלין לשונית, דוברים, נמענים ומאזינים. בקטע הבא, אנסה לומר כמה מילים על השיח, לא זה של אבירי היער של מונטי פייטון, אלא על קרוב משפחתו, זה האקדמי.

"שיח" הוא אחד המושגים השחוקים ונפוצים באקדמיה בשנים האחרונות, אך אין בכוונתי להיכנס למשמעויות השונות של המושג ומקורותיו, ואסתפק בהגדרה כללית: סך כל השימושים הלשוניים בשדה חברתי ספציפי המכיל ידע, אובייקטים וסובייקטים, ושבו מדברים, כותבים וקוראים, על פי כללי ביטוי, השתתפות והאזנה מסוימים (הקובעים מה מותר לומר, באיזה אופן ועל ידי מי), ובמסגרת פעילות חברתית בעלת גבולות וסדירויות. על פי הגדרה כללית זו, אפשר להטיל ספק האם בכלל קיים "שיח אקדמי": וכי מה הפעילות המשותפת בין כלכלנים, פיזיקאים, סוציולוגים ופילוסופים? מי מאתנו שהזדמן לגבעת רם או התבלבל בכיתה בתחילת אחד הסמסטרים יכול להעיד כי ישנם גבולות רבים בין שדות שיח בין כתלי האקדמיה וכי חצייתם אינה פשוטה בדרך כלל, ודורשת לימוד של שפה, כללים וידע חדש, שכן חלק ניכר מפעילותה של האקדמיה הוא בהקניית אותן דיספוזיציות המכשירות סטודנטים להשתתף בשיח האקדמי. עם זאת, אפשר לנסות לאפיין נקודות משותפות למגוון צורות הדיבור, הפעילויות והכללים של דיסציפלינות שונות באקדמיה. בשורות הבאות אנסה לגעת במספר מגמות המאפיינות את השיח האקדמי הישראלי – אופיו, המרחבים והאופנים בהם הוא מתקיים, והשלכותיהם על משמעותו והשפעתו.

לשיח האקדמי שני מימדים דיסקורסיביים: ראשית, בצורתו הדבורה, הוא מתרחש בכיתות הלימוד וחדרי הסמינרים, בכנסים וימי עיון. בדרך כלל הוא אינו מתרחש במסדרונות, בקפיטריות ובמעונות הסטודנטים. במרחבים אלה שולטת ביד רמה התרבות הצרכנית והאתוס הנהנתני, בהם שיח אקדמי הוא "חפירה" נטו, ועל אחת כמה וכמה על רקע תרבות התכל'ס והדוגרי הישראליות, בה "התפלצפות" נתפסת כפטפוט חסר שחר או הצגת תירוצים מגונים ומיותרים. איני אומר זאת רק לגנאי, שכן זו ביקורת חשובה, לעיתים, על עקרותו של הדיבור הנפרד מהמעשה או מהמציאות.1 חשוב לציין כי גם המימד הדבור הזה, שבמקומות אחרים נתפס כמקור חיותו של השיח, כיוון שהוא מעיד על היותו התרחשות ועל כן תמיד מפתיע ומתחדש, הופך יותר ויותר "טקסטואלי" במציאות האקדמית כיום. הדבר נכון בכנסים, בהם הדוברים מקריאים מן הכתוב בדרך כלל מפאת הזמן הקצר, המילים המרובות והחשש מבלבול – אך גם בשיעורים המועברים בצורה פרונטאלית, לעתים קרובות תוך הסתמכות על חומר כתוב מראש ובעזרת מצגות, ולבסוף, בצורת המדידה וההערכה המתמקדת כולה בהבעה אישית בכתב.

המימד השני של השיח האקדמי הוא צורתו הכתובה. כאן הוא מתרחש בין מדפי הספריה, בין דפי כתבי העט, בחדרי בחינות וכתיבת העבודות, ולעיתים נדירות במחוזותינו, בין דפי העיתון ואתרי האינטרנט. בעידן המידע השיח האקדמי מתמודד עם היפרטקסטואליזציה, כלומר אינפלציה מטורפת של טקסטים אקדמיים – גם עקב טכנולוגיות המידע והתקשורת המנגישות מאגרים רחבים מיני ים, וגם עקב צורת המדידה וההערכה של אנשי אקדמיה, המבוססת על כמות הפרסומים שהם מפיקים. למגמה זו מספר השלכות. ראשית, היא מחזקת את קיומו הוירטואלי של השיח האקדמי, שכן הוא מתקיים במרחב, בזמן ובאופנים שאינם זמינים לדינאמיקה, למקצב ולמגוון המשמעויות של הדיבור והלימוד פנים אל פנים. שנית, היא מחזקת את מגמת הגלובאליזציה של השפה האקדמית, את התעלמותה מהקשרים מקומיים, ואת האחדת השיח האקדמי תחת קורת הגג הדולפת של האנגלית האקדמית, המהווה תנאי להכרה בינלאומית ולרכישת יוקרה בשדה האקדמי.

מגמה זו ניכרת בצורות שונות במדינות שונות. הצרפתים, למשל, מתגדרים ומתהדרים בשפתם, ולפעמים נמנעים בכוונה מפרסום בשפה האנגלית (תקראו לזה גאווה לאומית, התבדלות תרבותית, או יצירה אותנטית). לעומת זאת, בארץ, מגמה זו שטפה את אותיות העברית, ביטויה ושורשיה ממסדרונות האקדמיה, לעיתים כמגמה מכוונת כמעט. אפילו בשמה של האוניברסיטה בה אנו לומדים נותרה ה"עברית" אנדרטה, תזכורת אירונית למצבנו כיום. אם שפה היא מוליך ומעצב של תרבות, עומק וצורת חשיבה, זהות וחברותיות, אז מתקיים פה תהליך אלים של קולוניאליזם תרבותי, שבאופן אירוני מובל על ידי החזית התרבותית הפוסט-מודרנית והפוסט-קולוניאליסטית, זו הנושאת את בשורת הנאורות והקידמה, החופש והשוויון אל מחוזותינו השוליים, ונותנת כלים פרשניים חדשים ומשופרים להבין מחדש את מציאות חיינו האפרוריים ולגאול את מחשבתינו מכבלי המסורת והשפה. מה שחסר כדי להפוך קולוניאליזם תרבותי זה לפעפוע תרבותי או להפריה הדדית הוא, כמובן, התרגום. תרגום מהווה גשר, אך ככזה מחייב פעילות לשונית-תרבותית בין שני צדיו, מבלי לבטל אחד מהם. כלומר, בהקשר הנוכחי, המשמעות היא ליצור, לכתוב ולהגות בעברית על תולדותיה ושורשיה, חידושיה ופיתוחיה גם בתחום האקדמי.2 ניחוש מושכל ירמוז שהשפעתו המועטה של השיח האקדמי על שדות שיח תרבותיים אחרים קשור במגמות התנתקות אלה.

הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים הייתה שלב חשוב בכינון שיח אקדמי בעברית ומיסוד השכלה חילונית בתולדות העם היהודי והחיים הישראליים. עם זאת, כינון שיח זה היה בחלקו פעולה כנגד עולם החכמה והלימוד היהודי-מסורתי. המיאוס מלימודי המקרא, הגמרא, הפוסקים והמפרשים, והשלכת שיטות הלימוד הדיאלוגיות המתפלפלות פינו כולם מקום לדגם האינטלקטואל הקוסמופוליטי ושיטות המחקר האמפיריות והאנאליטיות (לא בכדי כל המלים הללו הן בלע"ז). עם זאת, הרעיון היה להחיות את היצירה האינטלקטואלית בעברית דווקא, בהיותה התחלה חדשה-עתיקה לתרבות ישראלית בעלת משמעויות והשפעות חובקות עולם. אין כוונתי לקרוא לטיהור העברית מהשפעות "זרות" – שפות אינן מתקיימות בחלל ריק, ולא הגדרת מידת "טהרתן" קובעת את מהותן. מרבית יצירות המופת הלשוניות והתרבותיות של היהדות אינן כתובות עברית "טהורה" – המשנה משובצת פסיפסין של מילים יווניות, התלמוד הבבלי כתוב ארמית, ו"מורה הנבוכים" לרמב"ם נכתב ערבית. עם זאת, יצירות אלה כולן לא צמחו מתוך התכחשות למסורת וביטול הקאנון, אלא מתוך התכתבות איתם ויצירת פרשנויות חדשות ומחיות לכתבים העתיקים. לא מתוך ביטול הצורך בתרגום, אלא מתוך תרגום בלתי פוסק ודו-סטרי של רעיונות, מילים ודרכי חשיבה. לא רק בתרגום היה ייחודם, אלא בשימור וחידוש צורת הקריאה ואופן הקשב המיוחדים במסורת היהודית לכתבי הקודש, אך בכל פעם בנוגע למקורות חדשים בנוסף לאלה הקיימים.

אם נחזור לאבירי מונטי פייטון החביבים, הבעיה של השיח האקדמי הישראלי כיום היא שהוא מסתכן בנפילה לאחד משני הכיוונים – איבוד משמעות, היותו הזוי, תלוש ולא רלוונטי למציאות החיים הישראלית מצד אחד, או היותו מובן וברור לגמרי, אך זר ומשוחד מצד שני.

לשתי סוגיות אלה אציע שני פתרונות. בנוגע למגמת ההיפרטקסטואליזציה, זכרו שבמקום לחפש בגוגל, במאגרי המידע או בספרים (או במקביל לכך) אפשר לשאול את המרצים, את החברים ללימודים, ולעורר שיחה: בשעות הקבלה, בכיתה, במסדרון. אפשר לקבוע עיתים ללימוד בקבוצה או בזוג, וליזום קבוצות לימוד עצמאיות (אחדות כאלה כבר קיימות, בעיקר בחוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל ובקרב הדוקטורנטים). במקום לחפש את מה שאנחנו בטוחים שאנחנו רוצים למצוא, אפשר למצוא את מה שלא ידענו שאפשר לחפש. בנוגע לקולוניאליזם הלשוני ודלדול העברית בחסות האקדמיה, ולמרות הקושי הכרוך בזה, יש ליצור בעברית ועבור קוראים ישראלים: להתכתב עם מסורות ומקורות מתרבותנו העשירה, השכוחה והמוזנחת, לחדש ביטויים, מושגים ומילים, ומעל פסגת הר הצופים יהדהדו המילים ויפוצו הדברים.

 

1 למשל הביטוי "מה, אתה מתפלצף עלי?!" (הגיה במילעל).

2 מפעל התרגום האקדמי המוביל בארץ שייך כמובן להוצאת רסלינג, שלמרבה הצער מוציאה יצורי כלאיים לשוניים בלתי אפשריים. הדבר נראה, על פניו, כניסיון להפוך את העברית לחיקוי סביר ללשונות עמים זרים. למשל, טביעת מושגים חדשים ומוזרים והעדפתם על פני ביטויים ומושגים קיימים, הימנעות משימוש במושגים קיימים דווקא כשאלו יכולים להיות מאירי עיניים, הבחנה לשונית וגראפית בין אותיות גדולות וקטנות בשפה העברית, ועוד.

 

מתן שחק הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא חוקר את תופעת "הקואוצ'ינג" (אימון אישי) למנהלים, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.